שער לשלום

הספורט הוא כלי מצוין לקירוב לבבות ולקירוב בין מגזרים. לא מאמינים? תשאלו את הסטודנטים והסטודנטיות החברים בפרויקט "משחקים הוגן" - במסגרתו הם מקבצים מאות תלמידים מכל קשת האוכלוסייה בישראל, למשחקי כדורגל משותפים.

בהתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות לישראל, מכנים את המלגה המיוחדת הזאת בכותרת: "סטודנטים וסטודנטיות בספורט למען השלום".

מדובר ביוזמה מטעם "מרכז פרס לשלום ולחדשנות" וקרן Laureus, אשר נועדה להשתמש בספורט בתור כלי שיגשר מצד אחד על מכשולים של שפה, פוליטיקה ודת, ויקדם מצד השני ערכים של עבודת צוות, הכרה וקבלת ה"אחר", חיים משותפים ושלום.

בחודשים האחרונים הצטרפה למובילי הפרויקט החשוב הזה גם 'ההתאחדות לכדורגל בישראל' שלקחה אותו תחת חסותה במטרה להרחיב את הפעילות שלו לכל רחבי הארץ.

(צילום: shutterstock)

"כשלובשים את מדי המשחק, אין משמעות לעובדה אם אתה יהודי או ערבי", מסבירים בהתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות בישראל את המסר שעומד בבסיס הפרויקט, והם מפרטים: "המטרה היא ללמד את הילדים לשחק יחד כקבוצה אחת ־ ולנצח".

־ כמה ילדים להערכתכם משתתפים כיום במסגרת פרויקט "משחקים הוגן"? ומהיכן הם מגיעים?

"כ־280 ילדים לוקחים כיום חלק בפרויקט הזה. הם מגיעים מתוך שמונה קהילות אשר ממוקמות בירושלים, תל־אביב יפו, כפר סבא, באר־שבע ותל־שבע".

־ ומה מספרם של הסטודנטים וסטודנטיות שנוטלים בו חלק?

"על כל האופרציה הזאת מנצחים בסך הכל 17 סטודנטים וסטודנטיות, מרקעים שונים: יהודים וערבים, חילונים ודתיים, מרכז ופריפריה, שמתנדבים ליצור את החיבור בין התלמידים, בעבור מלגה של 2,500 ש"ח ו־50 שעות התנדבות שנתיות".

־ האם כל הסטודנטים האלה עוברים הכשרה מקדימה לפני שהם מצטרפים לפרויקט?

"אכן כן. הסטודנטים אשר מתנדבים להוביל את הפעילות, עוברים סמינר הכשרה מרוכז, במסגרתו הם מקבלים כלים למנהיגות ולומדים כיצד להשתמש בספורט ככלי חינוכי".

־ ואיך זה מתבצע בפועל?

"כל צמד סטודנטים מקבל לידיו כיתה, שאותה הוא מלווה לאורך שנת פעילות התנדבותית שנתית. ביחד הם עוברים תהליך משמעותי של חיבור חברתי וקילוף הסטיגמות. בהמשך, לכל כיתה מהמגזר היהודי, משובצת כיתה תאומה מהמגזר הערבי.

במהלך המפגשים המשותפים, הם לומדים את השפה של הכיתה המקבילה ומשתתפים בפעילויות למען שלום, כשהשיא של כל זה הם משחקי כדורגל המשותפים בקבוצות מעורבות: יהודים לצד ערבים".

(צילום: מרכז פרס לשלום)

הופכים לקבוצה אחת

תכירו את יעל: סטודנטית לתואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר־אילן. יעל לוקחת חלק בפרויקט "משחקים הוגן" במהלך חמש השנים האחרונות. "במשך ארבע שנים ניהלתי את הפרויקט כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון בסמינר הקיבוצים", היא מספרת ומסבירה מדוע בחרה להמשיך בו: "וגם כעת, כשאני סטודנטית לתואר שני, עם הרבה פחות זמן, לא יכולתי לוותר עליו, והמשכתי להשתתף והפעם כמלגאית".

־ מה מיוחד בפרויקט הזה לדעתך?

"בעיניי מה שמיוחד בו, הוא השימוש בספורט ככלי לחיבור בין אנשים. כשמדובר בילדים, קשה לשבת ולפתח איתם שיחה מעמיקה על סוגיות כבדות משקל, כמו: הסכסוך הישראלי פלסטיני, גזענות או "שונות" בחברה. שיחה פשוט לא רלוונטית להם. לעומת זאת פעילות ספורטיבית תמיד מדברת אל כולם. הכדורגל פשוט עוזר לנו לקרב את האוכלוסיות".

־ תארי לנו את התהליך שהתלמידים עוברים במסגרת הפרויקט.

"זה נעשה בהדרגה. בהתחלה על כל כיתה מופקד סטודנט מאותו המגזר. כלומר בבית ספר יהודי ־ יהיה מלווה יהודי, ובבית ספר ערבי ־ יהיה סטודנט מהחברה הערבית. בשלב השני, אנחנו מתחילים בהכנות לקראת המפגש, תוך כדי פעילות ספורט".

־ תסבירי למה הכוונה?

"למשל תוך כדי משחקי כדור עם התלמידים, אנחנו מלמדים אותם את השפה של הכיתה התאומה, כדי שבסופו של דבר יהיה ביניהם תיאום במסגרת המפגש".

(צילום: מרכז פרס לשלום)

־ ואיך התלמידים מגיבים?

"בחיוב. הם פתאום רואים שיש מילים אשר נשמעות אותו הדבר בשתי השפות. כמו למשל 'ראש' ו־'ראס'. הם מגלים שהמרחק בין הצדדים לא כל־כך גדול. בהמשך, אנחנו מלמדים אותם את הבסיס לסוג המשחק שהם הולכים לשחק, שהוא בסגנון 'פייר פליי'. כלומר: משחק הוגן, שבו אין שופט חיצוני".

־ אז איך הוא מתנהל?

"במשחק הזה הם השופטים של עצמם ואילו אנחנו הסטודנטים רק מפקחים, אבל לא מתערבים להם בסוגיות של המשחק עצמו. בקצה התהליך, הכיתות התאומות מתחילות להתארח אחת אצל השנייה. אני לדוגמה, ליוויתי בית ספר מתל־אביב, והלכנו להתארח בבית ספר ביפו. הכיתות התמזגו שם והם שיחקו כדורגל כשכל קבוצה הייתה כבר מעורבת".

־ החיבור הזה היה להם קשה?

לא. הם הפכו בקלות לקבוצה אחת, כשהמטרה שלהם הייתה פשוט לשחק וליהנות".

התרומה היא הדדית

"באופן טבעי לקראת המפגש בין הכיתות עולים הרבה חששות מצד התלמידים", אומר עומר סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל־אביב. "ישנם ילדים שפנו אליי והביעו חשש של ממש לנסוע ליפו למשל. זה מדהים שהמרחק הפיזי הוא כל־כך קרוב, ועם זאת עדיין רחוק".

־ ממה הם חששו?

"החששות נבעו בעיקר מחוסר ההיכרות עם עמיתיהם לספסל הלימודים".

(צילום: מרכז פרס לשלום)

יעל מרגיעה: "אנחנו לא מתרגשים מזה כי הפרויקט שלנו בנוי בצורה הדרגתית, כך שהקרח בסוף נשבר. תמיד אחרי שאנחנו מגיעים לרגע המפגש, התלמידים משתי הכיתות שואלים למה אין עוד מפגשים. הם נשארים בקשר זה עם זה, פותחים קבוצות וואטסאפ משותפות ומנסים ליצור מפגשים עצמאיים".

־ איך את מסבירה את הפתיחות הזאת?

"יש להם סטיגמה בהתחלה שנוצרת דרך התקשורת, אבל כשהם יוצאים מעולם הטלוויזיה והעיתונות ופוגשים פיסית אחד את השני, הם רואים שמדובר בילדים שנראים בדיוק כמוהם, עם חולצות בית ספר, עם שיעורי בית, ועם אהבה לספורט ולמשחקים. בלי יותר מדי עניינים, הם עולים על המגרש ופשוט משחקים".

־ במה מתבטאת התרומה שלכם להורדת מפלס המתח ביניהם?

אנחנו מהווים עבורם מודל מנצח מול העיניים, הרי אני משתפת פעולה עם סטודנט או סטודנטית מהחברה הערבית, ושנינו ביחד מנהלים את זה. כך שהם רואים לנגד עיניהם מודל של שיתוף פעולה, סובלנות וחברות".

־ ברמה האישית, את מרגישה שהפרויקט הזה משפיע גם עלייך?

"אני מרגישה שכן. הפרויקט הזה ספציפית הזה מוסיף ערך מוסף לתואר שלי והוא גם גורם לי ליישם כל מיני גישות בדרכים שהן לא פורמליות. כולם יודעים שלהיות סטודנט זה עמוס מאוד. יש הרבה עבודות, מבחנים, הגשות, אבל זה הדבר היחיד שאני עושה ואני מרגישה שאני באמת אוהבת לעשות, ושאני תורמת מעצמי".

"ילד ערבי הוא כמוני"

פרויקט "משחקים הוגן", פועל בשטח מאז שנת 2015 ולדברי מי שמובילים אותו ועומדים מאחוריו, הפרויקט מוכיח שנה אחרי שנה את תרומתו לחיבור בין המגזרים. גם התלמידים אשר שותפים בו, חשים לדבריהם את השינוי שמתחולל בגישה שלהם כלפי הקולגות מהמגזר האחר. "אני מודה שלא האמנתי בהתחלה שאני יכול לשחק עם ילדים יהודים או לדבר איתם, ואילו עכשיו אני רוצה ויכול לעשות את זה", אומר תלמיד מבית ספר בתל־שבע. "גם אחרי שהכינו אותנו לקראת המפגש, עדיין פחדתי מהילדים הערבים", מספר תלמיד מבית ספר יהודי בבאר־שבע.

־ ואיך אתה מרגיש עם זה עכשיו?

"איך שפגשתי אותם, ראיתי שהם נראו כמונו, רק עם לבוש אחר. ואחרי שהכרנו ושיחקנו הפכנו גם להיות חברים טובים".

גם הסטודנטים עצמם, מספרים על חוויה מעצימה ומרגשת כתוצאה מהפעילות שלהם: "ברגע שאנחנו יוצאים מהכיתה ויש את הילד שהולך להורים שלו בבית ואומר: 'פגשתי ילד ערבי והוא בדיוק כמוני', או ילדה שאחר־כך שומעת את ההורים שלה מדברים על אוכלוסייה כזו או אחרת והיא באה ומתקנת אותם ואומרת: 'לא כולם ככה', זה מבחינתנו, נחשב כבר להצלחה", הם אומרים.

פרויקט "משחקים הוגן" הצליח אף לקפוץ מדרגה, כאשר בחודש שעבר נחתם כאמור הסכם שותפות בין ההתאחדות לכדורגל ובין מרכז פרס לשלום, במסגרתו הם יובילו במשותף את הפרויקט. בטקס מיוחד שערכו לרגל האירוע, השתתפו יו"ר מרכז פרס לשלום ולחדשנות חמי פרס, יו"ר התאחדות הכדורגל משה זוארץ, נציגי התאחדות הסטודנטים הארצית, שחקני נבחרת ישראל הבוגרת אלי דסה ושרן ייני ועוד.

במעמד הטקס הסביר משה זוארץ לנוכחים כי "הפרויקט מבקש לשנות, לחדש, לשפר ולהיטיב עם הכלל. אנחנו רוצים להיות שותפים למהפכה, לא פחות! השילוב בין חינוך, ספורט וחדשנות טכנולוגית הוא ערובה להצמחת בסיס משותף, חוצה מגזרים, חוצה שפות, שיבטיח לכולנו הווה ועתיד טובים יותר. על המגרש ומחוצה לו".

איך מצטרפים

מרכז פרס לשלום ולחדשנות עושה שימוש בענפי ספורט שונים, ובכדורגל בפרט, על מנת להביא יחד ילדים וילדות, ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, מיישובים פריפריאליים בעיקר, לפעילות ייחודיות בסביבה בריאה, בטוחה ומהנה, המבוססת על עקרונות של שוויון וכבוד הדדי.

לשאלה מדוע דווקא כדורגל? משיבים שם כי "מדובר בספורט המאחד סביבו ילדים ובני נוער מתרבויות ורקעים שונים, כשכולם משחקים יחדיו במדים זהים מצייתים לאותם החוקים". לפרויקטים אלו הם מוסיפים, "יש השפעה רבה לא רק על המשתתפים עצמם, אלא גם על המאמנים, ההורים, בני המשפחה המורחבת, החברים והקהילות בהן הפרויקטים פועלים".

־ איך אפשר להצטרף למלגה?

"פרויקט "משחקים הוגן" פתוח לסטודנטים וסטודנטיות בתואר ראשון או שני, הלומדים במוסד אקדמי מוכר. עדיפות תינתן לבעלי ניסיון בהדרכה בפרויקטים חינוכיים ולבעלי ניסיון מתחום הספורט".