שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסיפורים מאחורי ת'ור, לוקי ואודין: פרק מספרו החדש של ניל גיימן
    בספרו החדש, ניל גיימן מביא את הסיפורים האהובים עליו מהמיתולוגיה הנורדית, שנעשתה פופולרית בתרבות המודרנית עם טולקין, "משחקי הכס" והיקום של מארוול. הודות לכתיבתו המבריקה, האלים הקדומים מתעוררים לחיים כדמויות רגשניות ומלאות תשוקה. קראו פרק מתוך "מיתולוגיה נורדית"

    הקדמה

     

    קשה לבחור מיתולוגיה מועדפת כמו שקשה לבחור סגנון אוכל מועדף (לפעמים בא לנו תאילנדי, לפעמים סושי, ויש ערבים שאנחנו כמהים למאכלים הביתיים הפשוטים שגדלנו עליהם), אבל אם ילחצו עלי, כנראה אבחר בסיפורי המיתולוגיה הנורדית.

     

    המפגש הראשון שלי עם אָסְגַרְד ותושביו התרחש כשהייתי קטן, בן שבע לכל היותר, וקראתי על הרפתקאותיו של ת'ור הכביר אצל אומן הקומיקס האמריקאי ג'ק קירבי, בסיפורים שרקחו קירבי וסטן לי עם דיאלוגים מאת לארי ליבֶּר, אחיו של סטן לי. ת'ור של קירבי היה חזק להפליא ונאה, ואסגרד שלו היה מעין עיר עתידנית אדירת ממדים, מלאה במבנים מטילי אימה ומסוכנים. אודין שלו היה נבון ואצילי, ולוקי העוקצני, שלראשו קסדה מקורננת, היה קונדס מושלם. אהבתי את ת'ור של קירבי, בלונדיני וחמוש בפטיש, ורציתי ללמוד עליו עוד.

     

    טום הידלסטון בדמותו של לוקי, מתוך "תור: ראגנארוק" ()
    טום הידלסטון בדמותו של לוקי, מתוך "תור: ראגנארוק"

     

    שאלתי עותק של "מיתוסים של אנשי הצפון" מאת רוג'ר לנסֶלין גרין, וקראתי אותו שוב ושוב בהנאה ובתימהון: בגרסה שלו אסגרד לא היה עיר עתידנית נוסח קירבי, אלא היכל ויקינגי ומקבץ של בניינים השוכנים בשממה קפואה; אודין, המכונה "אבי־כול", לא היה עדין ונבון ונוח להתרגז, אלא מבריק ומסתורי ומסוכן; ת'ור של גרין היה חזק לא פחות מת'ור הכביר של חוברות הקומיקס, ופטישו נשאר רב־עוצמה, אבל הוא היה... טוב, אם להודות על האמת, הוא לא היה האל הכי מבריק בהיכל; ולוקי לא היה רשע, אף על פי שהוא בהחלט לא פעל למען הטוב. לוקי היה... טיפוס מורכב.

     

    גיליתי גם שלאלים הנורדיים יש יום דין משלהם: רַגְנָרוֹק, דמדומי האלים, קצו של הכול. האלים היו עתידים לצאת לקרב עם ענקי הכפור - קרב שבו ימותו כולם.

    האם רגנרוק כבר התרחש? האם הוא יתרחש בעתיד? בימים ההם לא ידעתי את התשובה. אני עדיין לא בטוח מהי.

     

    העובדה שהעולם והסיפור נגמרים, והאופן שבו העולם נגמר ונולד מחדש, הם שהפכו את האלים ואת ענקי הכפור ואת כל שאר המשתתפים לגיבורים טרגיים, לנבלים טרגיים. רגנרוק הוא הסיבה לכך שהעולם הנורדי המשיך ללוות אותי. היתה לי תחושה משונה שהוא שריר וקיים לעומת מיתולוגיות אחרות, מתועדות יותר, שנראו לי עתיקות, שייכות לעבר.

     

    המיתוסים הנורדיים הם סיפורים השייכים למקום קר, עם לילות חורף ארוכים להפליא וימי קיץ אין־סופיים. אלה מיתוסים של עם שאינו בוטח לגמרי באליו, ואפילו לא מחבב אותם, אבל מכבד אותם וירא מפניהם. ככל שאנו מבינים, אלי אסגרד הגיעו מגרמניה, התפשטו לסקנדינביה, ומשם המשיכו אל האזורים שהוויקינגים שלטו בהם - אל אורְקְני ואל סקוטלנד, אל אירלנד ואל צפון אנגליה - שם השאירו הפולשים מקומות הנקראים על שם ת'ור ואודין. בשפה האנגלית הטביעו האלים את שמותיהם בימות השבוע. את טיר בעל היד האחת (בנו של אודין), את אודין, את ת'ור ואת פְריג, מלכת האלים, תוכלו למצוא בהתאמה ב-Tuesday, Wednesday, Thursday ו-Friday.

     

    ניל גיימן בפסטיבל הקומיקון השנה (צילום: Mike Coppola, Gettyimages IL )
    ניל גיימן בפסטיבל קומיקון(צילום: Mike Coppola, Gettyimages IL )

     

    במלחמה בין אלי הוואניר לאלי האֵסיר ובסיפורים על שביתת הנשק שלהם אנחנו מוצאים עקבות למיתוסים עתיקים יותר ולדתות עתיקות יותר. הוואניר היו ככל הנראה אלי טבע, אחים ואחיות, פחות לוחמניים מהאֵסיר, אבל לאו דווקא פחות מסוכנים מהם.

     

    סביר להניח, או לכל הפחות ניתן להניח, שהיו שבטים שסגדו לוואניר ושבטים אחרים שסגדו לאֵסיר, ושסוגדי האֵסיר פלשו לאדמותיהם של סוגדי הוואניר, ושבין הצדדים נערכו פשרות וּויתורים. אלי הוואניר, כמו פְרֵייָה ואחיה פְרֵיי, מתגוררים באסגרד לצד האֵסיר. היסטוריה ודת ומיתולוגיה משתלבות זו בזו, ואנחנו תוהים ומדמיינים ומשערים כמו בלשים המשחזרים את פרטיו של פשע שנשכח זה מכבר.

     

    יש המון סיפורים נורדיים שחסרים לנו, והמון דברים שאיננו יודעים. נותר לנו רק מקבץ של מיתוסים שהגיעו אלינו כסיפורי עם, בגרסאות שונות שסופרו לאורך השנים, בשירה ובפרוזה. הם הועלו על הכתב אחרי שהנצרות כבר דחקה הצדה את פולחן האלים הנורדיים, וקצתם הגיעו אלינו כי היה מי שחשש שצירופי הלשון הציוריים, שמשוררים נהגו להשתמש בהם כדי לתאר אירועים במיתוסים השונים, יאבדו את משמעותם וייעשו סתומים; הביטוי "דמעותיה של פרייה", למשל, היה דרך פואטית לומר "זהב". באחדים מהסיפורים האלים הנורדיים מתוארים כגברים או כמלכים או כגיבורים מימים עברו, וזאת כדי שיהיה ניתן להמשיך ולספר את עלילותיהם בעולם הנוצרי. ויש גם סיפורים ושירים שמתייחסים או רומזים לסיפורים אחרים שאינם ברשותנו.

     

    לשם הקבלה, זה כאילו שמכל סיפורי האלים והאלים־למחצה של יוון ורומא, רק סיפוריהם של תסאוס והרקולס היו שורדים.

    איבדנו הרבה כל־כך.

     

    רוצים לקרוא את "מיתולוגיה נורדית" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    יש אלות נורדיות רבות. אנחנו יודעים את שמותיהן וכמה מתכונותיהן ומכוחותיהן, אבל הסיפורים, המיתוסים והטקסים הנוגעים להן לא שרדו עד ימינו. הלוואי שיכולתי לספר מחדש את סיפוריהן של אֶיירָה, כי היא היתה רופאת האלים, או של לוֹפְן, המנחמת, אלת נישואים נורדית, או של סיוֹפְן, אלת אהבה. וכמובן, וֶר, אלת החוכמה. אני יכול לדמיין, אבל איני יכול לספר את סיפוריהן. הם אבדו, נקברו או נשכחו.

     

    ניסיתי כמיטב יכולתי לספר מחדש את המיתוסים והסיפורים האלה באופן מדויק ככל האפשר ומעניין ככל האפשר.

     

    לפעמים מופיעים בסיפורים האלה פרטים הסותרים זה את זה, אבל אני מקווה שהם בכל זאת מצליחים לצייר תמונה של עולם ושל תקופה. בשעה שכתבתי מחדש את המיתוסים הנורדיים, ניסיתי לדמיין את עצמי לפני זמן רב, בארצות שבהן סופרו הסיפורים הללו לראשונה. דמיינתי את עצמי יושב - במהלך לילות החורף הארוכים תחת אורו של הזוהר הצפוני, או בשעות הקטנות של הלילה, באור היום הבלתי פוסק של אמצע הקיץ - מול קהל מאזינים שרוצים לדעת מה עוד עשה ת'ור, או מהי הקשת בענן, איך לחיות את חייהם, ומאין מגיעה שירה גרועה.

     

    וכשסיימתי את הסיפורים וקראתי אותם ברצף, הופתעתי לגלות שהקריאה לוקחת אותי למסע, מהקרח ומהאש שהיקום נולד מהם עד לקרח ולאש המביאים אותו אל קצו. לאורך הדרך אנחנו פוגשים אנשים שהיינו מזהים אילו נתקלנו בהם, אנשים כמו לוקי וכמו ת'ור וכמו אודין. ואנחנו פוגשים גם אנשים שהיינו רוצים לדעת עליהם הרבה יותר (החביבה עלי היא הענקית אַנְגְרְבּוֹדָה, אשתו של לוקי, שיולדת את ילדיו המפלצתיים ומופיעה בדמות רוח רפאים אחרי שבאלדר נרצח).

     

    לא העזתי לחזור אל מְסַפּרי המיתוסים הנורדיים האהובים עלי, כמו רוג'ר לנסלין גרין וקווין קרוסלי־הולנד, ולקרוא מחדש את גרסאותיהם. במקום זה ביליתי את זמני בקריאת התרגומים השונים הרבים ל"אֶדָה הפרוזאית" של סנוֹרי סְטוּרְלוּסוֹן ובקריאת בתי "האדה הפואטית", מילים שנכתבו לפני תשע מאות שנה או יותר. מתוכם בררתי ובחרתי את המעשיות שרציתי לספר מחדש. וכדי לספר אותן כפי שאני רוצה, ערבבתי בין גרסאות הפרוזה והשירה (לדוגמה, הגרסה שלי לביקור של ת'ור אצל הימיר היא הכלאה: היא מתחילה באדה הפואטית, ואז מוסיפה פרטים מהרפתקת הדיג של ת'ור בגרסה של סנורי).

     

    עטיפת הספר ()

     

    נעזרתי רבות בעותק חבוט של "מילון המיתולוגיה הצפונית" מאת רודולף זימֶק, בתרגומה לאנגלית של אנג'לה הול. נועצתי בלי סוף בספר המחכים והמעשיר הזה.

    תודה גדולה לחברתי הוותיקה אליסה קְוויטני, על עזרתה בעריכת הסיפורים. היא היתה קבוצת מיקוד מופלאה של אישה אחת - לא חסכה ממני ביקורת והעירה הערות מועילות, חדות וחכמות. כתיבתו של הספר הזה הושלמה בזכותה, בעיקר כי היא ביקשה בכל פעם לקרוא את הסיפור הבא, ועזרה לי למצוא את הזמן לכתוב אותו. אני אסיר תודה לה. אני מודה גם לסטפני מוֹנטית', שהודות לעיני הנץ שלה ולידע הנורדי שברשותה תפסה כמה פרטים שאחרת הייתי מחמיץ. תודה לאיימי צ'רי מהוצאת נורטון, שפנתה אלי בארוחת צהריים לכבוד יום ההולדת שלי לפני שמונה שנים והציעה שאכתוב מחדש כמה מהמיתוסים האלה. היא גם היתה, בלי שום ספק, העורכת הסבלנית ביותר בעולם.

     

    כל הטעויות שעשיתי בספר, כל המסקנות שקפצתי אליהן וכל הדעות שהבעתי הן באחריותי הבלעדית, ואין להאשים בהן אף אחד מלבדי. ניסיתי לספר את הסיפורים האלה בנאמנות, ואף על פי כן היתה במלאכת הכתיבה תחושה של אושר ושל יצירה.

     

    זה האושר הטמון במיתולוגיה. הכיף הוא לספר את המיתוסים בעצמנו - ואני מפציר בכם, הקוראים, לעשות זאת. קראו את הסיפורים שבספר הזה, ואז בראו אותם מחדש בקולכם. ובערב חורפי אפל וקר, או בליל קיץ כשהשמש ממאנת לשקוע, ספרו לחבריכם מה קרה כשהפטיש של ת'ור נגנב, או איך אודין הביא את תְמַד השירה אל האלים...

     

    ניל גיימן

    ליסוֹן גרוֹב, לונדון

    מאי 2016

     

    הדמויות

     

    במיתולוגיה הנורדית מופיעים אלים ואלות רבים. תפגשו רבים מהם בעמודים שלפניכם. עם זאת, רוב הסיפורים עוסקים בשניים, אודין ובנו ת'ור, וכן באחיו־בדם של אודין, בן ענקים בשם לוקי המתגורר באסגרד עם האֵסיר.

     

    אוֹדין

    אודין הוא הרם באלים וקדם לכולם.

    אודין יודע סודות רבים. הוא הקריב עין בעבור חוכמה. לא זו אף זו: בעבור ידיעת הרוּנוֹת ובעבור כוח, הוא הקריב את עצמו לעצמו.

    הוא היה תלוי מעץ העולם, איגְדְרֶסיל. תשעה לילות היה תלוי שם, וצדו משופד בחוד חנית. הפצע היה חמור. הרוחות צלפו בו והלמו בו בעודו תלוי. דבר לא בא אל פיו במשך תשעה ימים או תשעה לילות, לא מזון ולא משקה. הוא היה שם לבדו, בכאבו, ואור חייו דעך והלך.

    הוא קפא מקור והתייסר, וכאשר היה על סף מוות, הניב קורבנו פרי אפל: בשיכרון ייסוריו הוא הביט מטה, והרונות נגלו לו. הוא ידע אותן, הבין אותן ואת כוחן. החבל נקרע אז, והוא נפל בצרחה מהעץ.

    כעת הוא הבין קסם. כעת היה העולם בשליטתו.

     

    לאודין יש שמות רבים. הוא אבי־כול, אדון הנקטלים, אל הגרדום. הוא אל המשאות והאסירים. הוא נקרא גרימְניר ו"שלישי". יש לו שמות שונים בכל ארץ (שכן סוגדים לו בדרכים שונות ובלשונות רבות, אך תמיד מדובר באודין).

    הוא נע ממקום למקום בתחפושת כדי לראות את העולם כפי שבני האדם רואים אותו. כשהוא צועד בינינו, דמותו היא גבר גבוה בגלימה ובכובע.

    יש לו שני עורבים, הוּגין ומוּנין, קרי "מחשבה" ו"זיכרון". הציפורים הללו עפות הלוך ושוב ברחבי העולם, מלקטות ידיעות ומביאות לאודין ידע עד אין־סוף. הן עומדות על כתפיו ולוחשות באוזניו.

     

    ממקום שבתו על הכס הרם לידְסְשַלְב הוא צופה בכל הדברים והאירועים באשר הם. דבר אינו נסתר ממנו.

    הוא הביא מלחמה לעולם: קרבות מתחילים בהטלת חנית לעבר צבא עוין ובהקדשת הקרב ומתיו לאודין. אם שרדתם בקרב, שרדתם בחסדו של אודין, ואם נפלתם בקרב, הוא בגד בכם.

     

    אם נפלתם באומץ תוך כדי לחימה, הוולקיריות, עלמות־לוחמות יפהפיות שמלקטות את נשמות המתים האצילים, יאספו ויישאו אתכם אל ההיכל המכונה וַלְהאלה. הוא יחכה לכם בוולהאלה, ושם תשתו ותתכתשו ותסעדו ותילחמו, כל זאת בהנהגתו של אודין.

     

    ת'ור

    ת'ור, בנו של אודין, הוא אל הרעם. אביו ערמומי והוא ישיר, אודין חורש מזימות והוא טוב מזג.

    גדול ממדים הוא ת'ור, אדום־זקן וחזק - החזק באלים בלי שום צל של ספק. חגורת הכוח שלו, מֵיִינְיֶירְד, מוסיפה עוד יותר לעוצמתו: כשהוא חוגר אותה, כוחו מוכפל.

     

    כלי הנשק של ת'ור הוא מְיֶילְניר, פטיש יוצא דופן שחושל עבורו בידי גמדים. עוד תשמעו את סיפורו. טרולים וענקי כפור וענקי הרים רועדים כולם מפחד למראה מְיֶילְניר, שהרג כה רבים מבין אחיהם וחבריהם. ת'ור עוטה כפפות ברזל שעוזרות לו לאחוז בקת הפטיש.

    אמו של ת'ור היתה יֶרְד, אלת האדמה. בניו של ת'ור הם מוֹדי, הכועס, ומאגְני, החזק. בתו של ת'ור היא תְ'רוּד, רבת־העוצמה.

    אשתו היא סִיף זהובת השיער. היא הביאה לעולם בן, אוּל, לפני שנישאה לת'ור, ות'ור הוא אביו החורג. אוּל הוא אל שצד בחץ וקשת, והוא האל בעל המגלשים.

    ת'ור הוא מגינם של אסגרד ושל מידְגַרְד.

    יש סיפורים רבים על ת'ור ועל קורותיו. באחדים מהם תפגשו כאן.

     

    לוֹקי

    לוקי הוא נאה מאוד. הוא משכנע, דברן מיומן, חביב, ובלי ספק הנכלולי, המתוחכם והממולח בתושבי אסגרד. מה חבל, אם כן, שאפלה גדולה שכזאת שוכנת בו: כעס רב כל־כך, קנאה רבה כל־כך, תאווה רבה כל־כך.

     

    לוקי הוא בנה של לוֹפִיָה, הידועה גם בשם נאל, או "מחט", כי היא היתה דקיקה ויפהפייה וחדה. אומרים שאביו היה פַרְבּוֹטי, ענק; פירוש שמו "זה שמהלומותיו מסוכנות", ופרבוטי היה מסוכן כפי ששמו מעיד.

    לוקי צועד בשמים באמצעות נעליים מעופפות, והוא יכול לשנות צורה ולהיראות כמו אחרים, או ללבוש דמות חיה. אבל נשקו האמיתי הוא מוחו. הוא ערמומי, מתוחכם וחלקלק יותר מכל אל ומכל ענק. אפילו אודין אינו ערמומי כלוקי.

     

    לוקי הוא אחיו־בדם של אודין. האלים האחרים אינם יודעים מתי בא לוקי לאסגרד, או כיצד הגיע. הוא ידידו של ת'ור ומקור צרותיו. האלים האחרים מסכימים לשאת את נוכחותו, אולי מכיוון שתחבולותיו ותוכניותיו מצילות אותם לא פחות מכפי שהן מסבכות אותם בצרות.

    העולם מעניין יותר בזכות לוקי, אך גם בטוח פחות. הוא אבי המפלצות, אומן הפורענות, האל התכסיסן.

    לוקי מפריז בשתייה, וכאשר הוא שותה הוא אינו מסוגל להיזהר בדבריו, במחשבותיו או במעשיו. לוקי וילדיו יילחמו ברגנרוק, קץ כל הדברים, אך לא לצדם של אלי אסגרד.

     

    לפני ההתחלה ואחריה

    לפני ההתחלה לא היה דבר – לא ארץ, לא שמים, לא כוכבים, לא כיפת רקיע: רק עולם הערפל, שאין לו צורה ומתאר, ועולם האש הבוער תמיד.

    מצפון שכן ניפְלְהַיים, העולם האפל. אחד-עשר נהרות רעילים זרמו בו מבעד לערפל, וכל אחד מהם נובע מאותה באר השוכנת בלב לבו של העולם, המערבולת הגועשת הנקראת וֶרְגֶלמיר. הקור בניפלהיים היה מעל לכל דמיון, וערפל עכור וכבד שרה על הכול. אד סמיך הסתיר את השמים וערפילים קרים אפפו את האדמה.

    מדרום שכן מוּספֶּל. מוספל היה אש. כל כולו זהר ובער. ניפלהיים היה אפור ומוספל היה מלא אור. עולם הערפל היה קפוא, ועולם האש – לבה מותכת. הארץ פלטה חום יוקד כלהבות נפח; לא היתה שם קרקע מוצקה, ולא היו שמים. לא היה שם דבר פרט לניצוצות ולחום מתפרץ, לסלעים מותכים ולגחלים לוהטות.

    במוספל, בשולי הלהבות, במקום שבו הערפל נשרף והופך לאור, במקום שבו הארץ מסתיימת, עמד סוּרְט, שקדם לאלים. הוא עומד שם כעת. הוא אוחז בידו חרב בוערת, והלבה המבעבעת והערפל הקפוא חד הם בעיניו.

     

    מסופר שברגנרוק, בקץ העולם ורק אז, יעזוב סוּרְט את עמדתו. הוא יצא ממוספל עם חרבו הבוערת ויעלה את העולם באש, והאלים ייפלו לפניו בזה אחר זה.

     

    II

    בין מוספל לניפלהיים היה רִיק, אַין מוחלט נטול צורה. נהרותיו של עולם הערפל זרמו אל הריק שנקרא יִינוּנגָגאפּ, "התהום הפעורה". במהלך פרק זמן שאורכו עולה על כל דמיון, בתחום שבין האש לערפל, התגבשו הנהרות הרעילים הללו והפכו לקרחונים אדירי ממדים. הקרח שבצְפון הרִיק התכסה בערפל קפוא ובמטחי ברד אך מדרום, במקום שבו נשקו הקרחונים לארץ האש, הגחלים והניצוצות ממוספל פגשו בקרח ורוחות חמימות מארצות הלהבה הפכו את האוויר שמעל הקרח לעדין ונעים כביום אביב.

     

    במקום שבו נפגשו הקרח והאש נמס הקרח, וחיים הופיעו במים שנקוו במקומו: דמות אדם, גדולה יותר מעולמות שלמים, עצומה יותר מכל ענק שהיה מעולם ומכל ענק שיהיה. לא זכר ולא נקבה, אלא שניהם בעת ובעונה אחת.

    היצור הזה הוא ההורה הקדמון של כל הענקים, והוא קרא לעצמו אימיר.

     

    אימיר לא היה הברייה החיה היחידה שנולדה מתוך הקרח הנמס: היתה שם גם פרה ללא קרניים, שגודלה לא נתפש. היא ליקקה את קוביות הקרח המלוחות והן היו לה מזון ומשקה, והחלב שזרם מארבעת עטיניה קלח כנהרות. החלב הזה הוא שהזין את אימיר.

    הענק שתה מהחלב, וגדל.

    אימיר קרא לפרה אוֹדוּמְלָה.

     

    בלשונה הוורודה ליקקה הפרה אנשים מתוך גושי הקרח: ביום הראשון רק שיער, בשני ראש ובשלישי נגלתה דמותו השלמה של אדם.

    זה היה בּוּרי, אביהם הקדום של האלים.

    אימיר ישן, ובעודו ישן, יָלַד: ענק וענקית נולדו מזרועו השמאלית של אימיר, וענק בעל שישה ראשים נולד מרגליו. מהענקים האלה, ילדיו של אימיר, נולדו הענקים כולם.

     

    גם טולקין שאב השראה מהמיתולוגיה. מתוך "שר הטבעות" ()
    גם טולקין שאב השראה מהמיתולוגיה. מתוך "שר הטבעות"

     

    בורי לקח לו אשה מבין הענקים האלה, והם הביאו לעולם ילד וקראו לו בּוֹר. בּור התחתן עם בֶּסְטְלָה, בתו של ענק, והשניים הביאו לעולם שלושה בנים: אודין, וילי ו-וֶה.

    אודין, וילי ו-וֶה, שלושת בניו של בור, גדלו ובגרו. ובשעה שגדלו ראו במרחק את הלהבות של מוספל ואת האפלה של ניפלהיים, אבל ידעו שכל אחד משני המקומות הללו יביא עליהם את מותם. האחים היו לכודים לנצח ביינונגגאפ, התהום הפעורה בין אש לערפל. כאילו היו בשום מקום.

    לא היו שם ים ולא חול, לא דשא ולא סלעים, לא אדמה, לא עצים, לא רקיע, לא כוכבים. באותו זמן לא היה שם עולם, לא שמים ולא ארץ. התהום לא היתה בשום מקום: היא היתה רק חלל ריק המחכה להתמלא בחיים ובקיום.

     

    הגיעה השעה לברוא הכול. וֶה, וילי ואודין הביטו זה בזה ודיברו, בריק של יינונגגאפ, על כל מה שיש לעשות. הם דיברו על היקום ועל חיים ועל העתיד.

    אודין, וילי ו-וֶה הרגו את הענק אימיר. לא היתה ברירה. לא היתה שום דרך אחרת ליצור את העולמות. זאת היתה תחילת הכול, המוות שסלל את הדרך לחיים.

    הם דקרו את הענק העצום. דם ניגר מגופתו של אימיר בזרם אדיר; מעיינות של דם, מלוח ואפור כמו הים, פרצו בשטף פתאומי, חזק ועמוק כל-כך עד שסחף את כל הענקים והטביע אותם (מלבד ענק אחד, בֶּרגֶלְמיר, נכדו של אימיר, ואשתו, ששרדו מכיוון שטיפסו על תיבת עץ שנשאה אותם כמו סירה. כל הענקים שאנו רואים ופוחדים מהם כיום הם צאצאיהם.)

     

    אודין ואחיו יצרו את הקרקע מבשרו של אימיר. את עצמותיו של אימיר הם ערמו להרים ולצוקים.

    הסלעים וחלוקי האבן שלנו, החול והחצץ שאתם רואים: אלה היו שיניו של אימיר, ושברי העצמות שניתצו וריסקו אודין, וילי ו-וֶה בקרב עמו.

    הימים המקיפים את העולמות: הם היו דמו של אימיר וזיעתו.

     

    הביטו מעלה, אל השמים: אתם מביטים אל תוך גולגולתו של אימיר. הכוכבים שאתם רואים בלילה, כוכבי הלכת, כל השביטים והכוכבים הנופלים, אלה הם ניצוצות שניתזו מהלהבות של מוספל. והעננים שאתם רואים בשעות היום? הם היו פעם מוחו של אימיר, ומי יודע אילו מחשבות הם עדיין חושבים, גם כיום.

     

    III

    העולם הוא דִסקה עגולה ושטוחה, מוקפת בים. ענקים חיים בשולי העולם, בסמוך לימים העמוקים ביותר.

    כדי למנוע מהענקים להתקרב בנו אודין, וילי ו-וֶה חומה מריסיו של אימיר והציבו אותה סביב מרכז העולם. למקום שבתוך החומה הם קראו מידגרד.

    מידגרד היה ריק. נופיו היו יפהפיים, אבל איש לא צעד בשדות או דג במים הצלולים, ואיש לא חקר את ההרים המסולעים או בהה בעננים שבשמים.

    אודין, וילי ו-וֶה ידעו שעולם אינו עולם עד שהוא מאוכלס. הם תעו ברמות ובעמקים בחיפוש אחר בני אדם, אך לא מצאו דבר. לבסוף, על מצע חלוקי אבן מוקף בסלעים על שפת הים, הם מצאו שני בולי עץ שהגלים טלטלו במים ופלטו אל החוף.

     

    בול העץ הראשון היה בול עץ מֵילה. המֵילה הוא עץ נאה ואיתן, ושורשיו עמוקים. הוא נוח לגילוף, ואינו נסדק או מתבקע. עץ המֵילה מתאים במיוחד ליצירת ידית לכלי עבודה, או קת לחנית.

    בול העץ האחר שהם מצאו, מוטל על החוף לצד הראשון, קרוב כל-כך עד שהשניים כמעט נגעו זה בזה, היה בול עץ אוּלְמוּס. האולמוס הוא עץ חינני, ובה בעת חזק דיו ליצירת קורות ולוחות חזקים להפליא; מאולמוס אפשר לבנות בית או היכל ראויים לשמם.

     

    האלים לקחו את שני בולי העץ. הם זקפו והעמידו אותם על החול, בגובה קומת אדם. אודין החזיק אותם ונשף לתוכם רוח חיים בזה אחר זה. כעת לא היו עוד בולי עץ דוממים, מוטלים על החוף: כעת היו בחיים.

    וילי העניק להם רצון; הוא נתן להם בינה ויצר. כעת יכלו לנוע, ויכלו לרצות.

    וֶה גילף את בולי העץ. הוא נתן להם צלם אנוש. הוא גילף להם אוזניים כדי שישמעו, עיניים כדי שיראו ושפתיים כדי שידברו.

    שני בולי העץ העומדים על החוף היו לשני בני אדם עירומים. וֶה גילף לאחד איברי רבייה זכריים, ולאחר נקביים.

     

    שלושת האחים הכינו בגדים לאשה ולגבר כדי שיתכסו בהם ויתחממו שכן רסס צונן ניתז מן הים שבקצה העולם ומילא את האוויר.

    לבסוף הם העניקו שמות לשני האנשים שבראו: לאיש הם קראו אַסְק, על שם עץ המֵילה; לאשה הם קראו אֶמְבְּלָה, על שם עץ האולמוס.

    אסק ואמבלה הם האב והאם של כולנו: כל אדם חב את חייו להוריו, ולהורי הוריו, ולהורים שלהם לפניהם. אם נחזור עוד ועוד לאחור, נגלה לבסוף שכולנו צאצאיהם של אסק ושל אמבלה.

     

    אמבלה ואסק נשארו במידגרד, מוגנים מאחורי החומה שבנו האלים מריסיו של אימיר. במידגרד הם בנו להם בתים בלי שיצטרכו לחשוש מענקים וממפלצות ומכל הסכנות האורבות בשממה. במידגרד הם יכלו לגדל את ילדיהם בשלווה.

    מסיבה זו נקרא אודין אבי-כול. כי הוא אבי האלים, וכי הוא הפיח רוח חיים בסבי סבי סבינו. בין שאנו אלים ובין שאנו בני תמותה, אודין הוא אבינו.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

     

    "מיתולוגיה נורדית", תרגום: תומר בן אהרון, ניל גיימן, מודן, הוצאת הכורסא, 252 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים