שכחו אותנו בלבנון
מבחינת ישראל הרשמית, המטענים שעליהם התפוצצנו, הפצמ"רים שנחתו עלינו והחללים שספרנו בשנות ה-90 היו סתם "ביטחון שוטף". זמן לספר את האמת
נסיגת צה"ל מלבנון, מאי 2000(צילום: רויטרס)
אם נפנה כיום לצעירים בני 20 עד 30 ונשאל אותם על אודות מעורבותה של ישראל בלבנון, הם ידעו בוודאי לציין שב-2006 התרחשה מלחמת לבנון השנייה, ומן הסתם הייתה גם הראשונה. אולם התקופה שבין לבין המלחמות האלה, עידן "אזור הביטחון" בדרום לבנון, הוא משהו שספק אם יצליחו להיזכר בו, כי הוא לא קיים בנרטיב ההיסטורי הישראלי. מקומות כמו עישייה, ריחן, כרכום, רותם, בינת ג'בל ומרג' עיון, כלל אינם חלק מספר הזיכרונות הקולקטיבי של ישראל – אבל הם היו, וחיילי צה"ל לחמו, נפצעו ופעמים רבות גם נהרגו בהם, בדרך אליהם או מהם, ובפעילות מבצעית סביבם.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ב-27 באפריל 1996 הסתיים מבצע "ענבי זעם" בדרום לבנון בתום כשבועיים של קרבות שבהם נהרגו שלושה חיילים ו-154 אזרחים לבנונים (נוסף על 20 לוחמי חיזבאללה). שמעון פרס, שנכנס ללשכת ראש הממשלה אחרי רצח רבין, ביקש להדגים לציבור, חודש לפני בחירות, שהוא מנהיג חזק שאינו חושש מעימות צבאי.
בסוף המבצע חתמו ישראל וחיזבאללה על "מסמך הבנות" שתפקידו להסדיר את יחסי הצדדים בדרום לבנון. מעתה, סוכם, לחיזבאללה אסור יהיה לירות על יישובים בצפון אם ישראל לא פגעה בבתיהם של אזרחים לבנונים. בישראל הציגו זאת כהישג שמבטיח את שלומם של תושבי הגליל.
זו הייתה הזדמנות פז בעבור ישראל לצאת מלבנון, אחרי שהגיעה ליעד שהיה כתוב בכל חדר אוכל, חמ"ל, משרד מפקד או מוצב: "המטרה: ביטחון ליישובי הצפון". אבל צה"ל לא נסוג, פרס הכריז שנישאר בלבנון לעוד הרבה שנים – ולנתניהו, שניצח בבחירות של מאי 1996, לא הייתה כל סיבה שלא ליישר קו נצי עם קודמו, זוכה פרס נובל לשלום.
ישראל נשארה בלבנון, ומסוף מבצע "ענבי זעם" ועד יום הנסיגה מאותו "אזור ביטחון" בלבנון ב-24 במאי 2000, נהרגו שם 179 חיילים, מאות נפצעו, ואלפים נשרטו נפשית ברמה כזו או אחרת – אלא שמבחינת ההיסטוריוגרפיה הרשמית של ישראל, זה מעולם לא קרה.
אפילו המספר הזה, 179 חללים, אינו רשמי. למדינת ישראל אין כל ספירה נפרדת של הרוגיה בלבנון, כי היא לא מכירה במלחמה שם כאחת ממלחמות ישראל - ובהיעדר מערכה, אין גם הרוגי מערכה. למספר ההרוגים אפשר להגיע רק אם עוברים שם אחר שם באתר משרד הביטחון כדי לבדוק את נסיבות מותו של כל אחד מבין יותר מ-1,000 חללי צה"ל באותן ארבע שנים.
מבחינתה של ישראל הרשמית, מלחמת לבנון האבודה שבה השתתפו בני הדור שלי, ילידי המחצית השנייה של שנות ה-70, לא התרחשה מעולם. המטענים שעליהם התפוצצנו, עשרות אלפי פצצות המרגמה שנחתו לנו על הראש, אלפי הטילים ששוגרו לעברנו, אינספור הפגזים שירינו – כל אלה היו "ביטחון שוטף". מבחינתה של מדינת ישראל, לא קרה שם שום דבר יוצא דופן.
די ברורה הסיבה לכך שישראל לא מתייחסת ללבנון של שנות ה-90 כאל מלחמה: אף אחד לא נהנה להתייחס לדברים שגורמים לו להרגיש עצוב וטיפש. עצוב – כי נהרגו שם מאות חיילים מ-1985 ועד הנסיגה בשנת 2000, וטיפש – כי הכול היה סתם. כי צבא ההגנה לישראל מגן היום על הגבול הצפוני בצורה מצוינת, מתוך ישראל, ובלי לאבד 30-20 חיילים מדי שנה, עם עוד עשרות פצועים ומאות שרוטים נפשית.
אבל בעבור מי שעשו בלבנון את עיקר השירות הצבאי שלהם, החי"רניקים, השריונרים, התותחנים ושאר הלוחמים שהיום כבר בשנות ה-40 לחייהם, ההעלמה הזאת מדפי ההיסטוריה היא עלבון צורב. הם נתנו למדינה את כל מה שהיה להם, והיא בחרה לטאטא אותם אל מתחת לשטיח בחדר ההיסטוריה הרשמי שלה. בשנה הבאה ימלאו 20 שנה ליציאה מלבנון והגיע הזמן לספר את הסיפור של המלחמה האבודה הזאת.
- חיים הר-זהב הוא עיתונאי ומחבר הספר "לבנון: המלחמה האבודה", שעתיד לצאת לאור בסוף השנה בסיוע פרויקט מימון המונים להפצתו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
חיים הר-זהב
מומלצים
