הסופרת המצליחה חושפת: "החלמתי מאנורקסיה, רציתי להקטין את עצמי"

בגיל 32, עם רזומה שלא היה מבייש כוכבי ספרות גדולים ומנוסים, אפשר לקבוע כי ליאת רוטנר כבשה את ליבו של הנוער בישראל. הקריירה שלה התחילה כבר בגיל 8, כשכתבה את ספרה הראשון "מילדות לבגרות". חברותיה מבית הספר קראו, והפצירו בה להמשיך ולכתוב. שנים לאחר מכן, בגיל 15 ראה אור ספר הביכורים שלה "קיץ אחד ביחד", שהגיע מהר מאוד למעמד פלטינה. גם שאר הספרים שהוציאה, 21 בסך הכל, הגיעו להישגים משמעותיים.

רוטנר, שלדבריה החלה לכתוב בשביל הנאה אישית בלבד, לא צפתה שספריה יפורסמו ובטח לא שיגיעו למעמד של רבי מכר. בכל זאת, החליטה לשלוח את "קיץ אחד ביחד" להוצאת ספרים גדולה, כדי לבדוק האם יכה גלים. "חברות שלי אמרו לי שאני כותבת יפה, אבל לא האמנתי להן, ורציתי לדעת מה חושבים הגדולים ביותר", היא מספרת, "החלטתי לפנות להוצאה של ספרים רבי מכר. הסתכלתי מי הוציא את 'הארי פוטר', וזו הייתה הוצאת ידיעות. העתקתי את הכתובת למעטפה שלקחתי מהמשרד של אבא שלי. הדפסתי את כל הספר. לא סיפרתי להורים שלי כלום כי חשבתי שהם יצחקו עליי, וגם לא חשבתי שיש לי סיכוי. כעבור ארבעה חודשים צילצל הטלפון ועל הקו הייתה מפיקה, והיא ביקשה לדבר עם 'הגברת ליאת רוטנר'. היא לא הבינה שאני ילדה בת 15".

"כשנה אחרי שהגשתי אותו הוא יצא לאור, ולא עשיתי שום דבר מעשי כדי לקדם אותו", היא נזכרת, "נכנסתי למקום של מבוכה. אני עוברת ורואה את הספר בסטימצקי - ונתקפתי בביישנות מאוד גדולה. המשכתי ללכת כל יום לבית הספר, וכשאמרו לי 'היי ליאת, הוצאת ספר', הייתי מסיטה את הנושא. התחלתי ממש להתנער מהדבר הזה כי לא היה לי נעים. באיזשהו שלב נודע לי מההוצאה שהספר הוא רב מכר, ואז הוא הגיע לספר הזהב ואז שוב במצעד הספרים של משרד החינוך ושהוא נהיה ספר הפלטינה".

ליאת רוטנר בביתה(צילום: אבי חי)

לדברי רוטנר, הסיבה שהספרים שלה זכו להצלחה, הייתה כי הצליחו לגעת במקומות שספרים אחרים לבני נוער החמיצו. "אני כל הזמן מקבלת את הפידבק החוזר ממאות בני נוער בעבר ובהווה שקוראים ספרים, וחלקם קוראים רק את הספרים שלי, ומספרים לי שבזכות הספרים שלי הצליחו להתמודד עם בעיות בגיל ההתבגרות. הספרים שלי היו בשבילם נקודת אור. זה שלב שהם קוראים ספרים והרבה מהם בשביל צורך נפשי, צורך רגשי. זה גיל שבו הם מרגישים כל כך לבד בעולם. ככה גם אני הרגשתי וחשבתי שאני היחידה שמרגישה ככה", היא מספרת.

ובכל זאת, במשך שנים לא ראתה רוטנר את עצמה כסופרת. "אני זוכרת את שבוע הספר הראשון שהגעתי אליו", היא נזכרת, "כבר הייתי במעמד של סופרת רבי מכר ולא הבנתי את המעמד הזה. השומר אמר לי, 'ילדה לכי מפה, פה זה הסופרים', באתי ללכת, והמנהל שלי אמר לי, 'ליאת לאן את הולכת?'. אמרתי לו שהשומר אמר לי שאני לא יכולה להיכנס כי פה זה הסופרים והוא אמר 'נו ,את סופרת!'. נכנסתי והסופרים אמרו לי 'את ליאת רוטנר?' איזו חמודה, איזה צעירונת, איזו מתוקה. דברו אליי כמו אל ילד שמצייר ציור בגן, ואומרים לו - 'איזה יפה ציירת'. הבנתי שקצת לא נוח להם. לחלקם יש דוקטורט בספרות ופתאום באה הפצלוחה הזו שלא סיימה תיכון וכותבת ארבעה ספרי זהב. הרגשתי רע, לא הרגשתי גאוווה. הרגשתי שאני צריכה לבקש סליחה."

"רציתי להוריד את הכעס של המתחרים, על זה שאני מצליחה"

עם זאת, לצד ההצלחה המסחרית, רוטנר שילמה מחיר אישי. היא חושפת את הפרטים לראשונה בפתח המהדורה החדשה של ספרה "הרמת מסך", שרואה אור בימים אלו. בזמן שסופרים אחרים קידמו את עצמם ועמדו בחנויות הספרים יום אחרי יום עם ספר חדש, רוטנר מצאה את עצמה מתמודדת עם הפרעות אכילה קשות.

"למרבה האירוניה והעצב, ככל שבעולם הכותבים היו יותר בטוחים שאני מצליחה, כי אני משווקת את עצמי וכי אני שחצנית ובטוחה בעצמי, יותר רציתי להקטין את עצמי", היא מספרת לנו, "מידת הגאווה הנוראית שחונכתי להימנע ממנה הייתה מאיימת. הייתה לי תחושה שככל שאני אהיה הילדה הקטנה, המסכנה והחלשה - כשהם יבואו לחפש את המתחרה המאיימת שלהם וימצאו ילדה מפוחדת - הם יירגעו ויניחו לי לנפשי. לא רציתי לתפוס מקום. אם יש לי אופציה בין לנצח ולהיות הכי טובה או שיאהבו אותי - אני אלך על זה שיאהבו אותי".

ספריה של ליאת רוטנר(צילום: אבי חי)

וכך התחילה התקופה הקשה בחייה. "בגיל 18 איבדתי את ההכרה, תוך כדי שנת צהריים בשבת בבית הוריי, ובאורח נס ניצלתי על ידי אימא, שרק קפצה לבדוק למה אני לא מתעוררת. אם היא הייתה מגיעה יותר מאוחר, יכול להיות שהייתה מוצאת אותי ללא רוח חיים. רמת המלחים שלי ירדה. כעבור שנה התאשפזתי מרצוני במחלקת תל השומר עם משקל בדרגת סיכון במחלקת הפרעות אכילה. מצאתי את עצמי בין אנורקטיות ובולמיות. הגעתי למחלקה מתוך מודעות מאוד גדולה שאני צריכה להחלים, אבל סביבי היו הרבה מאוד נשים שהשליכו על האוכל את כל הגועל והרוע שהן מרגישות מהעולם. אם הן היו צריכות לגמור כוס קורנפלקס, הן היו מכניסות קורנפלקס לגומיה של התחתונים ומבחינתן זה היה ניצחון על המערכת".

את הפרעות האכילה שלה הסתירה מעיניי כל, כולל מפני אנשי הוצאת הספרים. רק בני המשפחה והחברים הקרובים ידעו על מצבה. "כשהייתי מאושפזת במחלקה, הספר השלישי שלי שבר שיאי מכירות מטורפים. בהוצאת הספרים רצו לשלוח אליי כתב, ולא יכולתי כי הייתי מאושפזת במחלקה, אז אמרתי להם שאני יכולה שיביאו לי כתב של רדיו. אמרתי להם שאני לא יכולה להיפגש בביתי, ושאני עושה שירות לאומי בבית חולים תל השומר. ביקשתי רשות ממנהל המחלקה שייתן לי חצי שעה להיות בדשא מול המחלקה ושהאחות האחראית תשמור עליי מרחוק שאני לא הולכת. עשינו את זה. היא עקבה אחריי מרחוק ואני הסתרתי את הידיים הרזות שלי עם סוודר", רוטנר משחזרת. "הכתב שאל אותי, 'איך את מרגישה עם ההצלחה שלך? את בטח מה זה מאושרת', ואין לו מושג שהוא מדבר איתי כאן כי אני כמעט מתתי מרוב שניסיתי להקטין את עצמי, כדי להוריד את הכעס של המתחרים מכך שאולי פעלתי כדי להצליח". 

בשנים האחרונות חבריה הקרובים של רוטנר, כמו גם מכרים חדשים, מכירים אותה בשם "ליה". שמה האמיתי נדחק הצידה, ונשאר בעיקר על פני כריכות ספריה. "התחלתי לנתק קשר עם אותה ליאת רוטנר 'זוהרת' שאני כועסת עליה", היא מסבירה, ומוסיפה כי התאהבה בשמה החדש. "ברגע שהתחלתי להציג את עצמי לאנשים בתור ליה, כדי לא לערבב בין האישיות האנושית שלי לסופרת, יכולתי לפרוח בתור מי שאני. שטותניקית, מתלהבת, מאוד חרדתית ולא הסופרת המבוגרת והשקולה שהם רוצים להיות. דרך השם הזה הצלחתי לחיות את החיים החברתיים שלי. כשעברתי לתל אביב בגיל 28 והצטרפתי להפקה של 'מידברן' והכרתי חברים חדשים כולל את בן הזוג שלי, כולם הכירו אותי בתור ליה. רובם לא ידעו בכלל שזו ליאת רוטנר עד שלב מאוד מתקדם בהיכרות שלי, יש אנשים שאחרי שנה של היכרות נודע להם שאני ליאת רוטנר הסופרת".

כיום רוטנר מקיימת אורח חיים חילוני כמעט לחלוטין, אבל לא תמיד הדברים היו פשוטים כל כך. "שנים ניהלתי אורח חיים חילוני-מסורתי-דתי, לא ידעתי במה אני מאמינה ובמה לא", היא משתפת, "הסתובבתי עם חצאיות, שמרתי שבת אבל לא אמרתי את הברכות, לא הבנתי מה אני. לא האמנתי כל כך ברוב הדברים שאני עושה. כשעברתי לעולם החילוני המוצהר של תל אביב, זו לא הייתה היכרות עם החילוניות, כי תמיד הייתי סוג של חילונית, אבל זו הייתה היכרות עם עולם שנהנה ומתמקד בעצמו".

לדבריה, הבחירה באורח החיים החדש סייעה לה להתמודד עם האתגרים הנלווים ליצירה. בעבר, היא אומרת, "אנשים נדהמו והופתעו מזה שאני סופרת מצליחה, אבל מתביישת לדבר על זה ונורא מקטינה את עצמי, ואמרו: 'תהיי גאה בעצמך, תגידי אני טובה'. בשבילי זו הייתה שבירת טאבו מטורפת. להגיד 'אני טוב?' זו גאווה, זה חטא. זה היה בשבילי הסוויץ', וזה גם מה שעזר לי להחלים מהאנורקסיה".

היום, כשרוטנר מרצה למבוגרים ולבני נוער, מנחה סדנאות כתיבה והעצמה אישית ומעבירה קורס לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון, חשוב לה יותר מאי פעם להעביר את המסר שלה לנוער ולנשים צעירות בפרט. ''תפתחו רשימת רבי מכר ותראו שבארץ לא מכירים בנוער כקטגוריה בפני עצמה, רק בסוגריים, עם הילדים. חשוב להכיר בהם בפני עצמם, בצרכים שלהם, בפחד שלהם להתבטא ולתפוס נוכחות", היא אומרת. "היום אני מגלה לא רק דרך הספרים וההרצאות, אלא גם דרך סדנאות הכתיבה שלי איתם, איך בני נוער כל כך רגישים ואינטלגנטים. הם צריכים את המסר שמותר להם להיות מי שהם, להצליח, לתפוס מקום, להתבטא. מותר להם להיות. פשוט להיות".