שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נעים להכיר: הילדים מאחורי ספרי הילדות שגדלנו עליהם
    לרגל שבוע הספר, חזרנו לגיבורים האמיתיים שהיוו השראה לכמה מספרי הילדים המפורסמים. ביררנו איך זה לגדול עם אבא מאיר שלו שעושה בושות, אילו שירים שמעו הילדים של תרצה אתר לפני השינה ומי עדיין מתגורר בקיבוץ מגידו

    ילדה בת ארבע וחצי עם עיניים חומות ויפות, אף קטן ומתוק, שיער חלק ונעים ופרצוף נחמד ושמח, מחליטה יום אחד שהיא פשוט חייבת גומות. הילדה הזאת, זֹהר, היא בתו של הסופר מאיר שלו, והסיפור מאחורי גומות החן הוא סיפור אמיתי לחלוטין. "האמת היא שזה יותר מסמך דוקומנטרי מאשר ספרות ילדים", צוחקת זֹהר (43), היום אם לשניים מפרדס חנה. "באמת ראיתי ילדה חמודה עם גומות וזה נראה לי הדבר הכי מדהים בעולם, אז עשיתי כל מה שיכולתי בשביל שיהיה לי גם. ברור שבזכות הספר הזיכרון הזה חזק אצלי יותר מזיכרונות אחרים, אבל זה לא זיכרון מושתל. אני אפילו זוכרת את הבקשה שלי מאלוהים, ובכל רגע נתון אני יודעת בדיוק איך לעשות את הפרצוף עם הגומות.

     

    "כשיוסי אבולעפיה אייר את הספר, אבא לקח אותי לסטודיו שלו, לראות את הסקיצות. הייתי אז בת שבע. בדף האחרון הוא צייר אותי מבוגרת. יום אחד, כשהייתי כבר באמת מבוגרת, דיפדפתי בספר והסתכלתי בתמונות. נדהמתי לגלות שהאיור שלי ממש־ממש דומה למציאות! אין לי מושג איך הוא ידע".

     

    הילדים שמאחורי ספרי הילדות (צילום: טל שחר)
    מימין לשמאל: נתן סלור, רון עברי, זהר שלו, אלון עברי ואורן מאיר(צילום: טל שחר)

     

    איך זה להיות בת של מי שכותב לא מעט לילדים?

    "העובדה שאבא כותב עלינו היא חלק מהחיים שלנו, ובאמת כל הסיפורים נולדו מגרעין אמיתי, מרגע בין ילד להורה שפשוט נלכד לכדי סיפור. כשאבא היה לוקח אותי על אופניים לגן, הוא היה שר אופרה. לא יכולתי לסבול את זה! הייתי שמה ידיים על העיניים ואומרת לו: 'אבאאאאא, אתה עושה בושות!' ככה נולד הספר 'אבא עושה בושות'. וגם 'הכינה נחמה' הייתה שלי ובגדול! אבא היה מסרק אותי ואומר לי: 'תתארי לך שכינה אחת תעשה תוכנית ראיונות בטלוויזיה', וככה היינו מעבירים את הבילוי המפוקפק הזה".

     

    אבא בודק כינים זה זן נדיר.

    "אבא שלי יוצא דופן מכל כיוון אפשרי, והיום אני יודעת שהוא שיחק תפקיד לא קונבנציונלי לדור ההוא. היום יש לי שני ילדים, בני עשר וארבע, וגם החוויות איתם הופכות לסיפורים. "הספר 'וניל על המצח ותות על האף' נולד ממשפט אחד שהבת שלי, הדס, אמרה לו: 'תחזיק את הבובה אבל אל תשחק איתה'".

      

    איך אנשים מגיבים כשהם מגלים שאת זֹהר מגומות החן?

    "לוקח זמן לאנשים לעשות אחד ועוד אחד, ולפעמים מגלים את זה אחרי איזו תקופה. תמיד יש רגע מביך כשמגלים שאני הבת של מאיר שלו, אבל אז כשמבינים שאני זֹהר מהספר, הקרח נשבר. מול ילדים אחרים זה ממש־ממש מרגש. אני מזכירה לעצמי שזה כמו שאני אפגוש פתאום את אורה הכפולה או נוריקו־סאן הילדה מיפן. זה בלתי נתפס כשדמות קמה לחיים, וזו באמת חוויה נעימה. אבל הדבר הכי כיף זה לעשות לילדים קטנים את הפרצוף המצחיק של זֹהר, אז הם באמת בהלם".

     

    זהר שלו מ
    זהר שלו מ"גומות החן של זהר"(צילום: טל שחר. איור: יוסי אבלועפיה)

      

    אין הורה שלא יודע לדקלם מתוך שינה את עלילות פלוטו מקיבוץ מגידו, אין פעוט שלא למד את שמות הצבעים דרך מעשה בחמישה בלונים, ואין ילדה שלא ישבה מול המראה, וניסתה בדיוק כמו זֹהר, לייצר לעצמה גומות חן. מבחינתה של זֹהר המקורית, זה זיכרון ילדות. אבל דרך הספר שמונח על המדף כמעט בכל בית, זה הפך לזיכרון של לא מעט ילדים וילדות אחרים. לכבוד שבוע הספר חזרנו אל הילדים האמיתיים שהיו ההשראה לקלאסיקות שמככבות אצל כולנו. היום הם עצמם כבר מבוגרים, אבל לנצח יהיו מזוהים עם הדמויות המצוירות והשורות הקצרות בחרוזים.

     

    חוויה מעצבת

    גם הצב של אורן מאיר היה צב אמיתי לגמרי, שקפץ לביקור והפך למיתולוגיה. אמו, מירה מאיר, הפכה את החוויה לספר, ומאז צבים הם חלק בלתי נפרד מחייו של אורן, אז בן קיבוץ נחשון והיום גר בהרחבה של קיבוץ גבעת ברנר.

     

    "כל החיים היו לי יחסי אהבה־שנאה עם הצב הזה", צוחק אורן (46). "אני זוכר שבילדות בקיבוץ זה היה מציק. בכל מקום שהלכתי הציקו לי עם הצב, הייתי קודם כל אורן־של־הצב ולא אני. זה היה מקור להקנטות ובהחלט העיק. מצד שני, כשגרים בקיבוץ שיתופי של פעם, שבו השאיפה היא שכולם יהיו בדיוק אותו דבר, זה יתרון. יש משהו מיוחד שלך, שהופך אותך לקצת שונה, זה מאוד מהותי. זו ממש חוויה דואלית: כלפי חוץ אף פעם לא הודיתי שאני מחבב את זה שאני אורן מהצב, או את הצב עצמו, אבל כשגדלתי השלמתי איתו. בסוף אנחנו צוות.

     

    "מעולם לא יזמתי וסיפרתי לאנשים שאני 'אורן מהצב של אורן', אבל בסוף מגלים לבד וזה ממש מצחיק לראות את המבט כשאנשים קולטים את זה. אני מבין אם היו מתרגשים לפגוש את אמא, שהייתה קצת סלב, אבל להתרגש לפגוש אותי? האיורים בספר גם מקבעים דימוי מסוים. אורה איל הכירה אותי ובאמת זו הייתה התספורת שלי באותו גיל, אבל לא הייתי ג'ינג'י. פשוט התקמצנו על הצבעים והדפיסו את הספר בפלטה מצומצמת".

     

    היום אתה מבין את הייחודיות? נהנה מהספר עם הילדים?

    "הייתי בערך בן חמש כשהספר יצא ולקח לי הרבה זמן להפנים שאורן מהספר זה בעצם אני. הילדים שלי כבר רגילים שאורן מהצב של אורן זה אבא שלהם, אז זה לא מרשים אותם. מבחינתם כל יעל יכולה להיות מ'הבית של יעל' באותה מידה. האמת שבהתחלה לא הבנתי מה ההתלהבות מהספר, עד שנהייתי אבא בעצמי. כשהתחלתי להקריא אותו, ראיתי את הקסם. ההשלמה עם זה שדברים לא נשארים, המקצב. אמא אף פעם לא הייתה בקטע דידקטי וחינוכי עם משל ונמשל, היא האמינה שספרים צריכים לתת כבוד לילד ולדבר על העולם כפשוטו. בלי התנשאות. וזה מה שיש בצב של אורן: סיפור מעניין". 

     

    אורן מאיר מ
    אורן מאיר מ"הצב של אורן"(צילום: טל שחר. איור: אורה איל)

     

    ומאז אתה מנהל רומן עם צבים כל החיים.

    "ממש ככה. במשך השנים בקיבוץ היו לנו הרבה צבים, והם פשוט היו מתחלפים, באים והולכים. אבא שלי היה ממספר אותם. בגיל ההתבגרות חברים הביאו לי פסלי צבים בשביל הקטע, והיו לי איזה חמישה. ואז כשהכרתי את אשתי, מיטל, מתברר שהיה לה אוסף צבים משלה! לגמרי שידוך משמיים. היא אספה צבים כי היו צוחקים עליה שהיא איטית. ככה התחיל אוסף משותף שהפך לאובססיה. יש לנו מאות צבים מכל העולם ומכל חומר שהוא, זה כבר הפך למופרך. כשחזרנו מאקוודור היה לנו משקל יתר במזוודה בגלל הצבים".

     

    מתברר שמירה מאיר לא הייתה רק עורכת וסופרת מחוננת, אלא גם מי שבזכותה יצא לאור הספר "מעשה בחמישה בלונים". "אמא שלי הייתה עורכת ספרות ילדים בספריית פועלים איזה 30 שנה, וכל הקלאסיקות עברו תחתיה", מגלה אורן. "יום אחד הגיעה אליה מרים רות, שהייתה כבר מבוגרת, אבל החליטה לכתוב. אמא נדלקה עליה. 'מעשה בחמישה בלונים' היה הספר הראשון שהיא הביאה לה, והיא ישר זיהתה את הלהיט. המנהלים של ההוצאה נזפו בה שזה קשקוש בחרוזים, שאין לו מסר. והיא אמרה: 'זה או אני או הספר'. וככה נולדה קלאסיקה".

     

    זה סופו של כל בלון

    וכן, גם הסיפור על הבלונים הכי מפורסמים במדינת ישראל הוא אמיתי. טוב, לפחות באופן חלקי. רק שניים מתוך חמשת הילדים שקיבלו מאמא של רותי מתנה קיימים במציאות: רון והבלון הצהוב ואלון עם הבלון האדום, הם נכדיה של מרים רות. מי שחתומה על הקלאסיקות הכי מוכרות לגיל הרך, כמו "תירס חם" ו"הבית של יעל".

     

    "אני אוהב את זה שאני הכוכב של הספר", צוחק רון (48), "אלון לפעמים מנסה לגנוב לי את התהילה כי הבלון שלו לא התפוצץ, אבל אני מזכיר לכולם מה המשפט הכי מפורסם בספר, וזה מה שקובע. כל ילד יודע מה אמרו לרוני רון".

     

    "אני קיבלתי את הסוף הכי טוב וזה ברור לכולם, לכן גם הכי זוכרים את הבלון האדום", אלון (48) מבהיר. "אין סוף מאמרים ויצירות ניסו לפרש את הבלון האדום שעף לשמיים, וסבתא הייתה צוחקת ואומרת שהיא לא ידעה שהיא כזו חכמה. אם את שואלת אותי, אני לא הייתי רוצה סוף אחר לבלון. זה סוף פשוט אבל לא פשטני".

     

    אלון מ
    אלון מ"מעשה בחמישה בלונים"(צילום: טל שחר. איור: אורה איל)

    מה אתם זוכרים מסבתא?

    אלון: "קודם כל, היא הייתה סבתא אהובה ויקרה. הייתי בא אליה הרבה ואהבתי לבקר אצלה. אמא שלי טבחית מעולה, וסבתא שלי בדיוק להפך, הכינה אוכל ממש־ממש פשוט. אבל עדיין, הטעם של הדברים הפשוטים האלו נשאר לי: עוגת גלידה, פיצה על לחם, לפתן. האמת היא שפשוט היה כיף לדבר איתה, היא הייתה אשת שיחה מדהימה. רק בגיל מבוגר הבנתי שסבתא שלי היא 'מפורסמת'. אמנם הספר יצא כשהייתי קטן, אבל הבנתי שהיא דמות רק בצבא".

     

    רון: "אני הייתי בן חמש בערך כשהספר יצא, לקח לי זמן להבין שרון מהסיפור זה בעצם אני. עד היום בעבודה אנשים מרכלים על זה וזה ממש מצחיק. אנשים אומרים לי: "אתה יודע כמה פעמים הקראתי אותך לילדים שלי? אתה כל יום אצלי בסלון!" וכמובן גם לי היו תקופות שידעתי אותו בעל פה. סבתא שלי הייתה אישה מרוצה מהחיים למרות כל האסונות והקשיים. היא הייתה קצת ילדה עד יומה האחרון, וזה כנראה המפתח לאושר וחיים ארוכים".

     

    רון מ
    רון מ"מעשה בחמישה בלונים"(צילום: טל שחר. איור: אורה איל)

     

    מרים רות החלה לכתוב ספרות ילדים בגיל מבוגר. את חייה הקדישה לחינוך לגיל הרך כגננת הראשית של הקיבוץ הארצי וכחלוצה בתחום חקר ספרות הילדים בעברית. "היה מורגש שילדים אוהבים לבקר אצלה והיא אהבה אותם", אומר אלון. "היא תמיד הייתה באה לגנים ולימי הולדת ומספרת סיפורים והיינו מרותקים. סבתא שלי לא אהבה דברים דידקטיים, ספרות ילדים טובה היא פשוט ספרות טובה. היום, כשאני אומר שאני הנכד של מרים רות, אני לגמרי גאה בזה. אבל בהתחלה הייתי נבוך, וסבתא שלי הבינה".

     

    רון: "בתור כוכב ספרותי זה היה לי כיף, ובכנות, אני חושב שזה באמת סיפור מצוין. יש לי ארבעה ילדים וזה תמיד היה אטרקציה בגנים ובבתי ספר. אני פחות זוכר אותה מספרת לנו את הספר הזה, אבל בכל יומולדת היא הייתה באה לגן ומספרת סיפורים מהעבר שלה, עושה לנו תיאטרון בובות. היא הייתה טובה בזה ואלו חוויות שנצרבות. החיים בקיבוץ הם אחרים. אבל בסוף, היום אני מהנדס בהיי־טק, אז חוץ מזה שמזהים פה ושם, הקסם חלף".

     

    זהו עצם העניין

    האודיסאה הגדולה של הספרות העברית נוגעת לכלב אחד שהיה לו הכל, אבל בכל זאת ברח מהבית וחזר רק בזכות גדי, שמצא אותו מתקשר עם פרה ושואל אותה אם היא עושה קצפת.

     

    פלוטו, הספר שהורים מדקלמים מתוך שינה, נולד בקיבוץ מגידו, אצל אבא ארי רון שצייר לבת שלו, אסנת, ציורים צבעוניים של הכלב המשפחתי. האמא, דינה, ראתה שהפעוטה מתלהבת מהציורים והוסיפה להם קטעים כתובים קצרים שתיארו את עלילות הכלבלב. היצירה המקומית נתלתה בחדר האוכל הקיבוצי, ומשם הכל היסטוריה. ילדי הקיבוץ התאהבו באיורים, ספריית הפועלים פנתה ליוצרים וביקשה להפוך את כל הטוב הזה לספר, ולאה גולדברג, אז עובדת ההוצאה, הציעה לחרוז אותו. כך זכה פלוטו למגע הזהב של המשוררת הלאומית, ועל הכריכה נכתב, חריזה: לאה גולדברג. ההקדשה, כמובן, הייתה לאסנת, הפעוטה שכבר גדלה לה. אבל מיהו גדי המסתורי שמשיב את פלוטו הביתה?

     

    גדי בן יקר מ
    גדי בן יקר מ"איה פלוטו"(צילום: טל שחר. איור: ארי רון)

     

    "הייתי בן שלוש אז שמעתי את כל הסיפור בדיעבד", מספר גדי בן יקר (65), עדיין חבר קיבוץ. "אסנת היא בת גילי והיינו יחד באותה קבוצה בפעוטון. מאוד אהבתי לשחק עם הכלב של המשפחה, ולכולם היה ברור שאני ההשראה לגדי של פלוטו. בהתחלה זה לא היה משהו חד וברור, ולאט לאט זה התפתח כמו אגדה אורבנית".

     

    ואתה אוהב את זה?

    "את הסיפור עצמו אני אוהב. אני מודה שלפעמים זה מעיק וממצה את עצמו, אבל למדתי לענות בנימוס. הילדים שלי אוהבים את זה שאבא 'חצי מפורסם', זה בא להם בטוב. אז אני מסתכל על זה כמו מזכרת לילדים ולנכדים. אם ישאלו אותם מה סבא עשה בחיים, הם יגידו שהוא היה ילד נחמד שעורר השראה".

     

    אתה בכלל איש של כלבים?

    "מאוד. אני אוהב בעלי חיים ותמיד הייתי מוקף בהם".

     

    וקראת להם פלוטו?

    "האמת שלא. לכולם קראנו באותו שם: ברק"

     

    ויש עוד גדי אחד שהתניע סיפור ילדים שהפך ללהיט כל־ישראלי, וגם במרכזו עומד בעל חיים שובב. גדי צ'רני גדל בבית אריסטוקרטי של המשורר ט. כרמי ורעייתו האמנית שושנה היימן. כשגדי היה קטן, בא קיפוד לבקר אותם בחצר הבית שבשכונת טלבייה בירושלים. באופן משונה, לקיפוד היו נקודות אדומות על הגוף, כנראה ממחלה מסתורית, ויום אחד הוא נעלם. ההורים ניסו להסביר לפעוט לאן נעלם הקיפוד, וכך נולד הספר עליו הזוג היה חתום תחת השם "כוש" — כרמי ושושנה.

     

    "ההורים שלי היו אמנים רציניים, ויכול להיות שהם חשבו שזו פחיתות כבוד לחתום בשמם על ספר ילדים, אז הם הסתתרו מאחורי כוש. כשהספר יצא באמת, ייחסו אותו לכל מיני אנשים עד שגילו שהם היוצרים. לימים הוא הפך למקור לגאווה", מספר גדי (67), שמתגורר היום בעין הוד.

     

    "כשהספר יצא הייתה סביבו מיני־מלחמת תרבות. מבקרים התווכחו אם מדובר בספרות ילדים ראויה, כי בכל זאת יש שם קיפוד מדבר. היו מי שחשבו שזה ללמד ילדים דברים מוטעים, זה כנראה לא התיישב עם העולם של העת ההיא. כילד התביישתי שאני הילד מהסיפור. לא לקחתי את זה טוב. רק כשגדלתי התחלתי להתגאות בו".

     

    גדי צ'רני מ
    גדי צ'רני מ"שמוליקיפוד"(צילום: טל שחר. איור: כוש)

     

    אתה זוכר מתי?

    "הכרתי את אשתי בשנת 74', והיא הראתה לי תמונה שלה בזרועות סבה, כשהוא מקריא לה את שמוליקיפוד. הבנתי שזה מקור לגאווה ולשמחה, וגם מתברר שזה עוזר עם בחורות", אומר גדי בצחוק. "הילדים שלי כמובן אהבו את זה, זה היה גימיק, וזה גם תמיד מוביל לסיפורים מאד משעשעים. באחת השנים ניגש אליי סטודנט שקראו לו גדי, והתוודה שהוא נקרא ככה על שם גדי משמוליקיפוד, כלומר על שמי. זה הזוי. הורים עד היום שולחים לי תמונות של קיפודים שהם פוגשים, ויש כאלה שמביאים את הנכד בשביל להראות לו את גדי האמיתי".

     

    ואיך הילדים מגיבים?

    "האמת שזו אכזבה מפוארת. הילדים לרוב לא מאמינים שאני זה הילד החמוד מהציור. בכל זאת, אני בלי פיג'מה עם חמורים וגם פנים עגולות כבר אין לי. אני כבר סבא".

     

    ואיך היחסים שלך עם קיפודים?

    "אף פעם לא גידלתי אחד, אבל איכשהו הם תמיד מוציאים אותי, תמיד הם נמצאו בחצרות הבתים שבהם גרתי. אני מצטער על השנים שבהן לא התעניינתי ושאלתי יותר על הספר, כי זה באמת פיסת היסטוריה. ההורים שלי היו אנשי רוח בתוך קליקה ירושלמית שאני הייתי הילד הראשון בה, אז זכיתי להמון תשומת לב. לאה גולדברג הייתה חברה טובה של אבי ואני הייתי הילד עליו היא התאמנה על קשר עם ילדים. אני זוכר אותה מהילדות המוקדמת והיא הייתה חלק מהנוף. אפילו מתברר שהיא כתבה את השיר 'הילד הרע' - עליי".

     

    אוצרות מאמא תרצה

    כשנתן ויעל היו ילדים, הייתה אמא שלהם, המשוררת תרצה אתר, משרבטת להם סיפורים. "אמא שלי הייתה יושבת על קצה המיטה ושואלת אותי על מה אני רוצה שתכתוב לי שיר. אלו היו שירים בהזמנה. הייתי מבקש שירים על אקורדיונים וטרקטורים ומיד היא הייתה כותבת, מקלידה במכונת כתיבה ומציירת ליד זה בטוש. היה לי אוסף של דפים כאלה. אוצרות", נזכר נתן (47). "כשהייתה כבר כמות של שירים, היא הודיעה שזה יהיה ספר. אני זוכר שאבי מרגלית, המאייר, הגיע הביתה לפגישת עבודה והם הראו לי את הסקיצות, וממש לא אהבתי אותן. 'נוני, נוני, אין כמוני' היה אסופת סיפורים עליי, ו'יעל מטיילת' על אחותי.

     

    נתן סלור מ
    נתן סלור מ"נוני, נוני, אין כמוני"(צילום: טל שחר. איור: דני קרמן)

     

    בקובץ שהוקדש ליעל הופיע גם הסיפור הכי מפורסם של תרצה אתר, "האריה שאהב תות". "רק ב־2003 הוציאו אותו בתור ספר בזכות עצמו ועד היום הוא תפס בטירוף", אומר נתן. "את האריה היא כתבה בשרבוט של ארוחת ערב, כשאחותי עשתה צרות ולא רצתה לאכול. אמא התייחסה לזה כחצי שטות והיא לא תיארה לעצמה שזה יהפוך לספר שכולם יודעים בעל פה".

     

    אתה זוכר את יציאת הספר? היית ממש קטן.

    "אני זוכר שאמא הגיעה שמחה ומתלהבת והביאה עותק לחבר שלי, רני. למחרת, בסוף היום בגן טרום־חובה, אמא שלי הגיעה עם הספר ועשתה לנו שעת סיפור כזו. היא הייתה שחקנית, אז היה לה קל להיכנס לדמות. היא הקריאה את השירים עליי לכל הילדים ואני לגמרי זוכר את זה, כי זה היה כל כך מביך. היא תמיד הייתה אמא שעושה בושות. הייתי יודע את כל סוגי המכוניות בעל פה כילד, אז כשנסענו במונית היא הייתה משוויצה לנהג ומבקשת ממני להגיד מה אני רואה. אני זוכר אותה מאיצה בי: נו תגיד! ואני עשיתי לה בכוונה, ושותק. התביישתי. בשכונה שלנו בצפון תל־אביב הישנה, הייתי הולך ברחוב וילדים היו מצביעים עליי: 'הנה נוני!' אותי זה נורא הביך, ממש בושה. זה היה חלק מזה שכולם ידעו מי סבא וסבתא, מי האמא. עם השנים הספר עליי הלך ונשכח. בסבנטיז הוא היה להיט, אבל לאט־לאט הוא דעך וכבר לא הוציאו אותו. כך גם קרה עם 'יעל מטיילת'. ב־2006 הוציאו את 'נוני ויעל הולכים לטייל' וקיבצו כל מיני שירים מפה ומשם".

     

    כל הורה מכיר את המונולגים הבלתי נגמרים שפעוטות אוהבים להתמסר אליהם. ברגע הם מפליגים עם הדמיון והכל נראה אפשרי. רגע כזה, של אבא ובת שמדמיינת איך תיצור איש מים מהארץ ועד השמיים, הפך לספר הילדים היחידי של המשורר אמיר גלבוע.

     

    "בשבילי, להיות 'הבת של אמיר גלבוע' היה נהדר. הוא היה אבא מדהים שהבין לליבי, והיינו צמד־חמד", מספרת הבת וההשראה, תגיל (63). "היינו עושים טיולים ארוכים עם הכלב, מטפסים על גבעה מלאה פרחי בר, והיו לנו משחקים קבועים. למשל, היינו אומרים משפט־משפט לסירוגין, בחרוזים. עד היום אני אלופה בחריזה. הייתי אכלנית גרועה והמטפלת לא הייתה נותנת לי לקום עד שאסיים. אבל כשאבא היה מספר סיפורים, הייתי פותחת את הפה בכיף. הוא אפילו השאיר ליד מיטתי נייר ועט, שארשום את החלומות שחלמתי בלילה כשאני מתעוררת".

     

    תגיל גלבע פוגל מ
    תגיל גלבע פוגל מ"איש המים של גילי"(צילום: טל שחר. איור: ליאורה גרוסמן)

     

    הסיפור על איש המים לא נולד בזמן אמת. "כשהייתי בערך בת ארבע, שאלתי את אבא מה זה שלג, והוא ניסה להסביר לי כמיטב יכולתו. אני כנראה קישקשתי להנאתי והוא כתב הערות בצד. אחרי כמה שנים, ט. כרמי הציע לו לכתוב ספר ילדים, והוא נזכר בסיפור על איש המים וכתב אותו. אני זוכרת שהמאיירת, שהייתה חברה של הוריי, באה הביתה וציירה אותנו, אבל חוץ מהסרט בשיער זה לא היה דומה. שושנה היימן איירה באופן ילדי שהתאים לרוח הספר. בשנת 2017 הספר יצא בהוצאה מחודשת ע"י כנרת זמורה ביתן, עם האיורים של ליאורה גרוסמן. מאוד אהבתי שכשגילי מפנטזת השיער שלה כחול, וכשהיא חוזרת למציאות הוא חום".

     

    הקסם נשמר?

    "בהחלט. במסגרת עבודתי אני גם מורה לעברית, ולפעמים אני קוראת את הספר לתלמידים. אני עדיין מופתעת שהם מתפעלים ממנו, וכמובן שמדובר באטרקציה עבורם כשאני מספרת שזו בעצם אני".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: טל שחר. איור: אורה איל
    אלון מ"מעשה בחמישה בלונים"
    צילום: טל שחר. איור: אורה איל
    מומלצים