שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מהרצל ועד פרנקל: הספרים שעיצבו את עולמם של חברי הכנסת הקצרה בהיסטוריה
    אורנה ברביבאי מצאה משמעות עם ויקטור פרנקל, מיכל שיר התרשמה מהאומץ של שרה גיבורת ניל"י - ומי גרם ליועז הנדל לקנא? לכבוד שבוע הספר העברי, ורגע לפני שיאלצו להתפזר, הח"כים החדשים של הכנסת ה-21 מספרים על הטקסטים שהולכים איתם לכל מקום (ואם ירצו המצביעים, גם לכנסת ה-22)

    כל פוליטיקאי מתחיל יודע שבדרך לגיבוש האידיאולוגיה - אדם חייב גם לקרוא כמה ספרים. בין אם זה רומן שפונה לבני נוער או מסמך מכונן כמו "מדינת היהודים", לכל איש ציבור יש את הטקסט שאליו הוא חוזר כדי לחדד את השקפת עולמו. לרגל שבוע הספר העברי, פנינו לכמה מחברי הכנסת ה-21 וביקשנו מהם לבחור ספר שלימד אותם שיעור לחיים. נכון, חייה של הכנסת הזו יהיו קצרים במיוחד - חודשים ספורים בלבד - ובכל זאת, היא תיכנס להיסטוריה. וסביר בהחלט שגם לאחר הבחירות הקרובות, כמה מהפרצופים שאתם רואים כאן, ימשיכו לשבת עוד שנים ארוכות במשכן.

     

    אורנה ברביבאי (כחול לבן) חילקה לקצינים שלה את "האדם מחפש משמעות"

    את הספר "האדם מחפש משמעות" קראתי לראשונה בגיל 16. הספר השפיע עלי מאוד והוא מהווה עבורי מקור השראה גם היום. מידי פעם אני חוזרת לעיין בו והוא תמיד רלוונטי ונכון לתקופה. ד״ר ויקטור פרנקל מגולל את סיפורו כאסיר במחנה ריכוז נאצי ואת ההתמודדות במצבי קיצון בין חיים למוות, מתוך נקודת מבט שונה של ניתוח חיי היום-יום במחנה השמדה. פרנקל מצליח בדרכו לשאול את השאלות הכואבות ביותר להתמודדות עם קשיים ומצבים מורכבים, אשר אין לנו שליטה עליהם. לצד זאת, תשובותיו מספקות לקוראים את ההבנה כי הגישה ובחירת דרכי ההתמודדות עם עם כל קושי, הן תמיד בשליטה שלנו.

     

    הוא מצטט את ניטשה: "אדם שיש לו למה, תמיד ימצא את האיך". החיים המורכבים כיהודי בשואה, מוכיחים כיצד בין כאוס וסבל ניתן למצוא רגעי נחמה ולקבל החלטות ההופכות את הכאב הקשה ביותר לאפשרי, לנוכח המשמעות אותה אנחנו מספקים לחיינו.

     

    אורנה ברביבאי (צילום: דוברות הכנסת)
    אורנה ברביבאי(צילום: דוברות הכנסת)

     

    כאישה מאמינה המגדירה עצמה כחילונית, הבנתי בצמתים שונים בחיי כי אני אחראית לגורלי וכי היכולת לבחור כיצד להתנהל, תאפשר לי לעצב את מציאות חיי. כראש מערך כח האדם בצה"ל הענקתי את הספר "האדם מחפש משמעות" לקצינים רבים לאורך השנים, מתוך הזדהות עמוקה עם המסרים החשובים לכל אדם, בוודאי למי שעוסק באנשים, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית.

     

    "האדם מחפש משמעות", ויקטור פרנקל, הוצאת כנרת זמורה דביר, 1970

     

     

    מיכל שיר (הליכוד) התרשמה מהאומץ של שרה גיבורת ניל"י

    כשהייתי צעירה היו הרבה מאוד ספרים נהדרים שהשפיעו עלי בתור נערה מתבגרת ("האפיפיורית יוהנה", הביוגרפיה של בגין, "הרוח" של חנה מנדס, "בת יפתח" ועוד), אבל הספר שהשפיע עלי ועיצב את אישיותי יותר מכולם הוא "שרה גיבורת ניל"י" מאת דבורה עומר. הספר מספר את סיפורה מעורר ההשראה של שרה אהרונסון, גיבורת ניל"י בתקופת השלטון העות'מאני, אשר סיכנה את חייה למען שמירה על היישוב היהודי בארץ ישראל.

     

    האומץ, הידיעה שאדם אחד, אישה אחת יכולה להשפיע, הקרב על זכותנו על ארצנו באותה תקופה, הסעירו את דמיוני ועוררי בי השראה. לאורך כל ההיסטוריה שלנו, לנשים חזקות ומשפיעות היה חלק מרכזי בעם היהודי ובעיצוב ההיסטוריה שלנו, והסיפור של שרה אהרונסון ממחיש זאת בצורה הטובה ביותר.

     

    מיכל שיר (צילום: אלעד גוטמן)
    מיכל שיר(צילום: אלעד גוטמן)

     

    שרה עברה עינויים קשים אך לא גילתה אף פרט מסודות הארגון ניל"י, שרה יכלה להציל את עצמה ולברוח בעזרתם של הבריטים, אך משהבינה שלא תצליח להציל את כל חבריה ובני משפחתה, בחרה להשאר בזכרון יעקב. לבסוף, כשביקשו להעביר אותה מזכרון יעקב לחקירות ועינויים נוספים, ביקשה שרה להתקלח ולהחליף בגדים בביתה, ואז ניסתה להתאבד בעזרת אקדח שהוסתר בביתה, היא נפטרה שלושה ימים מאוחר יותר.

     

    הקרב על זכותנו על ארץ ישראל באותה תקופה הסעיר את דמיוני, השיא מבחינתי היה הנסיעה שלי לבית אהרונסון בזכרון יעקב, שם ראיתי את הבית, את השמלה שלה ואת הסליק בו הוסתר האקדח. שם הבנתי באמת את רמת הגבורה והנחישות של שרה גיבורת ניל״י. גיבורת ישראל.

     

    "שרה גיבורת ניל"י", דבורה עומר, הוצאת דני ספרים, 1967

     

     

    עידן רול (כחול לבן) מאמין שכולנו יכולים ללמוד שיעור מ"אליפים"

     

    הספר "אליפים" של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל מספר את סיפורם של נערים מהפנימייה החקלאית גנות. נערים ונערות מכל קצוות הארץ ומרקעים שונים המתגברים על השוני הרב בינהם והופכים בסוף לקבוצה מלוכדת. בתור נער בארון שגדל בישוב קטן כל חייו עם אותה קבוצת אנשים, היו תקופות שהרגשתי לא שייך. אאוטסיידר. העובדה שגיבורי הספר הגיעו כולם לפנימיה וקיבלו אפשרות להתחיל מחדש ולהיות מי שהם מאוד דיברה אלי. דווקא בתקופה בה הפילוג והקיטוב בעם מורגשים יותר מתמיד, נחמד לחזור לספר זה ולקוות שאנו נצליח כחברה להיות יותר כמו גיבורי הספר - להתמקד בדומה ולבחור לגשר על השונה.

     

    "אליפים", אסתר שטרייט-וורצל, הוצאת עמיחי, 1982

     

    עידן רול (צילום: אתר הכנסת)
    עידן רול(צילום: אתר הכנסת)

     

    מאי גולן (הליכוד) למדה על פטריוטיות ממשה ארנס

     

    ספר שקרוב לליבי הוא ספרו של שר הבטחון לשעבר, איש מפלגתי משה ארנס ז"ל. שם הספר הוא "למען בטחון ישראל". בספרו האוטוביוגרפי המרתק מספר ארנס על תרומתו למאבקה של מדינת ישראל הצעירה לשרוד ולשגשג כנגד כל הסיכויים.

     

    משה ארנס היה פטריוט ישראלי אמיתי, ציוני בנשמתו, איש חזון ועקרונות שבתבונה וברגישות רבים נווט בין משברים, סכנות בטחוניות ומאבקים בינלאומיים להם היה שותף. מדובר באיש ציבור שמהווה עבורי עד היום אות ומופת ושילוב נדיר של יכולות אינסופיות לצד תבונה וצניעות. אני ממליצה בחום על קריאת הספר, מדובר בספר חובה לצעירים ולמבוגרים כאחד.

     

    "למען בטחון ישראל", משה ארנס, הוצאת ידיעות ספרים, 2018

    מאי גולן (צילום: אתר הכנסת)
    מאי גולן(צילום: אתר הכנסת)

     

    קרן ברק (הליכוד) התחברה לשורשים עם הבת של הבעש"ט

     

    בחרתי בספרה של יוכי ברנדס "אדל", שקראתי לאחרונה וגמעתי כמעט בנשימה אחת. הספר מביא את סיפורו של הבעל שם טוב דרך עיניה של בתו אדל. במקביל לרקע היהודי החסידי ולעלילה המתרחשת במאות ה-17 וה-18, יוכי ברנדס מדגישה שלצד הנשים שמילאו תפקידים נשיים מסורתיים, בלטו גם נשים אמיצות, חכמות, חריפות ופורצות דרך, לכל אורכה של ההיסטוריה היהודית.

     

    בפועל, ידוע מעט מאוד על קורותיה של אדל, אך ברנדס מצליחה לתאר אותה כדמות שהשפיעה רבות על אביה, כבעלת אישיות מעוררת השראה, כאישה חכמה, חריפה, נחושה, ישירה וללא מורא, תכונות שאני מעריכה מאוד ושואפת לקיים בעצמי. תמיד אהבתי את התרבות היהודית ולמרות היותי חילונית, אני מחוברת היטב לשורשיי וכך אני מקפידה לחנך את בני. קריאת הספר, חידדה עבורי עד כמה ניתן לקיים בהרמוניה אורח חיים חילוני לצד זהות יהודית ברורה.

     

    מעבר להנאה שבקריאה, הספר תורם באופן משמעותי להבנת המחשבה היהודית. אני הושפעתי ממנו רבות. הוא נפלא בעיניי ואני ממליצה בחום לקרוא אותו וליהנות ממנו.

     

    "אדל", יוכי ברנדס, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018

     

    קרן ברק ליכוד חברת כנסת חדשה (צילום: יוסי צבקר)
    קרן ברק(צילום: יוסי צבקר)

     

    יועז הנדל (כחול לבן) קרא על מלחמת לבנון - וחש קנאת סופרים

     

    דור שלם של חיילים חלם וחווה את דרום לבנון על בשרו. פצמ"רים, כוננות עם שחר, חזל"ש, טווס והרוג אחד בהתקלות עם חיזבאללה. העלייה בשיירות, התקפות מוצב וטפטוף שמות ההרוגים. זו מלחמה שאין לה פה וסמל אבל ישראלים רבים סוחבים אותה בתרמיל. הספר של פרידמן עורר אצלי מחשבה רבה וקנאת סופרים. מחשבה על הדור שלי שחווה את דרום לבנון כגזרת גורל. על אמא שלי ברגעים מסוימים היו לה שני בנים שהסתובבו שם. על עולם נטול טלפונים ניידים ותקשורת זמינה אלא רק שיחות אקראיות ושיירות שלפעמים יוצאות ולפעמים לא. על החייל שהכרתי מגולני שעלה על האנטנה ולא הסכים לרדת, על אחר שראיתי את הפחד בעיניים שלו רגע לפני השיירה. על מסיבות במוצאי שבת בתל אביב של חיילים צעירים בשנות התשעים כשלמחרת השיירה לחודש ללבנון ובעיקר על כל כך הרבה פנים ושמות של הרוגים שהיו חברים לזמן קצר ואז בבת אחת יציאה מלבנון, כדי לחזור אליה שש שנים מאוחר יותר. קנאת סופרים בגלל שפרידמן כתב את מה שהיה צריך להיכתב מזמן. במיומנות ומתוך היכרות אישית הוא חיבר ספר שבו יש לכאורה תיאור של מוצב אחד בדרום לבנון. בפועל ספר על דור שלם שהוא גם הדור שלי. מי שהיה שם יתחבר מיד ומי שלא כדאי שיכיר, זה חלק ממה שעיצב חלק גדול מאתנו.

     

    "דלעת", מתי פרידמן, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2017

     

    יועז הנדל ()
    יועז הנדל

     

     

    עופר כסיף (חד"ש תע"ל) הבין את הפלסטינים בזכות אמיל חביבי

     

    את הספר "האופסימיסט", מאת אמיל חביבי, שגם כן היה חבר במפלגה הקומוניסטית, קראתי לראשונה כשתורגם בשנת 1984. הספר עצמו בנוי כאגרות שכותב גיבור הסיפור, סעיד, מתוך בית משוגעים - הלא היא מדינת ישראל -  ובכך מבקר את הממסד והחברה הישראלית, ומראה את היחס הגזעני שלה כלפי המיעוט הפלסטיני, ובמקביל מעביר ביקורת גם כלפי החברה הפלסטינית עצמה. מבחינת סגנון, הוא משלב מספר ז'אנרים שונים, וביניהם פנטזיה ודוקו, יחד עם כתיבה סרקסטית - דבר שמאוד אהבתי.

     

    לאורכו של הסיפור, סעיד בוחן את המקום שלו כערבי פלסטיני ובמקביל כאזרח ישראלי, בתוך אותו בית משוגעים - פרספקטיבה שגורמת לדיסוננס בלתי אפשרי: הוא אזרח במדינה שכבשה את העם שלו וגרמה לו לאסון הגדול ביותר (הנכבה). כבן העם הכבוש, כקורבן הנכבה, עליו לשרוד במצב הנוראי שנפל עליו ולקבל את תכתיבי החברה שנכפתה עליו. אבל כל מה שיעשה לא יעזור לו: הוא ימשיך להיחשב כנטע זר בארצו וכ"אורח" לא רצוי בה. סעיד הוא הגיבור הטרגי של בית המשוגעים הישראלי; אופסימיסט המשלב בתוכו תקווה לצד ייאוש, אמונה לצד חוסר אונים.

     

    עופר כסיף ()
    עופר כסיף

     

    בחרתי להמליץ על ספר זה כיוון שבזכות קריאתו, זכיתי להבין את המצב הבלתי אפשרי של האזרחים הפלסטינים בישראל - אפילו יותר ממה שקראתי בספרי היסטוריה, מחקר ועיון. בפרפרזה לדברי הפילוסוף הקומוניסטי אנתוניו גראמשי, אסכם ואומר שאופסימיזם יכול להיות מובן גם אחרת: היערכות לרע מכל ("פסימיזם של האינטלקט", בלשונו של גראמשי) לצד תקווה לטוב מכל ומאבק לקידומו ("אופטימיזם של הרצון"). זה האופסימיזם הזה שמשלווה אותי בחיי הפוליטיים, לא מעט בזכות ספרו של חביבי, למרות הפירוש השונה של המושג אצלו.

     

    "האופסימיסט", אמיל חביבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995

     

     

    אופיר כץ (הליכוד) קרא על משה לנדוי וגילה שמאבקיו רלבנטיים גם לימינו

     

    הספר מנתח את דמותו של השופט משה לנדוי במסגרת החלטותיו כשופט וכנשיא בית המשפט העליון. הספר מספר על דמותו של השופט, אשר לא היה מקובע במונחים ומושגים, השכל הישר הוא זה שהנחה אותו בפסיקותיו. אחד מהנושאים המדוברים בספר הוא ההתנגדות של לנדוי למהפכה החוקתית שביקשה להשוות את מעמד בית המשפט העליון לשתי הרשויות האחרות.

     

    החיבור שלי לספר נבע תחילה מהיותו של לנדוי, מרתק - בסוג האדם שהיה ובמורשת שהשאיר אחריו. בנוסף הדהים אותי לראות איך קונפליקטים שהיו קיימים בין הרשויות לפני כ- 50 שנה רלוונטיים ומתקיימים גם היום. לנדוי היה אדם ישר שהדמוקרטיה עמדה בראש מעיינותיו, אחד מגדולי השופטים שהיו בישראל ואדם ראוי להערכה על כל פעולותיו.

     

    "משה לנדוי" שופט", מיכל שקד, הוצאת ידיעות ספרים, 2012

     

     

    אופיר כץ (צילום: דוברות הכנסת)
    אופיר כץ(צילום: דוברות הכנסת)

     

    איתן גינזבורג (כחול לבן) שב וחוזר ל"מדינת היהודים"

     

    הספר שהכי השפיע עלי היה "מדינת היהודים" של בנימין זאב הרצל. בספר מתאר הרצל לראשונה את חזונו בנוגע למדינה העתידה לקום לעם היהודי וכיצד ראה בעיני רוחו מדינה יהודית מתוקנת בכל תחומי החיים לרבות חברה, משפט, כלכלה ותרבות. הרצל התייחס לספרו כאל רשימות של כתב מדיני, ומי שקורא אותו לא יכול שלא להרגיש את החזון והרוח בין המילים.

     

    כחובב היסטוריה וכציוני קראתי את הספר לראשונה כשהייתי נער. חוויתי אותו כאילו היה "ספר ההפעלה של המדינה היהודית" - כיצד צריכה להיראות המדינה האוטופית של היהודים. מעבר לכך, הדבר המשמעותי שנצרב בתודעתי באותה תקופה היה שהרצל ביסס את תכניתו בספר על הנוער שימשוך אחריו את הדור הישן. אני מאותם אנשים שמאמינים שהכוח והיכולות מצויים בידי אלה שמאמינים ומנסים - וכך פעלתי לכל אורך שנות שליחותי הציבורית.

     

    איתן גינזבורג (צילום: עופר חג'יוב)
    איתן גינזבורג(צילום: עופר חג'יוב)

     

    מדובר בספר בעל משמעות רבה עבורי, אך כמובן גם מבחינה הסטורית שהשפיע רבות ועיצב למעשה את התנועה הציונית בתחילת דרכה. מעבר לכך שהספר עיצב וייסד בהרבה מובנים את התפיסה הציונית והאופן שבו חוזה המדינה ראה בהעיני רוחו את כיצד צריכה להראות המדינה היהודית כפתרון לכל בעיות העם, המסר העיקרי שלו הוא האמונה בדרך והניסיון הבלתי מתפשר להגיע ולהגשים את המטרה או החלום, גם כשהם נראים רחוקים או בלתי אפשריים. אם תרצו אין זו אגדה.

     

    "מדינת היהודים", ד"ר בנימין זאב הרצל, הוצאת ידיעות ספרים, 2008

     

     

    הכתבה נערכה בשיתוף עם התאחדות המוציאים לאור בישראל, שמקיימת עם הרשויות המקומיות את שבוע הספר העברי בתאריכים 22-12 ביוני ובסימן קריאה משותפת. 

     

     

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים