שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הנער שהתגנב לבריכה, והנערה שהתאהבה בו: פרק ראשון מספרו של פאולו ג'ורדנו
    תרזה מבלה את הקיץ אצל סבתהּ בדרום איטליה, ומתאהבת בנער שהתגנב לבריכה הפרטית עם חבריו כדי לשחות בעירום. היא מוצאת את עצמה מרותקת אחר הקומונה הסגפנית והרוחנית שממנה באו הנערים - עד שטרגדיה טורפת את הקלפים. קראו פרק ראשון מ"לטרוף את השמיים", ספרו של פאולו ג'ורדנו
    1.

     

    ראיתי אותם מתרחצים בבריכה, בלילה. הם היו שלושה והם היו צעירים מאוד, קצת יותר מילדים, כמוני באותם ימים.

    בספֶּציָאלֶה, טרדו את שנתי ללא הרף רעשים חדשים: רשרוש מערכת ההשקיה, חתולי הבר שהתקוטטו בדשא, ציפור שחזרה שוב ושוב על אותו צליל עד אינסוף. בקיצים הראשונים אצל סבתי כמעט נדמה היה לי שאני לא ישנה לעולם. מהמיטה שעליה שכבתי הבטתי בחפצים בחדר מתרחקים ומתקרבים, כאילו הבית כולו נושם.

     

    באותו לילה שמעתי קולות בחצר, אבל לא קמתי מייד, לפעמים השומר היה ניגש עד הכניסה ומשאיר לנו פתק תקוע בדלת. אבל אחר כך נשמעו הלחישות והצחוק הכבוש. אז החלטתי לקום.

     

    עטיפת הספר ()

     

    נזהרתי שלא לפגוע ברגלי בקוטל היתושים שהקרין אור כחול ממקומו על הרצפה, הגעתי אל החלון והסתכלתי למטה, מאוחר מכדי לראות את הנערים מתפשטים, אבל בזמן כדי לתפוס את האחרון שבהם, כשהחליק לתוך המים השחורים.

     

    תאורת המרפסת אפשרה לי להבחין בין ראשיהם, שניים כהים ואחד כסוף. פרט לכך, ממקומי הם נראו כמעט זהים, מניעים את זרועותיהם במעגל כדי להמשיך לצוף.

     

    הייתה מעין שלווה באוויר, אחרי שרוח הצפון נרגעה. אחד הנערים העמיד פני מת באמצע הבריכה. חשתי צריבה בגרון למראה עירומו הפתאומי, אפילו שזה היה רק צל, פרי דמיוני יותר מכל דבר אחר. הוא קימר את גבו, התהפך לאחור וצלל. כשעלה שוב הוא צעק, וחברו כסוף השיער הכה אותו בפָּנים כדי להשתיק אותו.

    "הכאבת לי, אידיוט!" אמר זה שהתהפך במים לאחור, עדיין בקול רם.

     

    רוצים לקרוא את "לטרוף את השמיים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    השני דחף אותו מתחת למים, ואז גם השלישי קפץ עליו. פחדתי שהם יכו זה את זה, שמישהו עלול לטבוע, אבל במקום זה הם פרצו בצחוק. הם ישבו על שולי הבריכה בצד הרדוד והפנו אליי את הגווים הרטובים. הנער שבמרכז, הגבוה ביותר, פשט את זרועותיו והניח אותן סביב צווארם של האחרים. הם דיברו בשקט, אבל יכולתי לתפוס כמה מילים קטועות.

     

    לרגע חשבתי לרדת ולצלול איתם בלחות הלילה. הבדידות של ספציאלה עוררה בי רעב לכל קשר אנושי, אבל בגיל ארבע-עשרה לא היה לי אומץ לדברים מסוימים. הנחתי שהם הנערים מהאחוזה השכנה, אף שתמיד ראיתי אותם מרחוק. סבתא כינתה אותם "אלה מהחווה".

     

    ואז חריקת צירים של מיטה. התקף שיעול. סוליות הגומי של נעלי הבית של אבי נוקשות על הרצפה. לפני שהצלחתי לצעוק לנערים לברוח, הוא כבר מיהר במדרגות וקרא לאחראי על התחזוקה. האור נדלק בלאמיה וקוֹזימוֹ יצא ברגע שאבי הופיע בחצר, שניהם בתחתוני בוקסר.

     

    הבנים יצאו מהבריכה בקפיצה ואספו את בגדיהם הפזורים. הם השאירו כמה פריטי לבוש על הקרקע והתחילו לרוץ לעבר החשיכה. קוזימו רדף אחריהם, הוא צרח, אני ארצח אתכם ממזרים, אני אשבור לכם את הראש, אבא שלי הלך מאחוריו כעבור רגע של היסוס. ראיתי אותו מרים אבן.

     

    מן החשיכה עלתה צעקה, אחר כך נשמע רעש של גוף הפוגע בגדר, קול שאמר לא, רד משם. היו לי דפיקות לב, כאילו הייתי אני הנמלטת, אני הרודפת.

    עבר זמן רב למדי עד שהם חזרו. אבי אחז במפרק ידו השמאלית, הייתה עליה חבּורה. קוזימו בחן אותה מקרוב, ואחר כך דחף אותו אל תוך הלאמיה. לפני שנעלם לתוך הבית, הוא הביט לרגע בחושך שאפף את הפולשים.

     

    למחרת, בארוחת הצוהריים, הייתה ידו של אבי חבושה. הוא אמר שהוא מעד כשניסה לתקן קן של עקעקים. בספציאלה הוא היה לאדם אחר, בתוך ימים מעטים התכהה עורו מאוד ובד בבד עם הדיאלקט המקומי השתנה גם קולו, נדמה היה לי שאינני מכירה אותו כלל. לפעמים תהיתי מי הוא באמת: האם המהנדס שבטורינו תמיד לבש חליפה ועניבה, או הגבר בעל הזיפים שהסתובב חצי עירום בבית. מכל מקום, היה ברור שאימי בחרה להינשא רק לאחד מהשניים ועם האחר לא רצתה שום קשר. במשך שנים כף רגלה לא דרכה בפּוּליָה. בתחילת אוגוסט, כשיצאנו אל המסע הנצחי במכונית לכיוון דרום, היא אפילו לא יצאה מהחדר כדי להיפרד מאיתנו לשלום.

     

    אכלנו בדממה, עד ששמענו את קולו של קוזימו קורא מן החצר.

    על מפתן הבית, לפני איש התחזוקה שהתנשא מעליהם כמו שומר, עמדו שלושת הנערים מהלילה. בהתחלה זיהיתי רק את הגבוה ביותר, בגלל הצוואר הדק וצורת הראש, המלבני מעט. אבל תשומת ליבי נמשכה לשני האחרים. לאחד מהם היה עור בהיר מאוד, גבות לבנות ושיער לבן כמו כותנה; השני היה חום, שזוף, וזרועותיו מפוספסות בשריטות.

     

    פאולו ג'ורדנו (צילום: AP)
    הסופר פאולו ג'ורדנו(צילום: AP)

     

    "אה," אמר אבי, "באתם לקחת את הבגדים שלכם בחזרה?"

    הגבוה ענה בקול שטוח: "באנו לבקש סליחה בגלל שנכנסנו לשטח שלך אתמול בלילה, ועל השימוש בבריכה. ההורים שלנו שולחים לך את אלה," הוא הרים שקית ואבא תפס אותה בידו הלא חבושה.

     

    "איך קוראים לך?" שאל. למרות רצונו הוא התרכך מעט.

    "ניקולא."

    "ולהם?"

    "זה טוֹמאסוֹ," הוא הצביע על הבחור הבהיר. "וזה בֶּרן."

    היה לי הרושם שחולצות הטריקו שלהם לא נוחות להם, כאילו מישהו אילץ אותם ללבוש אותן. החלפתי מבט ארוך עם ברן. היו לו עיניים שחורות מאוד, קצת קרובות זו לזו.

     

    אבי טלטל קלות את השקית, והצנצנות שבתוכה שקשקו. אני חושבת שהיה לו קשה למצוא את עצמו שם ולשמוע את התירוצים האלה.

    "לא הייתם צריכים להיכנס בסתר," הוא אמר. "אם רציתם להשתמש בבריכה הייתם רק צריכים לבקש."

    ניקולא וטומאסו השפילו את עיניהם, ואילו ברן המשיך לנעוץ את עיניו בעיניי. לובן החצר שמאחוריהם היה מסנוור.

    "אם אחד מכם היה לוקה במחלה פתאום..." אבא שלי היסס, הוא נעשה יותר ויותר נבוך. "קוזימו, האם הצענו לימונדה לנערים האלה?"

    האחראי על התחזוקה עיווה את פניו, כאילו ביקש לשאול אותו אם השתגע.

     

    "זה בסדר, תודה," אמר ניקולא בנימוס.

    "אם ההורים שלכם מרשים לכם, אתם יכולים לבוא להתרחץ היום אחר הצוהריים."

    אבי הביט בי, אולי כדי לבקש את הסכמתי.

    בשלב זה ברן התחיל לדבר: "אתמול בערב פגעת בטומאסו בכתף עם אבן. אנחנו ביצענו עבירה כשנכנסנו לשטח שלך, אבל אתה ביצעת עבירה חמורה יותר כשפצעת קטין. אם נרצה נוכל לדווח עליך למשטרה."

    ניקולא הכה אותו בחזה במרפקו, אבל היה ברור שאין לו סמכות, הוא רק הכי גבוה.

    "לא עשיתי דבר כזה," ענה אבי, "אני לא יודע על מה אתה מדבר."

     

    ראיתי מול עיניי את התנועה שלו כשהתכופף להרים את האבן ושמעתי שוב את הרעש ההוא בחושך, את הצעקה שלא הצלחתי לפענח.

    "טומי, תַראה את החבּורה למר גספּארוֹ, בבקשה."

    טומאסו נסוג לאחור, אבל כשברן לקח את שולי חולצתו בין אצבעותיו, הוא לא התנגד. ברן קיפל בעדינות את הבד וחשף את גבו, שהיה עוד יותר בהיר מהזרועות. החיוורון הבליט מאוד את הכתם הכחול, הגדול כמו תחתית של כוס.

    "רואה?"

     

    ברן לחץ באצבע על החבורה, וטומאסו התפתל.

    אבי נראה מהופנט. קוזימו התערב במקומו, הוא ציווה על הבנים משהו בדיאלקט והם, בקור רוח, נפרדו מאיתנו בקידה.

    כשהשמש כבר הייתה באמצע השמיים, ברן הסתובב והסתכל על ביתנו במבט חמור. "אני מקווה שהיד שלך תתרפא בקרוב," הוא אמר.

     

    באותו יום אחר הצוהריים פרצה סופת הוריקן. בתוך דקות ספורות נצבעו השמיים בסגול ובשחור, צבעים שלא ראיתי מעולם.

    הסופות נמשכו כמעט שבוע, והעננים באו מן הים, בפתאומיות. אחד הברקים שבר ענף של איקליפטוס, ואחֵר שרף את המשאבה ששאבה מים מהבאר. אבי זעם, ופרק את זעמו על קוזימו.

     

    סבתא, על הספה, קראה את ספרי המתח שלה, שיצאו בהוצאת ספרי כיס. רק בשביל להעביר את הזמן, ביקשתי ממנה להמליץ לי על אחד הספרים. היא אמרה לי לחפש באקראי מהספרייה, כי כולם טובים. בחרתי בספר ספארי קטלני, אבל הסיפור היה משעמם.

    לאחר שהסתכלתי זמן-מה בחלל הריק שאלתי אותה מה היא יודעת על נערי החווה.

    "הם באים והולכים," אמרה. "הם אף פעם לא נשארים לאורך זמן."

    "ומה הם עושים?"

     

    "מחכים שההורים ייקחו אותם בחזרה, אני מתארת לעצמי. או שמישהו אחר ייקח אותם."

    כאילו כבר הרסתי לה את ההנאה שבקריאה, היא הניחה את הספר. "בינתיים הם מתפללים. הם מהווים חלק מסוג של... כפירה.

    כשמזג האוויר הרע פסק, הייתה פלישה של צפרדעים. בלילה הן קפצו לתוך הבריכה, ולא משנה כמה כלור הוספנו, לא הייתה שום דרך להרחיק אותן. מצאנו אותן לכודות במסננים או מעוכות על ידי גלגלי הרובוט שניקה את הבריכה. הניצולות שחו להן בשלווה, חלקן בזוגות, זו על גבי זו.

     

    בוקר אחד ירדתי לחצר לארוחת הבוקר, עדיין במכנסיים קצרים ובכותונת הלילה, וראיתי את ברן. הוא רדף אחרי הצפרדעים משולי הבריכה, מחזיק רשת בידו. כשתפס אחת מהן, הוא נתן לה להחליק ואז שפך אותה לדלי.

    במשך זמן-מה לא הייתי בטוחה אם להסב את תשומת ליבו או לחזור למעלה ולהתלבש, אבל לבסוף ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם אבא שלי משלם לו על העבודה הזאת.

     

    "צֶ'זארֶה לא אוהב שיש לנו כסף," הוא אמר, בקושי מסובב את פניו. לאחר שתיקה קצרה הוא הוסיף: "לְאַחַר מִכֵּן הָלַךְ אֶחָד מִן הַשְּׁנֵים-עָשָׂר אֶל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְאָמַר: 'מָה אַתֶּם רוֹצִים לָתֵת לִי וַאֲנִי אֶמְסֹר אוֹתוֹ לָכֶם?' נָתְנוּ לוֹ שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי כֶּסֶף"'.

    התשובה נשמעה לי חסרת היגיון, אבל לא התחשק לי לקבל הסברים. הסתכלתי בדלי: הצפרדעים המגובבות ניתרו כלפי מעלה, אבל קירות הפלסטיק היו תלולים מדי.

    "מה אתה רוצה לעשות איתן?"

    "לשחרר אותן."

    "אם תשחרר אותן הן יחזרו הלילה. קוזימו יהרוג אותן בסודה קאוסטית."

    ברן הרים את מבטו בפראות. "את תראי שאני אקח אותן מספיק רחוק."

    משכתי בכתפיי. "בכל מקרה, אני לא מבינה למה אתה עושה את העבודה המגעילה הזאת אם אפילו לא משלמים לך."

    "זה העונש שלי בגלל שנהניתי מהבריכה שלכם בלי רשות."

    "כבר סלחו לכם, נדמה לי."

    "צ'זארה חושב שאנחנו צריכים לכפר על זה. רק שעד היום לא הייתה הזדמנות בגלל הגשם."

     

    במים נמלטו הצפרדעים במלוא המהירות. הוא עקב אחריהן בסבלנות עם הרשת.

    "מי זה צ'זארה?"

    "אבא של ניקולא."

    "והוא לא גם אבא שלך?"

    ברן נד בראשו. "הוא הדוד שלי."

    "וטומאסו? הוא כן אח שלך?"

     

    שוב נד בראשו לשלילה. כשהם הופיעו בפתח הדלת, ניקולא אמר "ההורים שלנו". אבל כנראה שברן לא התכוון להקל עליי להבין, ולא רציתי לתת לו את הסיפוק הזה.

    "מה שלום החבּורה שלו?" שאלתי.

    "כואב לו להרים את הזרוע. בערב פלוריאנה מכינה לו קומפרסים מחומץ תפוחים."

    "בכל אופן, לדעתי טעית, אבא שלי לא היה מי שזרק את האבן. זה בטח היה קוזימו."

    נדמה שברן לא מקשיב לי, הוא היה שקוע כל כולו בדיג הצפרדעים. הוא לבש מכנסיים שפעם היו כחולים, והיה יחף. ואז, פתאום, הוא אמר: "את באמת חצופה."

    "אני מה?"

    "להאשים את מר קוזימו כדי לזַכות את אבא שלך. אני לא חושב שאתם משלמים לו מספיק בשביל זה."

    צפרדע נוספת צנחה לתוך הדלי. היו שם כעשרים צפרדעים, והן התנפחו והתנפחו.

    רציתי לחנוק את השקר הקודם, אז שאלתי: "למה החברים שלך לא באו?"

    "הרעיון להשתמש בבריכה היה שלי."

     

    נגעתי בשערי, הוא היה רותח. יכולתי להתכופף, לטבול את ידיי ולהרטיב את ראשי, אבל עדיין היו צפרדעים בבריכה.

    ברן שלה אחת מהן וקירב אליי את הרשת. "את רוצה לגעת בה?"

    "בחיים לא!"

    "תיארתי לעצמי," הוא אמר בחיוך לא נעים. ואז, כאילו דבר לא קרה: "היום טומאסו הלך לבקר את אבא שלו בכלא."

    הוא חיכה לראות איך המידע הזה משפיע עליי. אני שתקתי.

    "הוא רצח את אשתו בכפכף עץ. אחר כך הוא רצה לתלות את עצמו על עץ, אבל המשטרה תפסה אותו בזמן."

    הצפרדעים הכו בדלי באי-שקט. כל הרפש המצטבר הזה. רציתי להקיא.

    "אתה ממציא את זה, נכון?"

    ברן נשאר עם הרשת באוויר. "ברור שלא."

     

    לבסוף תפס את הצפרדע האחרונה, זו שהערימה עליו הכי הרבה קשיים. הוא כופף את ברכיו כדי שלא להרים את הרשת יותר מדי.

    "ומה עם ההורים שלך?" שאלתי.

    הצפרדע נמלטה בקפיצה ומיהרה לנקודה העמוקה ביותר של הבריכה.

    "לעזאזל! ראית מה עשית? את שלומיאלית!"

    סבלנותי פקעה. "ומה זה שלומיאלית, אה? אתה ממציא מילים! זאת לא אני שפגעתי באח שלך, או בחבר שלך, או מה שהוא לא יהיה, לכל הרוחות!"

    התכוונתי לעזוב מייד, אבל בפעם הראשונה ברן הביט בי ברצינות. פניו הביעו מורת רוח כנה, ובו-בזמן מעין תמימות. ושוב הפזילה הקלה והמשתקת ההיא.

    "אני מבקש ממך לקבל את התנצלותי," הוא אמר.

    "אתה מבקש ממני ל..."

     

    הייתי קצת נסערת, כמו בשבוע שעבר, כשהוא הביט בי מעבר לכתפי אבי. רכנתי מעל המים כדי לראות איפה הצפרדע.

    "מה החוטים השחורים האלה?"

    "ביצים. הצפרדעים באו הנה כדי להטיל אותן."

    "זה נורא."

    אבל הוא לא הבין את כוונתי.

    "כן, זה נורא. לא רק שאתם הורגים את הצפרדעים, אלא גם את כל הביצים האלה. בתוך כל אחת מהן יש יצור חי."

     

    אחר כך שכבתי להשתזף, אבל השעה הייתה שתיים, השעה הכי גרועה, ולא החזקתי מעמד זמן רב. חציתי את החצר ועברתי את שביל האבנים שהפריד בינה לבין האדמות החקלאיות שהשתרעו מסביב. מצאתי את המקום בגדר שדרכו טיפסו הנערים, הרשת הייתה מכופפת למעלה ומעוותת באמצע. מעבר לה היו עוד עצים, קצת יותר גבוהים משלנו. רכנתי קדימה בניסיון לראות את החווה, אבל היא הייתה רחוקה מדי.

     

    לפני שעזב, הזמין אותי ברן לקבורת הצפרדעים שכבר היו מתות כששלה אותן. אחרי כל אותן שעות תחת השמש הוא לא הזיע, אפילו לא קצת.

    ביקשתי מקוזימו לנפח את הצמיגים של האופניים הישנים של סבתא, והוא מצא אותי מוכנה בחצר, מרוחה בשמן ובוהקת.

    "לאן את הולכת?"

    "לעשות סיבוב קטן, כאן, לאורך השביל."

    חיכיתי עד שאבי יֵלך לפגוש את חבריו, ואז יצאתי לדרך.

     

    הכניסה לחווה הייתה בצד הנגדי לשלנו, ומי שרצה להגיע אליה היה צריך לעשות את כל הסיבוב, אלא אם כן החליט לטפס ולחתוך דרך השטח כפי שעשו הנערים. לאורך כביש האספלט חלפו המשאיות על פניי. הנחתי את הווקמן בסל ונאלצתי להתכופף קדימה כי חוט האוזניות היה קצר.

    לחווה לא היה שער אמיתי, רק מוט ברזל, שהיה פתוח. באמצע שביל המרעה צמחו עשבים, והגבולות לא היו מסומנים היטב, כאילו היה זה המעבר החוזר ונשנה של המכוניות שקבע את המסלול. ירדתי מהאופניים והמשכתי ברגל. נדרשו לי עוד חמש דקות להגיע לבית.

     

    כבר ביקרתי בבתי חווה, אבל זה היה שונה. רק החלק המרכזי היה מאבן, השאר היה מחובר אליו כמו קרום. החצר, שאצלנו הייתה רחבה חלקה, הייתה כאן רצפת בטון סדוקה.

    השארתי את האופניים באחת הפינות וכחכחתי בגרון כדי למשוך תשומת לב. איש לא הופיע, אז צעדתי כמה צעדים כדי להגן על עצמי מפני השמש מתחת לפרגולה. דלת הבית שמאחורי תריס הרשת הייתה פתוחה לרווחה, אבל לא התחשק לי להיכנס. נשענתי על השולחן במקום זה; מפת השולחן העשויה פלסטיק תיארה את מפת העולם ועוררה את סקרנותי. חיפשתי את טורינו, אבל היא לא הייתה שם.

     

    החזרתי את האוזניות לאוזניי והסתובבתי מחוץ לבית, מציצה מבעד לחלונות, אבל הניגוד בין החשיכה בפנים לבין האור בחוץ היה חזק מדי. ואז, מאחור, מצאתי את ברן.

    הוא ישב על שרפרף, בפינה מוצלת, כפוף כלפי מטה. בתנוחה זו יצרו החוליות רצועה של גבנון באמצע הגב. הוא היה מוקף בערימות של שקדים, רבים כל כך עד שיכולתי לשכב עליהם בזרועות פתוחות ולשקוע בתוכם.

     

    הוא לא הבחין בי עד שהייתי לפניו, וגם אז הוא לא נראה מופתע.

    "הנה הבת של הקָטָפּוּלטָה," הוא מלמל.

    זרם של מבוכה עלה מבטני. "בעצם קוראים לי תֶרֶזָה."

    בכל הזמן שהיינו יחד בבוקר הוא לא שאל אותי לשמי. הוא הנהן, אבל כאילו ההבהרה לא עניינה אותו כלל.

    "מה אתה עושה?" שאלתי.

    "את לא רואה?"

    הוא חפן ארבעה או חמישה שקדים, שחרר אותם מהקליפה והשליך אותם לערימה נפרדת.

    "אתה מתכוון לנקות את כולם?"

    "בטח."

    "זה מטורף, יש פה אלפים."

    "את יכולה לעזור לי, במקום לעמוד שם ולהתבטל."

    "ואיפה אני אשב?"

     

    ברן משך בכתפיו. התיישבתי על הארץ ברגליים שלובות.

    קלפנו שקדים זמן-מה. ראיתי כמה הוא כבר ניקה, בוודאי ישב שם שעות.

    "את איטית מאוד," אמר בשלב מסוים.

    "אבל זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה!"

    "זה לא משנה, את איטית וזהו."

    "אמרת שנקבור את הצפרדעים."

    "אמרתי בשש."

    "חשבתי שכבר שש," שיקרתי.

     

    ברן הציץ בשמש, מתח את צווארו. ללא חשק הושטתי יד לתפוס עוד חופן. התכסיס להסרת הקליפה במהירות היה לא לנסות למנוע מהעיסה מלהיכנס מתחת לציפורניים.

    "אתה קטפת את כולם?"

    "את כולם, כן."

    "ומה אתה רוצה לעשות איתם?"

    ברן נאנח. "ביום ראשון אימא שלי תבוא, היא מאוד אוהבת שקדים, אבל זה לוקח להם לפחות יומיים להתייבש בשמש. ואז צריך להפריד את הקליפות, שזה החלק הכי ארוך. אז אני מאחר. אני צריך לגמור אותם עד מחר."

    עצרתי, כבר הייתי עייפה, והערימה לא פחתה כלל. זזתי קצת כדי למשוך את תשומת ליבו של ברן, אבל הוא לא הסיר את עיניו מהקרקע.

    "אתה אוהב את השיר החדש של רוֹקסֶט?" שאלתי אותו.

    "בטח שאני אוהב אותו."

    אבל היה לי הרושם שזה לא נכון, שהוא בכלל לא מכיר את השיר, וגם לא את להקת רוקסט.

    אחרי זמן-מה הוא אמר: "לזה הקשבת?"

    "אתה רוצה לשמוע?"

    ברן היסס לפני שהפיל את השקדים. נתתי לו את הווקמן. הוא הניח את האוזניות על הראש והחל לסובב את המכשיר בידיו.

    "אתה צריך ללחוץ על 'פליי'."

    הוא בחן אותו שוב, מצד אחד ומן הצד הנגדי, ואז החזיר לי אותו בתנועה עצבנית.

    "לא חשוב."

    "למה? אני אראה לך איך..."

    "לא חשוב."

     

    המשכנו לעבוד, בלי להביט זה בזה ובלי לדבר, רק נקישות השקדים העירומים, טוק, טוק, טוק, עד שהבנים האחרים באו לחפש אותנו.

    "מה היא עושה פה?" שאל טומאסו והביט בי מלמעלה.

    ברן קם ונעמד מולו. "אני הזמנתי אותה."

    ניקולא, חביב יותר, הושיט את ידו והציג את עצמו, סמוך ובטוח שלא זכרתי את שמו. תהיתי מי מבין השלושה עשה את עצמו מת בבריכה. זה היה כאילו המחזה שראיתי באותו לילה נתן לי יתרון לא הוגן על כולם.

    ואז אמר טומאסו, "הוא מוכן שם, תתחילו לזוז," והתקדם בלעדינו.

    בחלל פתוח בין עצי הזית המתין לנו גבר אחד. "בואי, יקרה," הוא אמר ופתח את זרועותיו.

    מכתפיו גלשה גלימה עם שני צלבים רקומים בזהב והוא החזיק ביד אחת ספרון בעל כריכת עור. היה לו זקן שחור, אבל עיניו היו כחולות מאוד, כמעט שקופות. "שמי צ'זארה."

     

    לרגליו נחפרו חמישה בורות קטנים, הצפרדעים כבר היו בפנים. צ'זארה התחיל להסביר לי בסבלנות מה מתרחש: "האדם קובר את מתָיו, תרזה, מאז ומעולם. כך החלה הציוויליזציה שלנו, וכך מובטח לנשמות המסע לעבר מושב חדש. או לעבר ישוע, אם המעגל שלהן הושלם."

    כשאמר "ישוע", כולם הצטלבו פעמיים ברציפות, ונישקו את ציפורן האגודל בסוף.

    בינתיים ניגשה אליי אישה אוחזת גיטרה וליטפה את לחיי, כאילו הכירה אותי כל חיי.

    "את יודעת מהי הנשמה?" שאל צ'זארה.

    "אני לא בטוחה."

    "ראית פעם צמח שעומד למות? אולי מצמא?"

    ההַוֵויאָה של שכנינו בטורינו התייבשה על המרפסת, הבעלים יצאו לחופשה בלי לדאוג לה. הנהנתי.

     

    "בנקודה מסוימת העלים מתקמטים," המשיך, "הענפים צונחים והצמח הופך להיות דבר עלוב. החיים כבר נטשו אותו. אותו הדבר קורה לגוף שלנו כשהנשמה עוזבת אותו," הוא התקרב אליי קצת יותר, ראשו לפנים. "אבל יש משהו שלא לימדו אותך בקתכיזם. אנחנו לא מתים, תרזה, כי הנשמות נודדות. לכל אחד יש חיים רבים מאחוריו ורבים אחרים לפניו, בתור גבר, אישה או חיה. גם לצפרדעים המסכנות האלה. בגלל זה אנחנו רוצים לקבור אותן. זה לא עולה לנו הרבה, נכון?"

    הוא נעץ בי מבט מרוצה, ואז, בלי להסיט את מבטו, אמר: "פלוריאנה, בזמנך."

     

    האישה חיבקה את הגיטרה. מאחר שלא הייתה לה רצועת כתף, היה עליה לכופף ברך כדי לתמוך בה. היא התחילה לנגן באיזון המעורער הזה. היא שרה שיר מתוק, על עלים ועל החסד, על השמש ועל החסד, ואחר כך על המוות ועל החסד.

    אחרי כמה רגעים, בהרמוניה מושלמת, הנערים הצטרפו. נדמה שקולו העמוק והצרוד של צ'זארה מרומם את האחרים. ברן היה היחיד שעצם את עיניו, וסנטרו התרומם מעט. הייתי רוצה להקשיב לו ולוּ רק לרגע.

     

    בשלב מסוים הם אחזו ידיים. צ'זארה, שהיה משמאלי, הושיט לי את ידו. לא ידעתי מה לעשות עם פלוריאנה, שהייתה עסוקה בנגינה בגיטרה. ראיתי שטומאסו מחזיק את אצבעותיו על כתפה וכדי שלא לקטוע את המעגל, גם אני עשיתי זאת. היא חייכה אליי.

    בפזמון השלישי כבר יכולתי לשיר כמה מילים. אולי הם חזרו על זה כמה פעמים בדיוק בשביל זה. ברן בכה? או שמא צל השיער שנפל על פניו הטעה אותי?

    הצפרדעים היו נוקשות, יבשות, לא ייתכן שיש נשמה באותן בטנים עשויות ג'לטין. תהיתי אם לדעתו של צ'זארה הנשמה עדיין שם או שכבר התעופפה לה למקום אחר. בכל מקרה בירכנו אותן, והבנים כרעו כדי לסתום את הבורות. "הם מהווים חלק מסוג של... כפירה," אמרה סבתא.

    לפני שהתרחק משם, הזמין אותי צ'זארה לחזור: "יש לנו כל כך הרבה דברים לדבר עליהם, תרזה."

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    "לטרוף את השמיים", תרגום: יערית טאובר, פאולו ג'ורדנו, כתר, 386 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים