שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מסביב לעולם: יפן בקולנוע
    ארוטיקה, אגדות ופצצות אטום בקולנוע היפני, אסתטיקה שאין דומה לה

    חלומות (אקירה קוראסאווה, 1990)
    לא כל חובבי אקירה קוראסווה יכתירו את "חלומות" דווקא כסרטו הגדול של הבמאי היפני הנודע, אך אין ספק שזהו שיתוף הפעולה הטראנס-אטלנטי המוצלח ביותר של קוראסוואה. במשך השנים טענו נגדו ביפן שהוא מערבי מדי, וכי הוא מנסה לפגוע לטעמם של האמריקאים. קוראסווה אכן הצליח לעשות זאת – סרטיו היו פופולריים באירופה ובארצות הברית יותר מאשר במולדתו. "חלומות", בכל מקרה, הוא הוכחה נוספת לשליטתו המדהימה של קוראסוואה במדיום הזה: שמונה תמונות נפרשות כאן בפני הצופה, ביניהן חלומו של ילד הצופה בחתונה ביער, מאבקם של קבוצת מטפסים בדרך לפסגתו של הר מסתורי ופגישתו של תייר יפני עם ואן גוך (בגילומו החד פעמי של מרטין סקורסזה). סטיבן שפילברג נטל חסות חלקית על הפקתו של הפרויקט הגרנדיוזי הזה, המסכם במידת-מה את חייו ושאיפותיו של קוראסווה לקראת סוף חייו. יחד עם זאת, כדאי להזכיר שגם סרטיו היפניים יותר כמו "ראן" "שבעת הסמוראים" ו"רשומון" הם יצירות מופת אחד אחד.
    טמפופו (ג'וזו איטאמי, 1986)
    שנתיים לאחר שיצר את "הלוויה", המטפל באופן פרוע וחסר עכבות במנהגי הקבורה ושריפת המתים של היפנים, עבר ג'וזו איטאמי אל עסקי האיטריות. טמפופו היא אלמנה, הפותחת מסעדת ראמן – האיטריות היפניות שמקורן בסין. זר מסתורי מגיע לעיר ומסייע לה בשיפור התוצרת, ותוך כך סובב את שניהם אוסף תמהוני של טיפוסים. זוהי מהתלה קליידוסקופית ומסחררת, הבועטת בכל מה שאפשר לבעוט בו, ובמיוחד ביחסם הנוקשה של היפנים אל מזונם ואל יחסי הכוחות בחברה. איטאמי מערבב ז'אנרים כמעט ללא העדפה, והיו מי שכינו את סרטו "מערבון האיטריות הראשון", עם קריצה לעבר מערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה, מהם שאב איטאמי השראה רבה.
    הנסיכה מונונוקה (הייאו מיאזאקי, 1997)
    הסרט הרווחי ביפן, בכל הזמנים. עם צאתו למסכים הוא נאלץ אמנם להתמודד על הבכורה מול "טיטאניק", אבל ניצח בסוף ובגדול. מדובר באגדה רחבת יריעה, שנוצרה על-ידי גדול אמני האנימציה של יפן, הייאו מיאזאקי, אשר עבד על הסרט כשלוש שנים, כמעט ללא שימוש במחשבים. יש בסרט הזה אמירה אמביוולנטית אודות הטבע והאדם, הרבה יופי נדיר וקסם שקשה להגדיר. מיאזאקי אמנם אינו דוגמה אופיינית לתעשיית האנימציה היפנית, שנגדה הוא יוצא בכל הזדמנות אפשרית, אך למרות זאת יש כאן טעם ייחודי מאוד, שדיסני, למשל, לעולם לא תצליח לספק.
    זיקוקין דינור (טקשי קיטאנו, 1997)
    לחשיפה הבינלאומית הגדולה שלו זכה קיטאנו עוד בסרטיו הקודמים, אך "זיקוקין דינור" ביסס את מעמדו כיוצר היפני המרתק של סוף האלף, והביא את שמעו אפילו עד לנידחות שבמדינות העולם – ישראל, למשל. "זיקוקין דינור" זכה להצלחה גם בארץ הקודש, ובצדק גמור: קיטאנו הבמאי מככב כאן בתפקיד שוטר פורש, שאשתו גוססת מסרטן, חברו לשירות פצוע קשה וחבר אחר מת. אבל באופן מפתיע, זה איננו סרט טראגי דווקא. הוא אמנם עצוב, אבל גם משעשע מאוד, ובעיקר מפתיע. מי שלא בקי מעט ברזיו של הקולנוע היפני, או של התרבות היפנית בכלל, עשוי להתבלבל מאוד לנוכח התצוגה המוזרה-אלימה הזו של טקשי, שאף פעם לא החליט אם הוא במאי, שחקן, צייר או הוגה דעות. פניו המשותקות למחצה אך רבות ההבעה הן, אולי, הפנים היפניות המזוהות ביותר כיום – ובעלי הזיכרון החד יזהו אותו גם כמפקד השבויים ששיחק לצד דיוויד בואי ב"חג שמח מיסטר לורנס" של נגיסה אושימה.
    סיפור טוקיו (יסוג'ירו אוזו, 1953)
    יסוג'ירו אוזו, מן החשובים שבבמאי יפן, מציג כאן מבט מעודן וחד על משפחה יפנית במשבר: זוג הורים קשיש המתגורר בכפר מבקר את ילדיו שעברו לטוקיו – העיר הגדולה, המודרנית ונטולת הערכים. המפגש הבין דורי הבלתי-אפשרי הזה משקף במלוא עוצמתו את הקרע הגדול שבו מצויה כל חברה מודרנית, וזו היפנית בפרט. אוזו הוא למעשה היפוכו של קוראסווה – בנושאים המעסיקים אותו, במינוריות הגמורה שלו, ובפשטות המאפיינת כל רגע קולנועי שלו. "סיפור טוקיו", והסרטים שיצר בעקבותיו, השפיעו על במאים מערביים רבים, שהבולטים בהם הם וים ונדרס וג'ים ג'רמוש – לשניהם סרטים העוסקים ישירות בקולנוע ובתרבות היפנית.
    גשם שחור (שוהיי איממורה, 1989)
    קשה לסרטים להתמודד באופן ראוי עם זוועות היסטוריות. הטיפול בשואה, כן, זו "שלנו", גם הוא בעייתי למדיי. ליפנים יש את השואה שלהם – הפצצות האטומיות שהוטלו על הירושימה ונגסקי בתום מלחמת העולם השנייה. הבמאי שוהיי איממורה בחר לפנות אל הנושא הבלתי אפשרי הזה לאחר קריירה מפוארת של יותר משלושים שנה. גיבוריו של "גשם שחור" הם ניצולים של הפצצה – כאלה שנפגעו וכאלה שלא, אך חייהם של כולם, כפי שעולה מן הסרט, השתנו ללא הכר. זהו סרט עוכר שלווה, למרות שאינו סנסציוני או פרובוקטיבי: איממורה אינו חושש לגעת בנקודות הכואבות ביותר, והוא עושה זאת ביד אמן.
    אימפריית החושים (נגיסה אושימה, 1976)
    סרטו הבוטה לחלוטין של נגיסה אושימה עורר, כזכור, בעיות רבות בכל מקום שבו הוקרן, או עמד להיות מוקרן. בישראל סירבה הצנזורה לאשר אותו לצפייה, אך לפני מספר שנים החרם הוסר, ומאז ניתן היה לראות את פרשיית האהבה הלוהטת הזו על מסך גדול, בקולנוע "לימור" בעיקר. האמת שהמינוח "פרשיית אהבה" חוטא במקצת לאמת: מדובר בקשר מיני אובססיבי וממכר בין משרתת לאיש עסקים, שמתקרב והולך לשיאו האלים והבלתי-נמנע. אושימה חצה בסרט הזה לא מעט גבולות, בעיקר כאלה שמקובל היה להציב בין "אמנות" ל"פורנוגרפיה", אולם אין ספק שמדובר כאן ב"אמנות", וכי נגיסה הוא במאי קולנוע נדיר. יש מי שיצפה בסרט הזה ויתחלחל עד עומק נפשו, שהרי הסקס כאן הוא גלוי, מוחצן ולא נחבא מתחת לשמיכות או בין קאטים של נשיקה לוהטת והתעוררות בבוקר (עם אותה מגבת המכסה את החזה). ומעבר לכל, הסרט הזה סימל, גם עבור מי שלא ראה אותו, את המופרעות של היוצרים היפנים ואת העיסוק הבלתי פוסק שלהם בסקס, אלימות ומוות. וכך תרם אושימה, למעשה, להולדתו של סטריאוטיפ.
    הירושימה אהובתי (אלן רנה, 1959)
    פיוט יפני בעיניים מערביות. היא צרפתיה, הוא יפני, על רקע תקריב מטושטש של גופותיהם העירומים היא אומרת: ראיתי בהירושימה את המוזיאונים, את העשן ואת הפטרייה. הוא אומר: את לא ראית שום דבר בהירושימה. את לא חיה כאן, אף אחד לא יכול לראות, אף אחד לא יכול לדמיין. סיפור אהבה יפהפה שבגלל העבר אין בו עתיד ושמצטלבות בו שתי טראומות. הירושימה שלו והמלחמה שלה.

    עוד על יפן בכתבות נוספות


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איטמי
    סצינה מתוך הסרט טמפופו
    איטמי
    ארכיון
    הנסיכה מונונוקה
    ארכיון
    כרזת הסרט חלומות
    כרזת הסרט זיקוקין דינור
    צילום: אי פי
    הירושימה
    צילום: אי פי
    מתוך הסרט
    סצינה מתוך הסרט אמפריית החושים
    מתוך הסרט
    כרזת הסרט הירושימה אהובתי
    מומלצים