הורים וילדים משחזרים צילום מהעבר

כשאתה ילד אין מקום לאגו כי אתה זקוק להורים שלך מתוך מניע הישרדותי כדי ללמוד ללכת, לאכול, לדבר ולהצליח לעשות פעולות פשוטות. כשאתה ילד אין מקום לגאווה כי אתה עוד לא מבין בכלל את משמעותה. כשאתה גדל אתה רוכש תכונות ואינסטינקטים בל הצורך להרגיש מוגן תחת חסותם של אמא ואבא, לא נעלם לעולם.

קראו עוד:

"גיל ההתבגרות מעצבן מאוד"

החרם הזה הוא עליי

4 מיומנויות של ילדים שמצליחים חברתית

מה קורה כשהוריך כבר לא בין החיים ואתה בעצמך הורה ואפילו סב לנכדים? גם אז הצורך לא נעלם, רק דמות ההורה מתחלפת בבת, בן או אפילו נכד. הם יהיו שם בעיקר מתוך רצון לחמלה, אהבה ודאגה. קוראים לזה מעגל החיים, המעגליות שבה החיים שלנו זורמים. מה שקרה אתמול, עומד לקרות מחר והמעגל נמשך.

המשפחות לפנינו מציגות את מעגל החיים, כל אחת באופן היחודי שלה:

יום הולדת ביחד ולחוד

אילנה קרטיש היא סופרטאית המוכרת כמתאבקת אולימפית שגדלה בבית ספורטיבי עם אמה - גלינה קרטיש, אחות מוסמכת בבית חולים אלישע. גלינה ידעה מאז ומעולם איך לטפל בפצעי ספורט ואימונים של ילדיה לאורך השנים.

בתמונה הישנה אילנה בסך הכל בת חמש ביום הולדתה, וכשהיא מביטה בה היום היא מתמלאת בצער כי נאלצה בשנים האחרונות להפסיד את ימי הולדתה של אמה בשל משחקים אולימפיים.

אילנה וגלינה קרטיש(צילום: אלבום פרטי)

חוגגות גם היום (צילום: אלעד גרשגורן)

האב למד לקרוא מחדש

כשנורית בורגר ינאי מסתכלת בתמונה הישנה בה אביה מקריא לה סיפור כשהיא בת שנתיים, היא מגלה שוב ושוב מהי דוגמה אמיתית לנחישות. איתמר ינאי, בן 84, הוא נכה צהל מפציעת ראש קשה שאילצה אותו ללמוד לקרוא ולכתוב מחדש.

"בזיכרון שלי אבא תמיד היה ממציא לי סיפורים, ודווקא בתמונה הזאת הוא מקריא לי מתוך ספר על אף הקושי. כיום אני עוזרת לו לכתוב הפניות לגופים שונים, לקרוא מסמכים חשובים ולסייע לו בשימוש במחשב".

"חשבתי שאבא ממציא סיפורים"(צילום: אלבום פרטי)

עוד סיפור אחד ודי(צילום: אלעד גרשגורן)

החברות הכי טובות

לאה פסרמן-יוזפוב ואמה רחל פסרמן (79) הן לא סתם אמא ובת, הן החברות הכי טובות. למעשה מאותו רגע בו לאה הגיחה לעולם בבית חולים ברומא שבאיטליה היפיפייה, הן לא נפרדו. וגם כאשר חזרו ארצה ממשלחת הסוכנות היהודית ואפילו כשלאה עצמה הפכה לאמא, הן התעקשו לשמר את המבנה המשפחתי הישן.

לא סתם הן קוראות לביתן "full house" כי מאז שבעלה ושתי בנותיה של לאה נכנסו לתמונה, הבית מכיל שש נפשות מאושרות. גם היום אחת מהן נתמכת בשניה כשהן מטיילות ברחוב, השוני היחיד הוא שאת מרגלות הקולוסאום החליף הפארק השכונתי בסביון.

עדיין צמודות(צילום עכשווי: הדר בן משה)

גן עדן בבית

לאליעזר-לולק (95) ורחל (94) גרינפלד יש קשר מיוחד. שניהם היו בגטו לודג' בזמן מלחמת העולם השניה, ניצלו מהשואה ומצאו זה את זאת בכנס עידוד עליה לארץ ישראל, הארץ עליה תמיד חלמו. עוד בפולין התחתנו והביאו שני ילדים - אדם וחוה. "אבא שלי תמיד אמר שיש לנו גן עדן בבית", מספרת חוה אפשטיין (69) בתם הבכורה.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

"החיים לצידם הרגישו כמו גן עדן מסתבר, בני המשפחה נהגו לצאת לחופשות ונהנו במיוחד לרכוב על אופניים יחד. גם היום, במדינת ישראל, אחרי הסיפורים והמסעות המפרכים כשהם במקום מבטחים, חוה מסייעת להם להגיע ממקום למקום ואפילו ממשיכה את דרכו של אביה ומרצה אודות סיפור חייהם המרתק.

אהבו לרכוב על אופניים. צילום עכשווי: הדר בן משה

עיני ענבים

ארקדי סוקולוב, בן 88, קצין בצבא הסובייטי לשעבר, גידל את בתו גלינה בחום ליבו אבל גם בקור המקפיא של אירופה, ולכן תמיד דאג שתהיה לבושה היטב עם בגדים תרמיים וכובע מחמם.

"עלינו ממולדובה שידועה גם בפירותיה המופלאים. תמיד אמרו לי בתור ילדה שיש לי 'עיני ענבים', כי היו לי עיניים גדולות ושחורות. הכינוי המשפחתי והקור שתמיד אפף אותנו היוו השראה לתמונה", מספרת בתו גלינה. כיום, והפעם היא בתפקיד, מוודאת בכל עת שלאביה יהיה קורת גג מעל ראשו, ענבים על השולחן וחום בלב.

אב ובתו(צילום: אלבום פרטי)

"עיני ענבים"(צילום: הדר בן משה)

הפקה: ורד גולדמן