אלופה קרועה מבפנים / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, ונזכר באליפות אירופה בכדורסל ב-1991, בה המתיחות הפנימית ביוגוסלביה התפוצצה בתוך המשלחת, כולל בנבחרת המעולה שזכתה בזהב
ב-20 אליפויות אירופה בכדורסל שסיקרתי לאורך השנים היו לא מעט אירועים מוזרים שנשארו איתו, אבל אני חושב שאין תחרות למה שהתרחש במהלך יורובאסקט 1991 באיטליה, שם ראיתי מקרוב איך אימפריה קרועה מבפנים מביאה את הצרות שלה לפרקט.
אותה אליפות התרחשה במקביל למלחמה האיומה שהתחוללה ביוגוסלביה. הדבר המדהים הוא שיוגוסלביה, בראשות טוני קוקוץ' (שנבחר כמצטיין באליפות הזו), התעלתה על עצמה במשחקים בהופעות אדירות וזכתה ביורובאסקט - למרות שהקרע בנבחרת הזו היה מוחלט, והוא התבטא בכל הסובב אותה.
יוגוסלביה אלופה. שער ידיעות אחרונות, יום אחרי הגמר
עשרות עיתונאים מהמדינה היו עולים על הרכבים שלהם ומגיעים לכל אירוע חשוב ביבשת, ותמיד עבדו ביחד ונראו כמו חברים בנפש, אבל ברגע אחד הפכו לאויבים הגדולים ביותר. אנשי התקשורת מסרביה וקרואטיה היו מוכנים להרוג זה את זה, וברגע שצד אחד ראה אותך מדבר עם הצד השני, הפכת לאויב הגדול ביותר שלו. היו לי חברים סרבים, איתם עבדתי ונשארתי בקשר רצף במהלך העונה, שניתקו איתי מגע ואמרו: "אתה בצד שלהם". למען האמת, מי שלא הגיע מהמדינה הקרועה לא ידע איך לנהוג במצבים הרגישים הללו. עיתונאים סרבים לא היו מוכנים לעלות להסעה עליה היו קרואטים, מה שהזכיר מקרים של עיתונאים מוסלמים שלא היו מוכנים לעלות להסעות באולימפיאדות עם ישראלים.
עוד לפני שחזרו הביתה פרצו כמה קטטות אלימות בין הצדדים. היה מזעזע לראות אותם נלחמים זה בזה באולם הכדורסל ובמרכז העיתונות. לא רק הסרבים והקרואטים נהגו באלימות הדדית, אלא גם הקרואטים נלחמו בבוסנים ובאלבנים מצד שני. שנאת העיתונאים הייתה גם שנאת השחקנים, השופטים והעסקנים. קשה לומר ש־28 שנים לאחר מכן לא נותרו משקעים. שרידים מהשנאה הזו עדיין קיימים.
האלימות לא פסקה(צילום: רויטרס)
אחרי שהמלחמה נגמרה והמדינות השונות זכו לעצמאות, אפשר היה לראות עד כמה הכדורסל נמצא עמוק בגנים של העמים שהרכיבו את יוגוסלביה. בערך כל ילד שני נולד שם כענק, בין אם הוא סרבי, קרואטי או סלובני. ואלו לא רק הגנים, אלא גם הכישרון הגדול שיש לשחקנים, שהופך לכדורסל אטרקטיבי. את הכישרון הטבעי אפשר היה לראות בשנות השיא: הכדורסלנים שם אהבו לשתות סליבוביץ' ושאר משקאות חריפים, שחקנים ומאמנים היו יושבים בלובי במלון, או בהמתנה להסעה לאולם, ומעשנים. ערב משחק הם היו יוצאים לבלות, או יושבים בבר המלון עד השעות הקטנות של הלילה – אבל ברגע שעלו לשחק זה היה כדורסל נטו, ברמה הגבוהה ביותר. לכל זה יש להוסיף את האולמות המודרנים הממוקמים ברחבי המדינות השונות, בהם מתקיימת פעילות רצופה מ־8 בבוקר עד חצות. כל אולם מנוצל ב־150 אחוזי תפוקה. לפעמים, בטווח של קילומטר ישנם שלושה אולמות כאלה.
יוגוסלביה לשעבר חיה וקיימת בכל המדינות שהתפצלו, וסלובניה הקטנה אפילו זכתה באליפות אירופה האחרונה. לנבחרות הללו יש גאוות יחידה גדולה בהרבה מזו שהייתה ביוגוסלביה המאוחדת. שחקנים מכל המדינות ה"יוגוסלביות" מבוקשים בכל היבשת וגם ב־NBA, ואיתם המאמנים המבריקים כמו ז'ליקו אוברדוביץ' בכל מקום בעולם. הסקאוטים האמריקאים מודעים לכך שמי שמגיע מהאזור ההוא עבר חינוך כדורסל מצוין. בקרואטיה, סרביה, סלובניה ואפילו בצפון מקדוניה, בוסניה, מונטנגרו וקוסובו גדלים אינספור כישרונות, שכבר עכשיו, בגילים הצעירים, אומרים עליהם כי יהיו טובים יותר מהכוכבים, וכבר בגילי 14־13 מוכנים לשלם עליהם הרבה כסף. הכדורסל היוגוסלבי חי ונושם.
לפנייה לכתב/ת 
טוני קוקוץ'
צילום: איי פי
מומלצים
