שתף קטע נבחר

תנו לצה"ל לנצח

מי גרם לכך שמפקדי צה"ל חוששים מעורכי דין ומהורי חיילים יותר מאשר מהאויב? ואיך זה קשור לצורך לעבור לצבא מקצועי? אנחנו בפרשת דרכים

 

לוחמי צה
(צילום: דובר צה"ל)

לפני שלושה שבועות פרסם רון בן ישי ב-ynet מאמר מטלטל תחת הכותרת "למה לא ננצח במלחמה הבאה". לדעתי זהו אחד המסמכים החשובים שנכתבו בארץ בשנים האחרונות. בהמולת פיזור הכנסת, וההתלהמות סביב הבחירות שמטרתן להציל את נתניהו מן הכלא, המאמר עבר כמעט בלי תגובות מצד המערכת הפוליטית. לדעתי זה נורא, אין לי מילה אחרת. המאמר צריך לעלות לדיון בקבינט המדיני-בטחוני, ולדעתי יש להפוך אותו גם לקריאת חובה לכל קציני צה"ל, מן הצוערים בבה"ד 1 ועד לרמטכ"ל אביב כוכבי.

 

 

מה שהופך את המאמר לחשוב כל כך הוא העיסוק האמיץ והמפוכח שלו בנושא שבשנים האחרונות הפך להיות פרה קדושה וזועמת בשיח הציבורי שלנו – הרגישות הקיצונית של החברה הישראלית לאבדות בנפש מבין חיילי צה"ל.

 

המאמר מסביר איך הפרה הזאת, שנולדה ממניעים טובים וראויים אבל הביאה לתוצאות רעות, מנעה וגם תמנע בעתיד מצה"ל לנצח במלחמות ישראל. רון בן ישי היה קצין קרבי בצה"ל, וניכר שהוא כתב את הדברים בדם לבו. גם אני הייתי פעם קצין קרבי, וחיילי צה"ל ומפקדיו יקרים לי ואהובים עלי. לכן אני מסכים עם כל מילה של בן ישי, ומה שאכתוב כאן מיועד רק להוסיף עליו.

 

אני רוצה לעשות שלושה דברים: ראשית, לתאר את התהליכים הפסיכולוגיים וההיסטוריים שהביאו את החברה הישראלית לרגישות המשתקת שלה לאבדות מבין חיילי צה"ל. שנית, להסביר מדוע לדעתי המצב הזה גורם לאובדן גדול יותר של חיי אדם אצלנו, ולא לחיסכון בחיי אדם. ושלישית, וחשוב מכול – להציע פתרון שיחזיר בהדרגה את חופש הפעולה לצה"ל, תוך התחשבות בנסיבות הפסיכולוגיות והפוליטיות המורכבות של החברה הישראלית היום.

 

איך שיתקנו את צה"ל כך שלא יוכל לנצח

מי הביא את צה"ל למצבו הנוכחי, שבו מפקדים חוששים מן ההורים של החיילים שלהם הרבה יותר מאשר מן האויב שמולם, ואינם חותרים להכרעה? תרשמו: מי שעשה את זה היה שילוש לא קדוש של עורכי דין, עיתונאים ופוליטיקאים. נתחיל בעורכי הדין. לדעתי ועדת אגרנט, שמונתה לחקור את מחדל מלחמת יום הכיפורים, היא "אם כל חטאת" בנושא הזה. מדוע? כי היא הפכה טעויות מבצעיות של מפקדים בשטח לנושא לגיטימי לדיון משפטי.

 

שני חברים בכירים בוועדת אגרנט היו חסרי הכשרה וניסיון צבאי כלשהו – היו"ר ונשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, ושופט בית המשפט העליון משה לנדוי. כך קרה שאנשים שמעולם לא נאלצו לתפקד תחת אש, חיוו בהרחבה ובפרטי-פרטים את דעתם המלומדת על השיקולים שגרמו למפקדי צה"ל בשטח לפעול כפי שפעלו.

ועדת אגרנט. אם כל חטאת (צילום: יעקב סער, לע"מ) (צילום: יעקב סער, לע
ועדת אגרנט. אם כל חטאת(צילום: יעקב סער, לע"מ)

אסור לטייח. חובה לתחקר באומץ ולעומק כל כישלון וכל טעות מבצעית. אבל צה"ל יודע לעשות את זה בעצמו. וברגע שמי שעושים את זה הם לא מפקדים אלא משפטנים – אז נגמר הסיפור, ולעולם לא יהיה ניצחון. מדוע? כי המפקדים בשטח חושבים היום, בהכרח, על עורכי הדין בוועדות החקירה שיבחנו בעתיד את מעשיהם בפינצטה משפטית, ואת העימותים שיהיו להם עם ההורים של חייליהם שייהרגו.

 

ועדות חקירה מתרכזות מטבע הדברים במהלכים שנעשו ולא הצליחו, ולא במהלכים שלא נעשו והיו עשויים להצליח. בתנאים כאלה עדיף למפקד בשטח לא ליזום מהלכים, ולעולם לא לחרוג מן הפקודות שקיבל. כך יוכל לומר בוועדה "מה אתם רוצים ממני? עשיתי את מה שאמרו לי", ולא יצטרך להסביר שום דבר. וכך איבד צה"ל את הנכס הכי חשוב שלו – את התעוזה, הראש הגדול והיוזמה ההתקפית של הלוחמים והמפקדים בשטח.

 

העיתונות הישראלית, עם השאיפה ההישרדותית שלה לרייטינג בכל מחיר, תרמה גם היא את חלקה לשיתוק של צה"ל. כותרות צעקניות כמו "אסון הנגמ"ש", "מחדל המנהרות" ו"טרור העפיפונים" הופכות אצלנו כל אירוע בטחוני שאינו ניצחון מושלם ומהיר ללא אבדות בנפש – למחדל נורא. כך שריפת שדה קוצים מקבלת כותרות של פצצת אטום איראנית, ותקלה מבצעית נצבעת בצבעים של רצח חיילים תמימים בדם קר.

 

תפקידה של עיתונות חופשית הוא לבקר ולאתגר. אבל ברגע שכל מוות של כל חייל הופך למחדל נורא, אלא אם כן יוכח אחרת – הצבא משותק. צה"ל בפרט, והחברה הישראלית בכלל, ידעו פעם לנשוך שפתיים, למחות דמעה, ולהבין שיש מחיר לשיבה של היהודים אל לב המזרח התיכון העוין. הם ידעו שלא רק למלחמות אלא גם לשלום יש סיכונים אצלנו, והבינו שבלי נכונות לקחת סיכונים - אין ניצחון, וגם אין שלום. ביום שבו נחזור להבין את זה ישראל תחזור לנצח, ולדעתי בעקבות הניצחונות האלה יהיה כאן גם שלום.

 

פוליטיקאים חלקלקים וצבועים

גם פוליטיקאים פופוליסטיים תרמו את חלקם לשיתוק של צה"ל, והם מתחלקים לשני סוגים: החלקלקים והצבועים. נתניהו שייך לסוג הראשון וסמוטריץ' שייך לסוג השני. בעומק לבו נתניהו יודע את כל מה שכתוב כאן. הוא אדם נבון, וגם הוא היה פעם לוחם עז-נפש. אבל נתניהו מיטיב לקרוא את רחשי הלב של הציבור הישראלי יותר מכל אדם. וכאיש שיווק מחונן, הוא דואג לספק לציבור הישראלי בדיוק את מה שהוא רוצה. כרגע אין לו ברירה אחרת: הוא חייב לעשות את זה, אחרת ייכנס לכלא.

 

לכן הוא נמנע מלומר לציבור את האמת – שבלי נכונות להקריב, ולספוג אבדות כואבות, לא נשרוד כאן. לכן נתניהו משקיע את הכסף הגדול של מערכת הביטחון בעוד ועוד מערכות יקרות שמיועדות לספק הגנה (לדעתי – בעיקר אשליה של הגנה) לעורף – כיפת ברזל ושרביט קסמים וחץ ועוד כהנה וכהנה ניסים ונפלאות טכנולוגיות. זאת במקום להשקיע את הכסף הגדול ביכולות התקפיות יבשתיות, שיאפשרו לזרוע היבשה להכריע את הקרב במהירות ובניצחון מוחץ, ובכך לשים קץ לתוקפנות נגדנו במקרה של עימות חלקי או כולל.

חצי חצי בנימין נתניהו בצלאל סמוטריץ' (צילום: יואב דודקביץ' ,יונתן זינדל)
סמוטריץ' ונתניהו. חלקלקים וצבועים(צילום: יואב דודקביץ' ,יונתן זינדל)

לכן נתניהו היה מוכן לשחרר אלף מחבלים עם דם על הידיים, כדי להחזיר הביתה את גלעד שליט. כי עם כל הכבוד והאמפתיה לסבלו של גלעד ולסבלם הקשה של הוריו – הם לא שונים במאומה מהוריהם של הישראלים שכבר נרצחו על ידי משוחררי העסקה המלוכלכת ההיא.

 

לכן נתניהו משלם כל חודש מיליוני דולרים במזומן לרוצחי חמאס, ולכן הוא ישחרר עוד ועוד מחבלים כדי לקבל בחזרה חלקי גופות של חיילינו. הוא יעשה את זה כדי שלא יצטרך לומר להורים הכואבים את מה שקשה לומר וקשה לשמוע, אבל חייבים לומר, וחייבים גם לשמוע – שבגלל גופות של אנשים מתים, לא מסכנים את חייהם של אנשים חיים.

 

הכאב והזעם של ההורים השכולים, וההתלהמות התקשורתית בעקבות כל אובדן של חייל, הם תגובות נורמליות, אנושיות ומובנות של חברת שפע למחיר הנורא שנדרש מאיתנו כדי לחיות כאן. אפשר להבין את זה, וקל להזדהות עם זה. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, ומי יודע איך אני עצמי אגיב אם חס וחלילה יקרה לי הנורא מכול, ואחד מילדי ייהרג כשהוא לבוש מדי צה"ל.

 

אבל מנהיג אמיתי חייב לראות לא רק את דמעות ההורים השכולים של היום, אלא גם את הדמעות של ההורים שילדיהם ייהרגו מחר ומחרתיים בגלל אובדן ההרתעה של ישראל, שרק היא תבטיח לנו שקט בטווח הארוך. במבחן הזה נתניהו נכשל שוב ושוב ושוב, ולכן הוא חייב ללכת.

 

נתניהו גרוע, אבל יש עוד גרועים ממנו. אלה הפוליטיקאים הצבועים והמתלהמים של הימין הקיצוני – אנשים כמו בצלאל סמוטריץ', ששירת את מולדתו בשירות מקוצר של שנה וחצי בתור ג'ובניק בקריה. הלוחם האמיץ הזה לא מתבייש לדחוף את צה"ל להרפתקאות מסוכנות ומיותרות, בשירות של אידאולוגיה קיצונית והזויה. עליו ועל הדומים לו אמרה לי אמא שלי, כבר לפני הרבה שנים: "האנשים האלה מוכנים להילחם עד טיפת דמך האחרונה".

 

הכרעה חוסכת דם

הגורמים העיקריים שמונעים מצה"ל לנצח מופעלים על ידי רצון למנוע אבדות בנפש, אבל בפועל הם משיגים בדיוק את ההפך. עד שנבין את זה, ימשיכו למות כאן אנשים שאפשר היה להציל. זה כל כך פשוט: ישראל לעולם לא תוכל לחסל את אויביה במזרח התיכון, ואילו הם תמיד יוכלו לחסל אותה. ככה זה כאשר שישה מיליון יהודים מנסים לשרוד בקרב חצי מיליארד מוסלמים. ככה זה, וצריך לחיות עם זה. בתנאים הלא-פשוטים האלה, הדבר היחיד שיציל אותנו הוא הרתעה יעילה.

 

את זה הבינו, מיד לאחר מלחמת העצמאות, דוד בן גוריון וקומץ מפקדים מחוננים, שעיצבו יחד את תורת הביטחון של ישראל. לכן הם עשו הימור נועז, שהצליח בצורה מדהימה: הם הפכו את צבא ההגנה לישראל לצבא ההתקפה לישראל. כל המשאבים ותורות הלחימה של צה"ל הופנו ליעד אחד ויחיד: השגת ניצחון מוחץ ומהיר בשדה הקרב. תורת הביטחון של ישראל נבנתה כדי למנוע מלחמות בין ישראל לשכנותיה, בעזרת הרתעה יעילה.

דוד בן גוריון. הימור נועז (צילום: דן הדני, מתוך אוסף IPPA, הספרייה הלאומית) (צילום: דן הדני, מתוך אוסף IPPA, הספרייה הלאומית)
דוד בן גוריון. הימור נועז(צילום: דן הדני, מתוך אוסף IPPA, הספרייה הלאומית)

לפני קצת יותר מ-20 שנה כתב האלוף ישראל טל, מגדולי המצביאים של המאה ה-20, ואחד האנשים האמיצים והחכמים שחיו כאן, ספר שהפך להיות הצוואה הרוחנית שלו, "ביטחון לאומי – מעטים מול רבים". טל מתאר בו כיצד הבינו בן גוריון וכמה מפקדים בכירים בצה"ל את יחסי הכוחות המספריים הבלתי אפשריים בין ישראל לבין המרחב המוסלמי שסביבה, וכיצד הם הבינו עוד דבר, חשוב מאוד: שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד במלחמה כוללת אפילו פעם אחת. הפסידה – הושמדה. כי מדינת ישראל, גם בגבולות ארץ ישראל השלמה, היא מדינה בלי עומק ובלי יכולת ספיגה.

 

מדינות ערב ואיראן יכולות להרשות לעצמן להפסיד מול ישראל פעם אחר פעם, כפי שאכן קרה ועוד יקרה, אבל לא אנחנו. ולכן, לנוכח התנאים הלא-סימפטיים האלה, האסטרטגיה של צה"ל הייתה תמיד הגנה על קיום המדינה, אבל הטקטיקה שלו הייתה תמיד התקפה. עד השנים האחרונות צה"ל טיפח את היכולות ההתקפיות שלו, על חשבון היכולות ההגנתיות שלו.

 

הרעיון היה להרתיע את האויבים של ישראל מלתקוף אותה, על ידי איום במכה מהירה, מכאיבה והרסנית למי שינסה, וזה עבד נהדר. כפי שניסח זאת טל: "מי שרוצה מלחמה, יקבל אותה; ומי שאינו רוצה מלחמה – שייזהר ויחזור בו ואל ינסה את ישראל". זוהי, במשפט אחד, ההרתעה הישראלית.

 

אבל בגלל הרתיעה הגוברת אצלנו מאבדות בנפש בקרב חיילים ואזרחים, ובגלל הרצון של פוליטיקאים פופוליסטים כמו נתניהו לתת למצביעים תחושה שהם מוגנים, עברנו בהדרגה, כמעט בלי להרגיש, לטקטיקות של הגנה והכלה. כך איבדנו את יכולת ההרתעה של צה"ל – הנכס הבטחוני היחיד שלנו, שקנה לנו שקט בגבולות לשנים ארוכות. התוצאה היא הקזת דם שאינה נגמרת, ומלחמה מתמשכת ומתישה בעצימות נמוכה, כפי שאנו רואים ברצועת עזה. כדי לעצור אותה חייבים הרתעה יעילה, וגם בגלל זה נתניהו חייב ללכת.

 

לנצח עם שלוש מאות גדעונים

אז מה עושים? בתנאים כאלה, שבהם הורים שכולים כואבים ופוליטיקאים שהם אנשי שיווק מכתיבים את האג'נדה הציבורית, איך מחזירים לצה"ל את יכולת ההרתעה? יש לי רעיון, ולדעתי הוא יכול לתת מענה לא רק לסוגיית ההרתעה והרגישות לאבדות בחברה הישראלית, אלא גם את המוקש של שירות החרדים, ואיתו עוד כמה מוקשים פוליטיים וכלכליים שמצרים את צעדיה של ישראל.

 

הנה הרעיון: דבר ראשון, להפריט ולאזרח את כל יחידות צה"ל שאינן לוחמות ואינן מסווגות, מדובר צה"ל ועד לסדנאות לתיקון כלי רכב. ההפרטה תכלול גם את רוב התפקידים שהיום קוראים להם "תומכי לחימה". דבר שני, לחוקק חוק שירות לאומי חובה לכולם – יהודים, ערבים וחרדים. דבר שלישי, להתחייב שהערבים והחרדים יועסקו רק בקידום החינוך, הבריאות והתשתיות במגזרים שלהם, ואילו כל השאר – גם ביחידות הלא-לוחמות והמופרטות, שלא יהיו חלק מהצבא.

חרדים בבקו"ם. לא צריך לגייס (צילום: יובל חן) (צילום: יובל חן)
חרדים בבקו"ם. לא צריך לגייס(צילום: יובל חן)

ודבר רביעי והכי חשוב – להפוך את צה"ל, שיכלול עכשיו רק יחידות לוחמות ו/או מסווגות, לצבא קטן של מתנדבים, בסדיר וגם במילואים.

 

בעצם, זה קורה כבר עכשיו. מי שנושא היום בעיקר נטל הלחימה והמודיעין של ישראל הוא שני מגזרים לא-גדולים ואיכותיים – הציונות הדתית המתונה, והמרכז הציוני המתון. מעבר לחילוקי הדעות הפוליטיים שביניהם, מדובר במגזרים-אחים: אנשי ההתנחלויות והימין הדתי שאינם "נוער הגבעות", ובוגרי ההתיישבות העובדת ותושבי מודיעין, רעות וכו' מן המרכז הלוחם. בקרב הקצינים הקרביים, שדרת הפיקוד האיכותית של צה"ל, שני המגזרים האלה מהווים רוב מוחץ.

 

מדובר בצעירות וצעירים שצה"ל והמדינה יקרים לליבם, שמוכנים לסכן את עצמם למען ביטחון ישראל, ושרואים בשירות הקרבי זכות ולא אסון. ברגע שצה"ל יהפוך לצבא מתנדבים קטן, אפשר יהיה לשלם לצעירים הנפלאים האלה משכורות ריאליות כבר מגיל 18, ולהבטיח להם לימודים חינם על חשבון המדינה אחרי השחרור, עד סיום תואר ראשון. גם בתור מילואימניקים הם ייהנו מהטבות מפליגות, כראוי למי ששם נפשו בכפו למען המדינה.

 

ואז, כאשר חס וחלילה ייהרג אחד מהם, ידעו הוריו ונדע כולנו שהוא הגיע "אל מול פני המלחמה החזקה", אל המקום הנורא שבו מוכרעת הלחימה ובו מתים – מבחירה, מרצון ומאהבה.

 

האם זה יפתור את כל הבעיות שלנו? האם זה ישתיק את הביקורת ואת הזעם של ההורים השכולים? מובן שלא. אבל זה יהיה צעד גדול החוצה מן הקיבעון המחשבתי, ההיסטריה והשיתוק שפשו בחברה הישראלית.

 

צריך לומר בכנות: צה"ל לא זקוק לאלפי האברכים שאינם רוצים לשרת בו. מי שמעדיף להתחבא באוהלה של תורה, במקום לחיות באוהל סיירים בחיק הטבע – שיבושם לו. צה"ל גם לא זקוק לרוב השלישים, האפסנאים, הנהגים והטבחים שלו, וגם לא לתזמורת צה"ל – אפשר להחליף אותם בנותני שירותים מופרטים. רוב אנשי הקבע של צה"ל, שבולעים משכורות עתק ויש להם תנאי פרישה מפנקים ושערורייתיים, אינם לוחמים, והם יכולים להיות שכירים בחברות אזרחיות.

 

ואז, כמו בימי גדעון ודוד, וכמו בימי מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, את מלחמות ישראל בעתיד יכריעו המעטים שמוכנים להסתכן במוות למען מה שהם מאמינים בו. את כל השאר אפשר לשחרר לשירות לאומי איכותי ותורם. בצה"ל יישארו אנשים שהם חוד החנית של החברה הישראלית בכל המובנים, והם יקבלו תגמול הוגן על המאמץ, על הנחישות ועל הנכונות להקרבה שלהם, שבלעדיהם לא נשרוד כאן.

 

אפשר לעשות את זה וצריך לעשות את זה: תנו לצה"ל לנצח.

 

office@yovell.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים