שתף קטע נבחר

"בתחרות הכי חשובה שלי - הפסדתי"

כשהיה בן עשר כולם היו בטוחים שרועי בן מנחם ינצח באליפות הארץ בקראטה אבל שניות אחרי שהתחרות החלה הוא הפסיד. בטור אישי הוא מספר - "המקרה הזה גם גרם לי להבין שיש המון דרכים לנצח"

לפני שלוש שנים עברתי לגור בדירה חדשה. הדירה נמצאת מול האולם במתנ"ס השכונתי. לקח לי זמן להיזכר ופתאום אחרי מספר חודשים הזיכרון הכה בי. באולם הזה בדיוק, מול ביתי החדש, קרה לי הסיפור אותו אני מספר עכשיו. הזיכרונות חזרו במלוא הדרם, שמעתי את קולות הקרב, נזכרתי בפניהם המאוכזבות של הורי כאשר הבינו שהבן שלהם לא יהיה אלוף הקראטה כפי שכולם ציפו וקיוו.

 

באולם הזה התקיימה אליפות הארץ בקראטה. הייתי בן עשר. באותה שנה משפחתי עברה מרעננה להרצליה ומהר מאוד מצאתי את עצמי במועדון קראטה חדש. הייתי עם חגורה ירוקה, היו לי בעיטות מעולות בקפיצה, וכולם - המאמן והחברים לקבוצה בנו עליי שאביא את הגביע.

 

רועי בן מנחם (צילום: אלבום פרטי)
מה עם הגביע?(צילום: אלבום פרטי)

לא אשכח איך ילד בחגורה לבנה בעט בי שניות לאחר שהקרב התחיל, העיף אותי מהמזרן והשופט הכריז על הניצחון שלו. כשההורים שלי הגיעו לאולם עם צידניות מלאות באוכל ושתייה ליום שלם - אני כבר הייתי מחוץ לתחרות. האכזבה הייתה גדולה. שבועות של הכנה הסתיימו בכישלון חרוץ.

 

ישבתי בפינת האולם והתבוססתי בהפסד שלי. נעלבתי. לא ציפיתי להפסד כל כך מהיר. אני זוכר שניסו לעודד אותי. אמא שלי אמרה שתהיה תחרות בשנה הבאה, הציעו לי ללכת לאכול גלידה, ניסו להצחיק אותי אבל שום דבר לא עזר. סירבתי להתנחם.

 

קראו עוד:

"מתנתק מהטלפון כשאני נכנס הביתה"

ילד להורים גרושים לא רוצה להרגיש שונה

17 דברים שלמדתי כמורה

 

האישה היחידה שהצליחה להקים אותי מהפינה הייתה אמא של יובל, אחד החברים שלי ממועדון הקראטה החדש. היא התכופפה אליי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה שיובל צריך עזרה ושאבוא לעודד אותו בקרבות. קמתי לבקשתה ובהתחלה עודדתי בחוסר חשק. קינאתי ביובל ורציתי להיות במקומו, אך לאט לאט להט העידוד השתלט עליי.

 

בהמשך הקרבות כבר עודדתי אותו בטירוף כאילו החיים שלי היו תלויים בניצחון שלו. יובל ניצח וזכה במקום השני באליפות הארץ ואני הייתי מאושר. יובל ואני הפכנו לחברים טובים אחרי התחרות, נשארנו חברים עד היום ולפני חצי שנה שאלתי אותו מה הוא זוכר מאותו יום התחרות.

 

רועי בן מנחם (צילום: אלבום פרטי)
"קינאתי ביובל ורציתי להיות במקומו"(צילום: אלבום פרטי)

היה לי חשוב לשמוע האם זה סיפור שבניתי לי בראש או שזה באמת קרה. יובל התרגש ואמר לי שהוא זוכר הכול. הוא הוסיף ואמר שאחרי התחרות הייתה מסיבה כיתתית וכשהוא הגיע עשיתי לו כבוד מול כל הילדים ואמרתי "הנה האלוף הגיע". מאותו היום כבר לא הרגשתי חדש. לתחרויות הקראטה לא חזרתי אך הסיפור הזה נצרב לי בזיכרון כחוויה חזקה ומשמעותית.

 

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

 

זהו סיפור שנוגע בחוויות שקורות לכולנו. הרי אין אדם שלא ציפה או רצה להצליח ונכשל - לפחות פעם אחת בחייו, ואין אדם שלא חש אכזבה לאחר כישלון. השאלה החשובה היא - מה עושים עם תחושת האכזבה? דווקא כשקשה, דווקא כשהכול היה הפוך בחרתי לצאת מעצמי לטובת האחר ולעודד.

 

בשבילי העידוד שלי ליובל היה הדרך החיובית להתמודד עם המצב ועזר לי להבין כבר מגיל צעיר שעידוד אחרים הוא לא על חשבוני, הוא לא במקומי ולא לוקח לי שום דבר. להפך, הוא מוסיף לי. הסיפור הזה גם גרם לי להבין שיש המון דרכים לנצח ושעזרה לאחרים ממלאת אותנו בתחושה של משמעות.

 

רועי בן מנחם הוא ד"ר לחינוך ומנהל את המדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר. בימים אלו הוא מוציא את ספר הילדים "ההצלחה שהתחבאה" בפרויקט מימון המונים

 


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ליאורה זיתון
"העידוד עזר לי להתמודד עם המצב"
צילום: ליאורה זיתון
מומלצים