שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    נשטפנו בשיח מיליטריסטי בלתי נסבל
    כששר החינוך מגדיר את מוריו "מפקדי פלוגות" ואת קודמו "סיירת מטכ"ל", הוא מזכיר כמה רבים בהנהגה קיבלו את כוחם מתוקף הדרגות על הכתפיים

     

    טקס חילופי שר החינוך במעמד נפתלי בנט ורפי פרץ (צילום: אוהד צויגנברג)
    פרץ ובנט. השר הנכנס והשר היוצא(צילום: אוהד צויגנברג)

    דמיינו את ראש ממשלת ישראל עומד (או אפילו עומדת, מי היה מאמין) מעל דוכן הנואמים ומכריז בקול גדול שאין אזרח רע, יש אזרח שרע לו. או שרת בריאות שאומרת שכל חולה צריך רופא אחד שיאמין בו. או רמטכ"ל שמיואש מקבינט לא מרוכז ואומר: "אני את החומר כבר יודע". הסיבה שהמחשבה הזו מעלה חיוך היא ההוכחה הטובה ביותר לכוחה של השפה לא רק לתאר מציאות, אלא גם לכונן אותה. לצקת אל הביטויים ועולם הדימויים שלנו רבדים של משמעויות תרבותיות שאולי אנחנו מפספסים במבט ראשון.

     

     

    במדינת ישראל נשמע לנו סביר לחלוטין ששר החינוך הנכנס רפי פרץ ייפרד משר החינוך היוצא נפתלי בנט במילים הבאות: "ישבתי בהרבה קוקפיטים בחיי, אבל באף אחד מהם לא התרגשתי כמו היום. נפתלי, היית סיירת מטכ"ל פה והובלת את המשרד למצוינות".

     

    בחירת המילים הזו מגיעה רגע אחרי שאותו שר חינוך נכנס הבטיח להפוך את מורי ישראל למפקדי פלוגה. למה? מה זה אומר בכלל? זה לא אומר כלום. זה פשוט נשמע הדבר הנכון, במציאות שבה כל מועמד להנהגת המדינה חייב להיות מינימום יוצא סיירת, אם לא רמטכ"ל לשעבר.

     

    השיח המיליטריסטי ששוטף אותנו הוא בלתי נסבל מכל כך הרבה סיבות. בראש ובראשונה כי הוא משכיח מאיתנו את העובדה הפשוטה שלמדינה יש צבא שיגן עליה, שעובד אצלה, ולא להפך: צבא שיש לו מדינה שתעריץ אותו. השפה היא כלי רב כוח שחושף בפנינו את היפוך המשוואה. אותה משוואה מעוותת ששמה את הצבא כמטרה ולא כאמצעי, אותה משוואה שבגללה אנחנו תופסים את חיילינו כילדים שעליהם יש להגן, ולא כמי שאמורים להגן עלינו. אותה משוואה שמשכיחה מאיתנו את העובדה הפשוטה שאנחנו קודם כל ולפני הכול חברה אזרחית, ובזה טמון כוחנו.

     

    בנימין נתניהו, בני גנץ, בוגי יעלון, גבי אשכנזי, נפתלי בנט, רפי פרץ, אהוד ברק - כולם צמחו באותה חממה, כולם קיבלו את כוחם מתוקף הדרגות על הכתפיים, לכולם אותה שפה פנימית של אחי-אחי.

     

    כמה הם באמת יכולים לחדש לנו? כמה הם באמת מבינים את החברה הישראלית לעומקה, אם כל הדימויים שלהם בסוף מתנקזים לקוקפיט וסיירת ונגמ"ש ומסטינג? ומה אמורים להרגיש אזרחים, שכור ההיתוך הצבאי פחות דומיננטי בחייהם? נשים, חרדים, ערבים? עד כמה הם שקופים בשיחה?

     

    העברית היא שפה מעלפת דווקא כיוון שהיא עתיקה כל כך, מגוונת כל כך, מקומית אבל גם גלותית. גלומים בה כל כך הרבה אוצרות - מהערבית ומהארמית, שפתן של אמהות ושפתם של אמנים, עולם הביטויים של מטפלים ועולם המושגים של רופאים ומחנכות.

     

    אם המנהיגים שלנו יגיעו משלל המרחבים הללו, ולא ירגישו צורך להתחפש באופן מאולץ לאיזה קברניט או גנרל, המילים שהם יבחרו יהיו אחרות. המחשבה תהיה אחרת - רחבה, פתוחה, מגוונת, חופשית. וכך גם שדה הראייה יגדל והדרך תיפקח אל האורך (כן, אלתרמן לא ישב בשום קוקפיט, אבל יש לו מה לתת לנו). קיבלנו מועד ב', בואו לפחות ננצל אותו נכון ונחליט שהפעם מחליפים את הלקסיקון.

     

    • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים