שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ללטף את הסרטן: אלכס אורצקי והכלב אוליבר
    קשיי הנשימה של אלכס אורצקי מנתניה נמשכו מספר חודשים ונחשדו בתחילה כאסתמה או אלרגיה לכלבו האהוב אוליבר. לאחר סדרת בדיקות התברר כי מדובר בסרטן לימפומה מסוג הודג'קין. "אם אתה חולה ויושב הרבה מאוד זמן בבית, בעל החיים זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך", אומר אלכס שעבר טיפולי כימותרפיה ממושכים. "כלב מרגיע ומנחם אותך". פרק שני בסדרה על הקשר המיוחד בין מחלימים מסרטן לכלבים

     

    אלכס אורצקי ואוליבר    (צילום: ארז ארליכמן)

    אלכס אורצקי ואוליבר    (צילום: ארז ארליכמן)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
     

    אוליבר הכלב, בורדר קולי בן ארבע שנים, נמרץ וחייכן כמו טיל שיוט ששתה חמישה משקאות רדבול על הבוקר, הגיע אל חייו של אלכס אורצקי ובת הזוג שאיתו, לפני כשלוש שנים וחצי.

     

    אוליבר נפגע בתאונת דרכים וסבל מרגל מרוסקת, אומץ מעמותת "הרצליה אוהבת חיות" ושוקם על ידי השניים שהעניקו לו בית אוהב בדירתם בנתניה.

     

      (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)
    (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)

    "החיים היו רגילים ואז הם הפסיקו להיות רגילים", מספר אלכס בטון מחוייך, בזמן שאוליבר נובח לעברי כשאני פולש אל מרחב המחייה המוגן בדירה המוארת בשעת בוקר. תוך זמן קצר, הנביחה ממירה עצמה למשחק משיכות עם צעצועים והזמנה מלבבת לטיול בוקר מפנק ברחוב למטה.

    מבחינתו של אלכס, אימוץ כלב הוא הבחירה הנבונה לעשות. "לא משנה אם יש לך סרטן או לא. אם אתה חולה ויושב הרבה מאוד זמן בבית, בעל החיים זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך. בסופו של דבר, או שאתה משתגע בבית, כי גם כשיש אנשים סביבך בבית, אתה לא תמיד יכול לדבר איתם ולבכות ליד אנשים לא תמיד נעים", הוא מפרט. "כשאתה חוזר לכלב, לא איכפת לו מה קורה. אתה יושב איתו על הרצפה ואתה מחבק אותו".

     

    אלכס, בן 32, מגדיר עצמו כאבא "לייצור מופלא ופרוותי". כלי הנשק העיקרי שלו נגד הסרטן, מעבר לטיפולים שהרפואה המודרנית יכולה להציע, הוא תפישת עולם המקבלת את העובדה כי הסרטן כבר כאן ולכן נילחם בו בעזרת כיפת ברזל הומוריסטית, שמסייעת לאלכס לעבור את הרגעים הפחות מהנים במפגש עם המחלה שאף אחד לא רוצה לפגוש במהלך חייו.

     

      (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)
    (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)

     

    בשנה שעברה הוא החל להבחין בחריקות צורמות בגלגלי הבריאות. במשך חודשים סבל מקשיי נשימה והביקורים אצל הרופאים הניבו בעיקר אצבע מאשימה לעבר האסתמה ממנה סבל בילדותו. "כל פעם שהלכתי לרופאים, אמרו לי שזו אסתמה, אלרגיה, מזג האוויר ונתנו לי עוד אנטיביוטיקה, אבל שום דבר לא עבד", הוא משחזר את תחילת הדרך.

     

    בזמן שאנחנו מנסים לשוחח, אוליבר כבר מטפס על הקירות. אלכס מחבר אותו לרצועת ההולכה ואנחנו עושים את דרכנו מטה במעלית. אלכס מזהיר שהוא מרגיש מעט חלש הבוקר ומחכה לטלפון חשוב מהשליח של המריחואנה הרפואית, שמסייעת לו להתמודד עם הכאבים העזים. אוליבר מבחין בחתולה בשביל המעבר ומנסה להזמין אותה לתחרות ריצה בעל כורחה, אך אלכס מנתב אותו לעבר הגינה, שם יוכל לפרוק אנרגיה בטוחה יותר ועל הדרך גם את שלפוחית השתן.

     

    "הלכתי למומחית ריאות שאמרה לי כי אני אלרגי לכלבים וככל הנראה פיתחתי אלרגיה לאוליבר במהלך הזמן שהוא אצלי", הוא מספר. "היא המליצה לי לעשות בדיקות נגד אלרגיה ואף הזהירה שאצטרך להוציא אותו מהבית בסופו של דבר. אבל אין סיכוי שזה יקרה, כי אוליבר חשוב לי יותר מכל דבר ואם אצטרך זריקות וטיפולים כדי להפחית את התגובות האלרגיות אליו, אני אעשה זאת, אבל הוא לא ייצא לי מהבית".

     

      (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)
    (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)

     

     

    אלכס המשיך בסדרת הבדיקות וקינח בבדיקת סי.טי. לאחר מספר ימים, במהלך יום עבודה שגרתי בחברת ההייטק, בין שיחות לחו"ל והפסקות קפה במטבח, הוא קיבל שיחת טלפון מהרופא המטפל שלו. "בדיקות האלרגיה חזרו שליליות, אז מצד אחד, אין לי אלרגיה לאוליבר ומזל שהשארתי אותו אצלי" הוא אומר בהקלה רגעית. "אבל במקביל, יצא לי גוש גדול בצוואר והרופא אמר לי לארוז תיק, כי אני צריך ללכת לבית החולים. אז כבר היה די ברור שמדובר בסרטן".

     

    אלכס משחזר את הרגעים הללו כאילו היו מערכון קומי של "ארץ נהדרת", בזמן שהוא משחק עם אוליבר במתקנים המיועדים לילדים קטנים בגינה המגודרת ליד בניין מגוריו.

     

    "אחרי השיחה, יצאתי מהמשרד, הלכתי לבוס שלי ואמרתי לו 'זוכר שלא הרגשתי טוב כל השנה האחרונה? אז נראה לי שאני לא אבוא בתקופה הקרובה. הוא אמר לי 'בסדר גמור', הלכתי הביתה. התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שאנחנו הולכים על הבוקר לבית החולים. אשתי הייתה בטקסס מטעם העבודה שלה ורק אוליבר היה בבית כדי לשמוע את החדשות".

     

    "בהתחלה, אתה בשוק טוטאלי. אתה לא יודע באמת מה קורה, לא מבין את המצב במאה אחוז, כי לא אומרים לך ישר מה יש לך. אתה צריך לעשות בדיקות, סיטי. ביופסיה, בדיקות רבות, בדיקות דם, צילומים ואתה נכנס לשגרת קופות ובתי חולים", הוא מתאר את הליך החיפוש אחר הסרטן שבעבע בגופו ואז הוא נזכר בטעות הבסיסית של כל חולה באשר הוא המחפש תשובה לשאלה הקיומיות – "מה יש לי ובמה חליתי?".

     

      (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)
    (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)

    "אתה מתחיל לחטט באינטרנט, לכתוב סימפטומים במנוע החיפוש בגוגל ולקוות שזה לא יגיד לך שאתה הולך למות מחר בבוקר, למרות שזה מה שיקרה כשתחפש דברים בגוגל", הוא צוחק. לאחר הרומן עם תוצאות החיפוש המורבידיות במנוע החיפוש, הוא עבר לפסים המעשיים בבית החולים עם ביופסיה שתבשר לו עם איזה סרטן הוא אמור להתמודד בקרוב.

     

    "ידעתי שזה כנראה סרטן ואת הסילבסטר האחרון בשנה שעברה, ביליתי בבית של חברים בציפייה לתשובה. היה סילבסטר מעניין. לא ישנתי כל כך", הוא אומר. אוליבר גומע בשקיקה את המים מהקערה לאחר הטיול ומשפריץ מים סביבו. אלכס עובר לנעלי בית ושוקד על הכנת תה מפנק במטבח.

     

    "קיבלתי סרטן מסוג לימפומה, אבל לימפומה הודג'קין", הוא אומר ומטביע את התיון בכוס. לדודה שלי היה את אותו סוג סרטן כשהייתה צעירה, אותו היא שרדה, אך לצערי היא נפטרה לפני שנתיים. זה סרטן קשוח מאוד, אבל לאט לאט התאקלמתי אליו. אתה מבין מה קורה, מתחיל לטפל. אין ברירה, אתה צריך להמשך הלאה, אי אפשר להתקע על זה", הוא מבשר.

     

    אחד הדברים שהציקו לו במיוחד במהלך הטיפולים הוא הדקירות האינסופיות בוורידים. "בשלב מסויים אמרתי לאחיות שאני מרגיש כמו בובת וודו. הכימותרפיה זה הדבר הכי מפחיד לפני שאתה חווה אותה, רק אחר כך אתה מבין שזה פחות גרוע ממה שחשבת בהתחלה. אבל היו הרבה ימים של המתנה בבית החולים, לחכות לחכות, שעות של כימותרפיה ותמיד יש איתך מישהו, בת זוג או אבא שלי ואתה חייב אותם לצידך, כי אתה יושב על כורסה בלי הרבה אופציות לזוז - יש לך חומרים רעילים באינפוזיה", הוא אומר ובוהה לרגע במסך הטלוויזיה.

     

      (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)
    (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)

     

     

    ברגע שהחלו הטיפולים הכימותרפיים, אלכס שם לב כי גם אוליבר שינה את התנהגותו כלפיו. "אחרי ימי אישפוז בבית החולים, אתה חוזר סמרטוט הביתה. להתאושש עד הטיפול הבא וכולם צריכים לחזור לעבודה. האישה בעבודה, אבא בעבודה, אז אני בבית, שוכב במיטה עם אוליבר. שלוש שנים הוא לא ישן איתנו במיטה. הוא כנראה מרגיש ויודע שמשהו לא בסדר. אם אני בא ומתחיל לבכות, הוא יבוא אליי ישר. זה כלב, למרות שהוא לא הכי רגשן בעולם, הוא מבין אותי".

     

    סדרת הטיפולים בסרטן של אלכס שהיה בשלב 4, חייבה אותו לעבור טיפולים רצופים במשך שלושה ימים ואז הפסקה למספר ימים. "היו ימים שהתאשפזתי כי לא יכולתי לחזור הביתה עקב הנסיעות ובת הזוג שאיתי ישנה איתי שם כדי לעזור לי. למזלי, חברים טובים טיפלו באוליבר בזמן שנעדרנו. אומרים שכימותרפיה מבזבזת פי 3 יותר אנרגיות מבדרך כלל, אז אתה די סחוט, ישן הרבה, רואה קצת טלוויזיה ומתבדח עם הרופאים". 

     

      (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)
    (צילום: באדיבות אלכס אורצקי)

     

    במקביל לטיפולים, המחשבות והדאגה לא נרגעות מהעתיד לבוא ואם יהיה בכלל עתיד. "אין מה לעשות, אתה משתגע וחושב הרבה. זה החלק הבעייתי בסרטן. הקטע הפיזי הוא קשה, אבל הנפשי משחק הרבה יותר תפקיד בכל הסיפור".

     

    במהלך התקופה הגיע אלכס לקבוצות תמיכה ברשת, ביניהן גם של חלאסרטן. "הצטרפתי לכל מקום שיתן לי קצת מידע. בסופו של דבר, לא משנה כמה תדבר עם רופאים, אחיות שמטפלים עשרות שנים בחולים, הם לא באמת יודעים איך זה מרגיש" הוא משתף. הוא לוקח מברשת מהמדף ומנצל את העובדה שאוליבר חזר תשוש מהטיול ושוכב על הרצפה הקרה, כדי להבריש לו את הפרווה הסמיכה.

     

    יוזמת "חלאסרטן" הוקמה לפני כשנתיים בשותפות עם חברת תרופות "MSD" לטובת חולי סרטן צעירים בגילאי 18-44. חלאסרטן פועל כיום כמיזם חברתי דיגיטלי, המעניק תמיכה ללמעלה מ-23 אלף חולים ומחלימים בפייסבוק, המשתפים בסיפוריהם, בחוויות ההתמודדות עם אנשים בגילם שמתמודדים עם המחלה וקידום יוזמות של מחלימים שנועדו לסייע להם לשוב בחזרה לשגרה לאחר המחלה, תוך מתן מידע מקיף באתר העמותה.  

     

    שבוע המודעות לצעירים חולים ומחלימים מסרטן מצויין השבוע לראשונה בישראל ביוזמת קהילת הצעירים חלאסרטן של עמותת "מרכז טל". העמותה נוסדה ע"י משפחת יעקובסון לזכרה של בתם טל שנפטרה מסרטן בגיל 26. לדברי אנשי העמותה, שבוע המודעות מצויין במדינות רבות בעולם נוכח הצורך החיוני של מוסדות המדינה להכיר בצרכים הייחודיים של החולים הצעירים.

    "בקבוצה בחלאסרטן אנשים מבינים מה אתה עובר, כשאתה כותב איזו מחלה יש לך, יש לך חברים שהם בוגרי אותה מחלה ומייעצים לך בכל דבר. עכשיו גם צירפו אותי לרשימת בוגרי חלאסרטן, שזו קבוצה מאוד אקסקלוסיבית שאפשר להיכנס אליה רק אחרי שאתה מסיים את הטיפולים", הוא צוחק.

     

    "שם אפשר לדבר על הפחדים לפני הבדיקות השנתיות, המעקבים וההמתנה לתשובות של בדיקות הפט סיטי שמאשרות שאתה נקי מסרטן או שלא. חוסר הידיעה במהלך הטיפולים וההמתנה לתוצאות זה הדבר הכי גרוע. אתה לא יודע אם הכל בסדר או לא, אז שם אפשר להתלונן, להוציא מתחים וזה תמיד נחמד".

     

    בין התמיכה מבת הזוג, החברים והסביבה, אלכס ידע שלא משנה באיזה מצב הוא יגיע הביתה מבית החולים, אוליבר הכלב יחכה לו בפתח הדלת עם זנב מכשכש ואהבה רבה. "כשחזרתי מבית החולים, אז ביליתי איתו שעה בחיבוק רק כי התגעגעתי. עשר דקות בלעדיו וקשה לי. כלב מרגיע אותך, מטפל בך. הוא מאפשר לך מקום להוציא לחצים ועצבים. אתה יכול לספר לו מה הבעיות והוא לא ישפוט אותך. הוא יודע לנחם אותך. והוא גם פרוותי ונעים", הוא מסכם. "אוליבר גם נהנה מתשומת הלב, כשבאים הרבה אנשים הביתה והוא מקבל מלא נשיקות וחיבוקים".

     

    לאתר של חלאסרטן | לאימוץ כלב למחלימים מסרטן  

     


     


     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות אלכס אורצקי
    אלכס אורצקי ואוליבר
    צילום: באדיבות אלכס אורצקי
    מומלצים