שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אנחנו כבר לא עם הספר
    מצב הספרים בישראל זהה לזה של הפירות והירקות בשוק מחנה יהודה רגע לפני כניסת השבת, כשהמחירים יורדים והולכים. הרהור נוגה על שבוע הספר

     

    אלי עמיר (צילום: יובל חן) (צילום: יובל חן)
    אלי עמיר(צילום: יובל חן)

    כמעט מדי לילה אני פוגש אותם, בחודשים האחרונים, מאז שספרי החדש ראה אור: הקוראים המסורים שלי. קהל נפלא של קוראי וקוני ספרים, ארץ ישראל אחרת, שונה ממה שאנחנו רגילים לראות. אבל הקוראים האלו מתמעטים והולכים, המכשירים הדיגיטליים תופסים את תשומת הלב שלנו, והדור הצעיר קורא פחות ופחות. לצערי הרב, כבר איננו עם הספר.

     

     

    הספר הפך מוצר צריכה, והתוצאה היא שהתגמול שמגיע בסופו של דבר לסופר הוא מעליב ואף מבזה. פעם מכרו ספר במחיר הקטלוגי שלו, ושיעור התמורה לסופר היה בהתאם, אולם היום ספרים שזה עתה ראו אור נמכרים בחצי מחיר או שליש מחיר, וכולם מרוויחים פחות.

     

    מה יעלה בגורלו של סופר מתחיל, שלא כותב רבי מכר? אין לו סיכוי להרוויח דיו כדי להתפרנס מכתיבה ולהתמסר לכתיבתם של ספרים נוספים. הייתי עכשיו בפסטיבל המשוררים במטולה ופגשתי משוררים צעירים. הם משקיעים את נפשם בכתיבה, אבל כמה הם יכולים לקבל מזה? ניסיתי לנחם אותם, ואמרתי להם שגם עבור הסופרים המצב אינו שונה, אך זו נחמת עניים – חוק הספרים הוא אסון לשוק הספרים, ולכותבים. אבל לאף אחד לא אכפת ממצבם העלוב של הסופרים.

     

    מצבם של הספרים היום זהה לזה של הפירות והירקות בשוק מחנה יהודה ביום שישי, רגע לפני כניסת השבת, כשהמחירים יורדים והולכים. אסור שכך יהיה – יש לכבד את פרנסתם של הסופרים. לא רק כתיבתם צריכה לכבד אותם, אלא גם מעמדו של הספר, וגם מחירו. ספרים הם מוצר בעל ערך, ואין להוריד את מחירם על מנת שיותר אנשים יקנו אותם. לא כך נוהגים בבגדים יוקרתיים, ואין סיבה לנהוג כך בספרים.

     

    כעולה חדש התחנכתי על האתוס שלפיו אנחנו עם של ספרים. הספרות עיצבה את הישראליות שלי, הסופרים עיצבו את התודעה שלי. היום כבר איננו עם הספר, אך המצב הזה הוא הפיך: אם יחזירו לספר את כבודו ומעמדו, ואם ישמרו על כבודן של הוצאות הספרים, לאורך זמן המצב ישתפר.

     

    כדי שזה יקרה, צריך שלחברה יהיה אכפת מהסופרים ומהספרים. פעם ראשי ממשלה ושרים היו נפגשים עם סופרים, מתייעצים איתם. כשהייתי נפגש עם שמעון פרס, חצי השעה הראשונה של שיחתנו הוקדשה תמיד לספרים שהוא קרא באותה העת או שאני קראתי, ולדעותינו עליהם. גם יצחק רבין, זמן קצר לפני שנרצח, כינס בביתו שישה סופרים, אני ביניהם, ושמע מאיתנו במשך שלוש שעות את דעתנו על המצב במדינה, על הסכם אוסלו. הוא התייחס לכל מילה שכל אחד מאיתנו אמר. חלק מהדברים שייעצנו לו לעשות הוא אפילו ביצע.

     

    היום זה כבר איננו המצב – הפוליטיקאים עסוקים רק במאבקי הישרדות פוליטיים ובמלחמות. שונים בנוף הזה הם נשיא המדינה רובי ריבלין ואשתו נחמה שזה עתה נפטרה. את הנשיא אני מכיר כבר עשרות שנים, ובכל פעם שהבאתי לו ספר חדש שכתבתי הוא ליטף אותו, שמח בו – וכעבור שבוע כבר היה מתקשר לספר לי על רשמיו ממנו. "עכשיו אני אתן את זה לנחמה", הוא היה אומר בסוף השיחה. "היא רצתה לקרוא אותו לפניי, והפעם לא הסכמתי".

     

    ואולי יש גם מקום לאופטימיות. גדל ומתפתח כאן דור חדש של סופרים, שמבטאים את העולם העכשווי שלהם, שעוסקים – בניגוד אלינו, בני דורי – באהבה ובמשפחה, בגירושים ובפחדים, ולא בבעיות הלאום. זה סוג אחר של ספרות, אבל הוא מחויב המציאות. הדור הצעיר הזה כותב נהדר, בעברית טבעית ולא בעברית נרכשת כמו שלי ושל בני דורי. השפה מתחדשת ומשתנה בכתיבה – וזו בשורה גדולה.

     

    • ספרו של אלי עמיר "נער האופניים" יצא בהוצאת עם עובד בשנת 2019

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים