שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ללטף את הסרטן: שירן גרוס והכלב ג'ואי
    שירן גרוס עבדה כעורכת דין בת"א עד שבגיל 30, חייה נעצרו עם גילוי סרטן שד שהתפשט לכבד. בתום טיפולים כימותרפיים וביולוגיים, היא אימצה את ג'ואי הכלב שמסייע לה ברגעי הבדידות, הכאב והחזרה ההדרגתית לשיגרת החיים. "הוא נותן סיבה לקום בבוקר עם חיוך", היא אומרת. בשיתוף עם מיזם "חלאסרטן", הם מחברים בין מחלימים מסרטן לכלבים חסרי בית. פרק ראשון בסדרה על הקשר המיוחד בין מחלימים מסרטן לכלבים

     

    שירן גרוס והכלב ג'ואי    (צילום: ארז ארליכמן, עריכה: בן שכטר)

    שירן גרוס והכלב ג'ואי    (צילום: ארז ארליכמן, עריכה: בן שכטר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    שעת בוקר בבית משפחת גרוס ברמת השרון. ג'ואי הכלב מחכה בקוצר רוח לטיול הראשון שלו היום. הוריה של שירן כבר ממהרים לעבודתם ורגע אחרי שהדלת נסגרת עם ליטוף אחרון, היא מארגנת בזריזות את הרצועה והשקית לאיסוף הגללים. ג'ואי מרחרח אותי ולאחר סקירת מערכות, אני מקבל אישור ללטף אותו והוא משיב במטחי ליקוקים מפנקים.

     

    "שגרת היום שלי מסתכמת בקימה בבוקר, טיול עם ג'ואי, חזרה הביתה לישון וטיול נוסף בצהריים. יש סוגי סרטן שהטיפול הוא זבנג וגמרנו ואז חוזרים לחיים שאחרי. אצלי, החיים עם הסרטן הם תחת שליטה, אני לא הולכת למות בקרוב, אבל עדיין מקבלת טיפול שמחליש ומתיש את הגוף", מספרת שירן (33). אנחנו יורדים במעלית וג'ואי נרגש לבדוק את הנעשה מחוץ לבניין. 

     

      (צילום: באדיבות שירן גרוס)
    שירן וג'ואי, ביחד במרפסת לפני מספר ימים(צילום: באדיבות שירן גרוס)

     

    בזמן שהעיר מתעוררת ויוצאת לדרכה, הטיול עם ג'ואי מתחיל בקצב איטי ובהדרגה, שירן מגבירה את הקצב. היא משתהה עם ג'ואי בגינה צדדית, חוצה מעברי חצייה והשמש מתחילה לחמם את המדרכה. המסלול יחסית קבוע, העיקר ללכת קדימה. היעד: גינת הכלבים במרכז השכונה.

     

    לפני שסרטן השד הגיע לביקור מפתיע ומטלטל עולמות לפני כשלוש שנים, ספק אם עברה לשירן המחשבה להכניס לחייה כלב שובב וגדול. היא עבדה במשך כחמש שנים כעורכת דין בתחום הליטיגציה המסחרית, עבודה שמילאה את יומה בדילוגים בין בתי המשפט ועבודת נמלים בין מילים וחוזים, ששאבה אותה לשעות ארוכות אל תוך הלילה. 

    "אני לא עובדת כרגע. לפני חמש שנים הייתי קמה בבוקר, הולכת למשרד וחוזרת בלילה. לא היו לי חיי חברה בכלל ואוכל אצלי היה שקית במבה. אכלתי ניירות לארוחת בוקר", היא צוחקת. "זו הייתה אחלה עבודה במשרד מצויין עם דד ליינים של בית משפט והכל היה מאוד אינטנסיבי ומעניין".

     

      (צילום: באדיבות שירן גרוס)
    שירן לפני גילוי סרטן השד(צילום: באדיבות שירן גרוס)

     

    מתי שמת לב שמשהו לא בסדר בגוף?

     

    "פתאום הרגשתי גוש בשד וזה לא שהרגשתי פתאום לא טוב. להיפך. לפי בדיקות הדם שלי באותה התקופה, מעולם לא הייתי בריאה יותר. גם אם הייתי הולכת לרופאת המשפחה לעשות בדיקות שגרתיות, הן לא היו מגלות את זה. סרטן השד הוא מתעתע. מבחוץ לא נראיתי חולה, לא הרגשתי חולה. פשוט הרגשתי גוש בשד".

     

    הליך הבדיקה עד לתשובה הסופית ארך כחודש, במהלכו החל מירוץ מרופא לרופא, בניסיונות להקדים את התורים שסבבו בין כירורג שד, אולטרהסאונד, ממוגרפיה וביופסיה. כשתוצאות הביופסיה הגיעו חיוביות, ההליך לא הסתיים והיא הצטרכה להשלים עוד בדיקות נוספות כדי לראות עד לאן הסרטן התפשט בגופה.

     

    "אצלי זה התפשט באותה תקופה לכבד, שלב 4. אין שלב 5, למי שלא יודע", היא מספרת. "זה הלם טוטאלי כשאתה שומע את הרופא אומר לך: זה סרטן. אני זוכרת עדיין את התאריך והשעה המדוייקת שזה נאמר לי. זה משהו שנחקק ולא עובר. רגע שמשנה חיים".

     

      (צילום: באדיבות שירן גרוס)
    נפרדת מהשיער, צובעת לסגול ומתחילה את הטיפולים(צילום: באדיבות שירן גרוס)

     

    קיבלת חוזה עם הסרטן, מה את עושה איתו?

     

    "קורעת אותו, גורסת אותו", שירן צוחקת. "לא ידעתי שאפשר להמשיך לחיות עם סרטן שלב 4, חשבתי שזה גזר דין מוות. כרטיס לכיוון אחד והיה לי התקף חרדה. לא תפקדתי שבועיים שלושה עד שהטיפול התרופתי התחיל להשפיע. הסביבה הקרובה הרימה אותי פיזית. חברה הסיעה אותי לאונקולוגית לחוות דעת שנייה, חברה אחרת קבעה תור למספרת הפיאות, כל אחד לקח על עצמו תפקיד".

     

    בהמשך ההליך, שירן הכריזה על עצמה כרובוט אנושי. "לא במובן שלא היו לי רגשות, אלא יותר במובן שצריך לעשות XYZ וזה מה שאני עושה. בין אם זה ללכת לכימותרפיה, לרופאה, לבדיקות או טיפולים של רפואה משלימה שמאוד עזרו לי עם תופעות הלוואי, טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הסרטן מבחינה נפשית. כל התקופה הזו הייתי כמו סוסה ששמים לה כיסוי עיניים והיא רק מסתכלת ישר. התמקדתי בלעבור את הטיפולים ולסיים את הכימותרפיה"

     

    מספר חודשי כימותרפיה נתנו את אותותיהם. "לא הרגשתי כלום בעירוי, אבל כשמחדירים לך רעל לגוף, הוא מתעייף ונחלש. יחד עם טיפולים ביולוגיים שהתווספו כל שלושה שבועות, הייתה לי תגובה טובה לכימותרפיה ורצו לכסח את הסרטן לגמרי".

     

    שירן מתגאה בכך שהיא לא שמרה את הסרטן לסביבה הקרובה בלבד, אלא יצאה בתרועה פייסבוקית חוצה קהלים ואנשים. "לא עשיתי משהו רע שמצריך שאני אשמור את זה בסוד. אני מרגישה שסוד הוא משהו ששומרים כשאתה מתבייש במשהו שעשית. אני לא עשיתי כלום, זה קרה, לא ביקשתי את זה ולא חושבת שיש לי ממה להתבייש", היא מדגישה.

     

    "בזכות הנכונות שלי לחשוף שיש לי סרטן וסיפרתי לכולם, גם בפייסבוק, ההתגייסות והעזרה שקיבלתי היתה מטורפת. אני חושבת כששומרים את זה בסוד, אז לא מקבלים עזרה ואנשים לא יודעים איך להציע עזרה. אנשים כל כך מפחדים מהמילה סרטן, ולכן קוראים לה 'המחלה' ולא סרטן. דווקא בגלל שזה כל כך מפחיד אותם, הם יעזרו בכל מה שצריך".

     

      (צילום: באדיבות שירן גרוס)
    קרחת עם קעקוע זמני וטיפולי כימותרפיה(צילום: באדיבות שירן גרוס)

     

    לפני שהחלה את הטיפולים הכימותרפיים, היא החליטה לתרום את חלק מהשיער שלה לחולי סרטן ונפרדה מהקוקו הטבעי שלה. לאחר מכן, הרשתה לעצמה להשתולל וצבעה את השיער שנותר בסגול. "זה משהו שתמיד רציתי ולא היה לי אומץ, בעיקר כי הייתי עורכת דין ואי אפשר להגיע עם שיער סגול לעבודה ולבית המשפט".

     

    רק מאוחר יותר גילתה, כי התספורת שהחליטה על דעת עצמה, עזרה לה להסתגל לשיער הקצר, במיוחד עם תחילת הטיפולים הכימותרפיים כשהשיער התחיל לנשור. "במקום לפרוץ בבכי שהשיער לא היה, הייתי עם תספורת שאהבתי ואפילו עשיתי קעקוע זמני על הקרחת". 

     

     

    יוזמת "חלאסרטן" הוקמה לפני כשנתיים בשותפות עם חברת תרופות "MSD" לטובת חולי סרטן צעירים בגילאי 18-44. חלאסרטן פועל כיום כמיזם חברתי דיגיטלי, המעניק תמיכה ללמעלה מ-23 אלף חולים ומחלימים בפייסבוק, המשתפים בסיפוריהם, בחוויות ההתמודדות עם אנשים בגילם שמתמודדים עם המחלה וקידום יוזמות של מחלימים שנועדו לסייע להם לשוב בחזרה לשגרה לאחר המחלה, תוך מתן מידע מקיף באתר העמותה. 

     

      (צילום: באדיבות שירן גרוס)
    משתעשעת עם פאות צבעוניות, מבלה עם חברות וההורים(צילום: באדיבות שירן גרוס)

     

    "בסקר שערכנו, זיהינו ש-70 אחוז מהמחלימים מתקשים לשוב לשגרה של אחרי המחלה. בזמן המחלה, הם היו עטופים וזכו לתמיכה, אך ברגע שהם החלימו, מבקשים מהם לחזור לשיגרה, אבל היא השתנתה", ", אומרת ל-ynet עדי מוג'ה, אחראית על אסטרטגיה והשיווק בחלאסרטן. "החיים נעצרו, הם עולים על נתיב אחר לחלוטין והחיים לעולם לא יחזרו להיות כמו שיכלו להיות או היו קודם. זה אחד המאפיינים של חולי סרטן צעירים".

     

    להבדיל מחולי סרטן מבוגרים יותר, בשנות ה-50-60 שהתבססו כלכלית, קו התפר של חולי הסרטן הצעירים שעדיין עסוקים בבניית זהות, זוגיות, משפחה וקריירה לא זכה למודעות רבה בציבור. "החזון של 'מרכז טל' נולד בעקבות הקשיים של טל, שסיפרה שהיא הייתה מגיעה לטיפול כימותרפי יחד עם קשיש בן 80. נכון ששניהם נלחמו על חייהם, אבל כשאתה יושב ליד מישהו מבוגר ואין לך נושא משותף איתו, גם התקווה והאופטימיות משתנה", היא מסבירה. "כשיושב לידך חולה בסביבת הגיל שלך, יש נושאי שיחה משותפים כמו זוגיות, פוריות והצרכים הייחודים של אנשים צעירים".

     

    שבוע המודעות לצעירים חולים ומחלימים מסרטן מצויין השבוע לראשונה בישראל ביוזמת קהילת הצעירים חלאסרטן של עמותת "מרכז טל". העמותה נוסדה ע"י משפחת יעקובסון לזכרה של בתם טל שנפטרה מסרטן בגיל 26. לדברי אנשי העמותה, שבוע המודעות מצויין במדינות רבות בעולם נוכח הצורך החיוני של מוסדות המדינה להכיר בצרכים הייחודיים של החולים הצעירים.

     

    בזמן טיפולי הכימותרפיה, המערכת החיסונית נחלשת והרופאים ממליצים להיות בסביבה סטרילית עד כמה שאפשר, בכל הנוגע למגע עם מזון, סביבה עם אנשים ובעלי חיים. מבחינתה של שירן, זו היתה תקופה אינטנסיבית עם מטרה ברורה בסופה.

     

    "תוך כדי הכימותרפיה, הייתי כמו רובוט, הייתי מוכוונת מטרה. היה צריך לעשות טיפול, עשיתי טיפול, היה צריך ללכת לרופא, הלכתי לרופא. אבל אז הטיפולים הסתיימו ואז נוצרה סיטואציה של 'מה עכשיו?' פתאום כשהמטרה התמסמסה, שקעתי בדיכאון. מצאתי את עצמי שואלת, מה עכשיו? לאן אני הולכת עם זה?"

     

      (צילום: באדיבות שירן גרוס)
    ג'ואי הכלב. לקח לו זמן להתאקלם(צילום: באדיבות שירן גרוס)

     

    תקופה קצרה לאחר שהחלימה, תחושת הבטן של שירן רמזה לה בהודעה חד משמעית שהגיע הזמן לאמץ כלב. שירן מעולם לא גידלה חיית מחמד ואימוץ כלב ראשון הסתמן כהרפתקאה מחושבת במגבלות ההתאוששות מהסרטן. ב-2017 הבחינה שירן בתמונה של ג'ואי בפייסבוק.

     

    "אני זוכרת שנטשו אותו פעמיים. כתבו שהוא כלב טוב ומחונך. פשוט נסעתי לירושלים ולקחתי אותו מהאומנה. הוא לא הבין באותו הרגע שאימצתי אותו ומבחינתו, זו הנטישה השלישית וכל הדרך היה לי על הברכיים ובכה בלי סוף", היא משחזרת את המפגש ביניהם.

     

    את החודש הראשון היא מגדירה כסיוט. "לא הסתדרנו והיה לו קשה להתאקלם לדירה, אליי ולמשפחה שלי. אני הייתי מספר חודשים אחרי סיום הכימותרפיה ועדיין פיזית היה לי מאוד קשה לתפקד. לא היה לי מושג למה אני נכנסת ולא ידעתי מה המשמעות של כלב מגזע האסקי סיבירי, אבל שמחת החיים שלו, זה מה שכובש אצלו בעיניי", היא מסבירה.

     

    חלק מהבעיות שהתגלו אצל שירן לאחר הכימותרפיה היא קושי בהירדמות ובשינה. "לא הצלחתי לישון בכלל גם בחודש שהוא היה אצלי, אבל אחרי החודש ההוא, הוא פשוט עבר מלישון בסלון ללישון איתי בחדר ומאז חזרתי לישון", היא אומרת תוך כדי ליטוף ראשו של ג'ואי. "ואז נבנה קשר האהבה. אני לא יכולה להגיד שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל זו אהבה הרבה יותר חזקה".

     

      (צילום: באדיבות שירן גרוס)
    ג'ואי חוגג אימוצולדת ונח לו במקומות שונים בבית ובגינה(צילום: באדיבות שירן גרוס)

     

    בזמן שההורים בעבודה ושירן נותרת בגפה בבית, סופרת את הימים בין טיפול לטיפול בהליך השיקום, ג'ואי הכלב משמש כאוזן קשבת, פרווה מלטפת ומישהו לדבר איתו. "ג'ואי נותן לי טעם לחיים. הוא עזר לי רבות במובן של מה אני רוצה לעשות הלאה, בעתיד. יכולתי להעסיק את עצמי בלראות טלוויזיה, לקרוא, להיות שעות בפייסבוק ולא חסרה לי תעסוקה. לא משעמם לי", היא מפרטת ונוגעת באחת הנקודות הרגישות בהתמודדות האישית בסרטן.

     

    "זר לא יבין זאת. אף אחד לא יבין מה שעובר עלינו, חולי הסרטן, עם כל מערכת התמיכה המדהימה שיש לי מהמשפחה והחברים. זה יכול ליצור תחושה של בדידות, גם אם אתה לא לבד באמת ובעל חיים עוזר להפיג את הבדידות. הוא שם בשבילי, לא משנה מה, 24 שעות ביממה".

     

    בגינת הכלבים בשכונת המגורים, מתקבצים לאיטם בשעות הבוקר המוקדמות כלבים ובעליהם. חלקם כבר מכירים את שירן, ג'ואי וההתמודדות שלה עם הסרטן. ג'ואי ברגע ששוחרר מהרצועה אל השטח המגודר בגינה, פורץ בריצה מהירה ומושך אחריו חברים למשחקי ריצה, חפירות באדמה וקפיצות. "בדיעבד, אולי הייתי לוקחת גזע יותר רגוע, אבל אני לא אוותר עליו בחיים".

     

    באחד הטיפולים האחרונים בו קיבלה זריקה כןאבת בבטן הגורמת לה לכאבים הנמשכים בדרך כלל כיממה, הפעם היא סבלה מכאבים חריגים שנמשכו כשבוע שלם. "אני זוכרת שבכיתי בלי סוף וג'ואי ניגש אליי והתחיל ללקק לי את הדמעות. זה מקסים ונוגע ללב. גם לפני ביקורות תקופתיות שאני בלחץ עצום וחרדות, לא מצליחה להביא את עצמי למצב של רגיעה, הוא הדבר היחיד שעוזר ומרגיע. הוא קלונקס חינמי וטבעי. זו תמיכה שרק הוא יכול לתת לי ברגעים הקשים".

     

      (צילום: באדיבות שירן גרוס)
    שגרת יום ביחד. טיול, גינה, מנוחה והתכרבלות(צילום: באדיבות שירן גרוס)

     

    המצב של שירן החל להשתפר לאט לאט, ג'ואי "הכריח" אותה לצאת החוצה מדי יום מהבית כדי לטייל עימו. "כשמטיילים עם כלב, אתה לא יכול להיות אנטיפת לסביבה, יש אינטרקציה עם אנשים, אומרים בוקר טוב אחד לשני, מתייחסים לעולם וההליכה הפיזית עוזרת לי", משתפת שירן.

     

    "ככל ששמתי לב לשיפור במצב שלי, שיתפתי בתחושות שלי את 7,000 הרופאים שמטפלים בי וכל אחד אמר באופן ברור שכלב תורם רבות לחולה. הקרדיולוג אמר שההליכות טובות ללב, הפסיכולוגית קבעה כי זה מרגיע חרדות והופך אותי ממטופלת למטפלת. אז אם יש יתרון מובהק לבעלי החיים, למה אתם לא מציעים זאת כאופציה טיפולית?".

     

    שירן החליטה לקחת את כל רגעי האושר הגדולים, פרצי הצחוק, הרגעים בהם ג'ואי סייע לה למגר את הבדידות והגביר בה את תחושת החברות ביניהם ולתמצת אותם לפעולה שנועדה לעזור למחלימים מסרטן שנמצאים באותה סירה. בדומה להחלטה שלה שלא להשאיר בסוד את קיומו של הסרטן בגופה, כך גם היא הרגישה מחוייבות לעזור למחלימים נוספים לעבור את התקופה שאחרי הסרטן עם עזרה של חברו הטוב של האדם.

     

      (צילום: באדיבות שירן גרוס)
    ג'ואי עם שירן. תומך בה 24 שעות ביממה(צילום: באדיבות שירן גרוס)

     

    "כלב מכניס אושר גדול לחיים, אבל גם מחייב אותך להיות חבר שלו ולחנך אותו. יש הרבה כלבים שאין להם בית והם יכולים לעזור למטופל להשתקם", היא מסבירה. כשהציעה את היוזמה לחלאסרטן, הם הרימו את הכפפה וכעת ניתן לשלוח טופס באתר העמותה, שיאפשר לשירן יחד נדב רז, מאלף כלבים שעוסק באילוף כלבים טיפוליים, לעזור  למחלימים מסרטן לאמץ כלב מתאים, בהתאם לשיגרת חייהם.

     

    "לא צריך לאמץ כלב טיפולי. כל כלב הוא מטפל באופן טבעי שעוזר לך לצאת מהבית ולהפיג בדידות. זו תועלת עצומה", היא מסכמת. "ג'ואי איתי כבר שנתיים וחצי. הוא משמח, מנחם, מכריח אותי לעשות דברים כי אין ברירה וצריך לטפל במישהו אחר, כמו לתת לו אוכל לצאת לטיול, אפילו אם אני עייפה. למרות כל הקשיים ותופעות הלוואי בטיפולים שאני עושה, הוא נותן סיבה לקום בבוקר עם חיוך".

     

     

    לאתר של חלאסרטן | לאימוץ כלב למחלימים מסרטן  

     


     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות שירן גרוס
    שירן גרוס וג'ואי
    צילום: באדיבות שירן גרוס
    מומלצים