שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הספרות לא מתה, זאת רק מכה בכנף
    כרגע האמנות מנמיכה טוס מול הטלוויזיה, אבל זה יתוקן, כי אין תחליף לחוויה המרוכזת של היוצר הבודד. הרהור אופטימי לרגל שבוע הספר

     

    שהרה בלאו (צילום: שרונה גיא) (צילום: שרונה גיא)
    שהרה בלאו(צילום: שרונה גיא)

    1. כולם מקוננים על מצב הספר ומות הספר, ומה, לא שמעתם? הספרות מתה, זהו, הכול נגמר חברים. אפשר להתחיל לקפל את הכריכות. והנתונים המאיימים, הגרפים המידרדרים, המו"לים המיואשים, כשכולם מושיטים אצבע מאשימה לעבר האויבות הגדולות: סדרות הטלוויזיה! הסדרות הארורות! הן אלו שאשמות בכל. ואני אומרת, אל ייאוש.

     

     

    נכון, הספרות אולי מנמיכה כרגע טוס, יש איזו מכה בכנף, וזו לא מכה קלה, אבל סמכו עלינו שהיא תתוקן תוך כדי תנועה, כמו שהספרות תמיד ידעה לעשות. כי אין, לא היה ולא יהיה תחליף ליצירה הספרותית שכותב היוצר הבודד.

     

    כי מה לעשות שביצירת רוב הסדרות קיים "חדר כותבים" והתהליך עצמו מערב מספר גדול מאוד של אנשים, ולרוב משהו מהגרעין הראשוני של הרעיון האובססיבי של היוצר מתמוסס, נמהל במים ונעשה דליל וחיוור.

     

    לא סתם שתי הסדרות המדוברות ביותר של התקופה מבוססות על ספרים: "משחקי הכס" של ג'ורג' ר. ר. מרטין ו"סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד. אפשר להוסיף לזה את סדרת סרטי "דמדומים", "50 גוונים של אפור", "משחקי הרעב" ועוד.

     

    המשותף לכולם: חוויה מרוכזת מאוד של היוצר הבודד, שהוא לבדו הזיע את חרדותיו, רגשותיו ותשוקותיו על הדף, רק הוא לבדו, בלי איזה חדר כותבים ענקי שצריך להנדס בין כמה רצונות סותרים. רק הוא, הסופר הבודד, הוא והדף הלבן. אחד על אחד, בדיוק כמו שצריך.

     

    2. אסף ענברי, סופר שאני מעריכה מאוד ולרוב מסכימה עם תובנותיו, פרסם לפני כחודש מאמר מקיף שבו תהה איפה היצירה הדתית-לאומית? מה קרה לה? למה לא שומעים, לא רואים ולא קוראים אותה? המאמר עורר בקרב הציבור הדתי תגובות רבות, לטעמי מתגוננות יותר ממה שנדרש, שהרי לא צריך להתאמץ מדי כדי לראות את פירות היצירה הדתית בכל מקום.

     

    אפשר אולי לתהות למה הכוונה "יצירה דתית", והאם עצם העובדה שהיוצר הוא דתי הופכת את היצירה שלו לכזו, או לשאול מה הקשר בין סוציולוגיה ליצירה, אבל בעיניי תרבות היא בדיוק המקום לדיאלוג מעניין בין היוצר לקהלים מגוונים.

     

    אורי אורבך ז"ל היה בין הראשונים שהבינו את זה. ב-1987 הוא כתב את המאמר "הטובים לתקשורת", ובשנים האחרונות לחייו הבין שהזירה המעניינת באמת היא זירת התרבות והאמנות. והוא צדק. אם כי בתור מי שמגדירה עצמה כסופרת דתייה (לייט, אבל מי בודק) אני חייבת לסייג: אמנות אמיתית לא יכולה להיות אמנות מגויסת. היא חייבת להיות אישית, יצרית, חיה ומבעבעת, אמנות שנובעת הישר מתוך עולמו הפנימי האותנטי של הכותב, לא בשירות האידיאולוגיה. אמנות מגויסת אף פעם לא תהיה אמנות טובה.

     

    3. אני כותבת את הטור הזה שנה כמעט אחרי שספרי האחרון ראה אור. זו הייתה שנה די סוערת. הפער הזה שבין הבדידות מול הדף הריק, לבין היציאה החוצה לקהל הקוראים והמגיבים, הוא בלתי נתפס, מכריח אותך לפתח סוג של פיצול אישיות, ואצלי תודה לאל, כמו אצל רוב אחיי הסופרים, יש מספיק הפרעות אישיות כדי למלא עשרה כרכים.

     

    אבל בתוך כל הכאוס, והבדידות, והדיכאון, וההשמנה וכאבי הגב בזמן הכתיבה, והקנאה בקולגות המצליחים, והפנטזיות שכבר לא יוגשמו, והחרדות מהפנטזיות שכן יוגשמו, בתוך כל זה מזדהרת לה נקודה קטנה של אור: אני אדם כותב, אני אישה של מילים, אני סופרת עברייה, והשבוע הזה הוא החג שלי. החג של כל אוהבי הספרים באשר הם. חג שמח.

     

    • ספרה של שהרה בלאו, "האחרות", יצא בהוצאת זמורה-ביתן ב-2018

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים