שתף קטע נבחר

לברך הגומל על פרישת הכהניסטים

הציונות הדתית צריכה להגיע לבחירות מאוחדת ומאוזנת. אבל האחדות לא צריכה להיות עם השוליים הסהרוריים שלא מאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית

 

רפי פרץ איתמר בן גביר (צילום: מוטי קמחי, אבי מועלם)
השר רפי פרץ ואיתמר בן גביר(צילום: מוטי קמחי, אבי מועלם)

בתור מי שהצטרפה לקראת הבחירות הקודמות לרשימת הבית היהודי, ועזבה בעקבות ההחלטה לרוץ ברשימה אחת ביחד עם עוצמה יהודית, התלבטתי איזו ברכה לברך על בשורת פרישתם האפשרית של האחרונים מאיחוד מפלגות הימין – ברוך שפטרנו מעונשם של אלה, או הגומל לחייבים טובות. כך או כך, הייתי מברכת בשמחה גדולה יותר אילו הייתה הציונות הדתית מתפכחת מהסם שהושקתה בו ומתנערת בעצמה מהגורמים הקיצוניים שחברה אליהם. אבל כדרכם של קיצונים, שתמיד אינם מרוצים, הם כבר עושים את העבודה בעצמם.

 

 

איתמר בן-גביר החליט שרפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' לא מקיימים את חלקם בהסכם שבין הבית היהודי-האיחוד הלאומי לבין עוצמה יהודית. לטענותיו כמובן אין שחר. ההסכם קבע שרק במקרה של חקיקת חוק נורווגי כפול יתפטרו השרים ויפנו מקום בכנסת לבאים בתור. חוק נורווגי לא יכול להיות מחוקק על ידי כנסת שפיזרה את עצמה, ושרים בממשלת מעבר חייבים להיות חברי כנסת. כך שאם סמוטריץ' ופרץ מתפטרים מן הכנסת הם בהכרח מתפטרים גם מתפקידם כשרים. זה ודאי לא היה חלק מן ההסכם.

 

בן-גביר גם מתרברב בכך ש-70 אלף אנשי עוצמה יהודית הצביעו לאיחוד מפלגות הימין, ובכך סייעו למפלגה לעבור את אחוז החסימה. גם לזה אין שחר. המספרים האמיתיים מדברים על 30 אלף מצביעים של עוצמה יהודית, שכל אחד מהם מפעיל שלושה חשבונות פייסבוק. בפועל על כל מצביע שהגיע רק הודות לבן-גביר, ברחו מהמפלגה לפחות שניים. אבל אסור, חלילה, לתת לעובדות לבלבל.

 

עוצמתה של הציונות הדתית היא במתינותה, באיזון בריא בין ערכים יהודיים, לאומיים ואוניברסליים. על כן בתוך הציונות הדתית אין מקום לגורמים כהניסטים-אנרכיסטים שמניפים דגל אחד על חשבון אחרים. אין בציונות הדתית מקום למי שמתבטאים בסגנון גזעני כמו מיכאל בן-ארי או מקשטים כמו בן-גביר את סלון ביתם בתמונה של רוצח חפים מפשע.

 

זו הייתה עמדתי המוסרית-עקרונית והמשכתי לדבוק בה בלי קשר לשאלת אחוז החסימה. עמדה זו נעשתה אקוטית במיוחד בשל הוואקום המנהיגותי. הכנסתם של גורמים קיצוניים לכנסת באמצעות מפלגות הציונות הדתית הייתה בעיניי טעות קשה, במיוחד על רקע היעדר הנהגה ממלכתית מתונה בעלת ניסיון פוליטי עשיר.

 

במועד א' של בחירות 2019 הגיעה הציונות הדתית אל הקלפי במצב חירום שבו היה חשש שהן הימין החדש והן הבית היהודי-האיחוד הלאומי לא יעברו את אחוז החסימה. רבים בבית היהודי לא אהבו את הרעיון של שותפות עם עוצמה יהודית, ועוד פחות אהבו את הלחץ הבלתי סביר שהפעיל ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי לשכנע את הבית היהודי להקים בלוק טכני עם עוצמה יהודית. משלא עמדו מנהיגי המפלגות בלחץ, רבים הבינו כי אין להם ברירה אלא לחפש להם בית פוליטי אחר. רבים אחרים החליטו לסתום את האף ולקבל את האיחוד כצעד טכני בלבד לאור מצב החירום.

 

אני חששתי כבר אז שברגע שניתן כרטיס כניסה חד-פעמי לעוצמה יהודית, בסבבי הבחירות הבאים יהיה זה כבר מובן מאליו שהם בשר מבשרה של הציונות הדתית. משהוכרז על מועד ב', והחל הדיון הציבורי על האיחודים באגף הימני, נדמה היה כי ריצה עם עוצמה יהודית היא עובדה מוגמרת, בדיוק כפי שחששתי שיקרה. דווקא פרישתה כעת של עוצמה מאפשרת לחשב מסלול מחדש ומעוררת מחדש את הדיון החשוב.

 

הציונות הדתית צריכה להגיע לבחירות הללו מאוחדת ומאוזנת. האחדות לא צריכה להיות עם השוליים הסהרוריים שאינם מאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית, אלא בתוך הרוב המתון. הציונות הדתית, שאיבדה יותר מחמישה מנדטים בבחירות האחרונות, קיבלה במתנה הזדמנות שנייה לתקן את דרכה.

 

יש לדחוק במהרה הצידה את כל האינטריגות האישיות, וליצור גוש מאוחד בין פרץ, סמוטריץ', איילת שקד, נפתלי בנט ומשה פייגלין. ככל שאיחוד כזה ייעשה בהקדם, כך הסקרים ילכו ויתייצבו ויחזירו לציונות הדתית את האמונה בדרכה ובמנהיגיה. בסיטואציה כזו, שבה כבר לא יהיה חשש מאחוז החסימה, יתייתר ממילא הצורך לחבור שוב לכהניזם. לצערי, בינתיים, האגו והרגש גוברים על ההיגיון, האיחודים הנדרשים מתמהמהים, והציבור הולך ומואס בפוליטיקה המגזרית.

 

  • יפעת ארליך היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים