שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    החברה להגנת הטבע הכריזה עליי מלחמה

    לפני 10 שנים ירדתי דרומה ונטעתי כרם בנגב. 10,000 גפנים, 500 עצי זית ו-100 עצי פרי במדבר. אבל מבנה קטן שבו אני מאחסן את הציוד שמשרת את האידיאולוגיה הסביבתית הוציא את החברה מדעתה. סיפור על צביעות וקפקאות

     

    צילום ועריכה: ארז ארליכמן

     

    לפני כמה חודשים הפסקתי לשלם את דמי החבר לחברה להגנת הטבע. החלטתי שאני מפסיק לממן את חבורת הפקידים שירשו מהמייסדים את הרעיון היפה של הגנת הטבע והסביבה, והפכו אותו למקור פרנסה נוח בלי להילחם בחזקים אלא דווקא באלה שמנסים לשמור עליו. זה קרה אחרי שהפכתי לאויב הסביבה.

     

     

    ולא רק אני. בשבוע החולף עבר סוף סוף החוק שמתיר לחוות "דרך היין" להתקיים. לבנות בתים. להתרכז בעיקר. לנטוע ולבנות. להועיל לסביבה, לנוף, לאקלים. 27 שנים הם בזבזו בגלל פקידי החברה להגנת הטבע, מוציאם כספים על עורכי דין, משקיעים את מיטב חלבם ודמם במאבק בפקידים ששיסו בהם ועדות מקומיות, מחוזיות וארציות ותבעו אותם בבתי משפט כאילו היו עבריינים שבגללם תיחרב הארץ.

     

    נחמדים. בזמן שמיררו את חייהם של אותם עשרות אידיאליסטים, בינתיים גווע ים המלח, הטייקונים הוציאו את כלובי הדגים ממפרץ אילת, מאגרי המים של הארץ מתרוקנים, מי התהום מוזנחים, פקידי החברה להגנת הטבע מנופפים כלהקת מעודדות לעבר טייקוני הגז שמקימים רפסודות מסוכנות בקרבת החוף, וקולם לא נשמע נגד שדה התעופה המיותר בעמק יזרעאל. גלמים.

    צור שיזף כרם שיזף נגב ()
    המבנה שהפך אותי לאויב איכות הסביבה

    במשך עשרות בשנים שילמתי את שכרם של אנשי החברה להגנת הטבע והתייצבתי לכל מאבק: נגד כריית הפוספטים המיותרת בנגב, נגד ייבוש ים המלח על ידי האחים עופר, נגד הפרטת הגז הרצחנית. בראשית שנות ה-90 הרמתי את מאבק החופים ועמדתי בראש עמותה שהחזירה את החוף ליפו ואת יפו ליפואים. כתבתי והפעלתי את כל כוחי בהפיכת הר הנגב לארץ בראשית, ואז באתי לנגב והפכתי בן לילה לאויב הסביבה.

     

    איך זה קרה?

    די פשוט. יצאתי להגנת הסביבה בדרכי הצנועה: לעצור את התחממות ואילוח האקלים על ידי נטיעת עשרות אלפי עצים. אין דרך אחרת, כי הארץ מצטופפת והולכת, החקלאות והירק נסוגים מפני הבטון, הזפת, המכוניות, תחנות הכוח וההתפלה. אז הלכתי למקום בלתי אפשרי לכל הדעות. זה מה שאוהב סביבה שאכפת לו צריך לעשות.

     

    לפני 10 שנים נטעתי כרם בנגב. 10,000 גפנים, 500 עצי זית ו-100 עצי פרי באזור מדברי מוזנח שהיה שטח אימונים מנומר בפסולת צבא בת עשרות שנים. פרשתי טפטפות, שיקמתי טרסות, ערבבתי קומפוסט, ובלי לדעת דבר על חקלאות כרמים, זיתים ויין, קברתי באדמת הלס המלוחה שהמתקתי את הכסף שהבאתי מהעולם הערבי המתהפך, שאותו כיסיתי עבור העיתונות. דאעש מימן כל גפן וזית ששתלתי. יצא משהו מהאביב הערבי.

    צור שיזף כרם שיזף נגב ()
    פלא באמצע המדבר. ענבי כרם שיזף

    מסביב לגדרות עמדו הכבשים, העזים והגמלים - וחיכו. הירוק החדש הזה מצא חן בעיניהם. הגדרות המתחשבות בסביבה לא הפריעו להם. הכרם נמצא 12 ק"מ ממצפה רמון, שם עברתי להתגורר. וכדי להגן עליו - אחרי נזקים של עשרות אלפי שקלים וסכנה מוחשית שהכול יחזור להיות מדבר חם ומאובק - הקמתי בסמוך אליו בית שומר שנבלע במצוק.

     

    בחרתי את המקום בקפידה, מעל הערוץ, במקום שבו אין קרקע חקלאית. ליקטתי את אבני החווה העתיקה שבה ניטע הכרם ובניתי בית על מקום שבו גרו אנשים לפני 1,800 שנה. הקיר האחורי של הבית הוא מצוק הסלע. חלונות בקתת האבן הקטנה מביטים על הכרם, משגיחים מפני שודדים, גמלים, עזים וכבשים שמחבלים בנטיעות. כל עץ ושיח תורמים את חלקם בעצירת ואצירת מי השיטפונות, בייצוב האבק, בהורדת החום, בקליטת הפחמן הדו-חמצני, בייצור החמצן. אז על הסביבה אני לא מרסס.

     

    האדמה הצחיחה חזרה לחיים ותוך שנתיים השתנתה צמחיית המדבר המלוחה ודגנים החלו לכסות במרבד ירוק. פרחים לבלבו בין השורות. בשנה הרביעית בצרנו ענבים מצוינים שבוקבקו ליינות משובחים. מסקנו זיתים בריאים שהפכו לשמן זית חריף. לא התעשרתי. להיפך. אבל הייתי מרוצה. עשיתי משהו בשביל מדינה.

     

    אבל שי טחנאי, רכז שמירת טבע בחברה להגנת הטבע, לא אהב את זה. מה פתאום אני בונה בית באמצע המדבר?

    הוא לא שאל איך אגן על הכרם, איפה מחשב ההשקיה, כלי העבודה שלי. לא היה איכפת לו מהי תרומתו של הכרם הזה למדבר, כמו של מאות דונמים ששתלו 30 משפחות נוספות בבקעת הצין העליון. מדובר במשפחות שתורמות לאקלים ולסביבה אלף מונים מהפקח ומאלפי תושבי מדרשת שדה בוקר שבה הוא גר, ושהכפילה את עצמה, משווקת מדבר פתוח למשקיעי הצפון, מצפה אותו בתשתית בטון ומלט החונקות את האדמה, מובילה אספלט ומלט, מייצרת זיהום פחמתי עם כל משפחה שמגיעה ומתווספת ליישוב האוניברסיטאי. לזה כמובן לא הייתה לו שום תלונה. אנשים צריכים לחיות איפשהו. צמודי דופן.

     

    הוא האיש שהרים את המאבק בחוות דרך היין לפני כמה עשורים. הוא האיש שטרח להתייצב בכל ישיבה של כל ועדה ולצייר אותנו כאויבי הסביבה.

    צור שיזף כרם שיזף יקב שיזף נגב ()
    יקב שיזף

    בהתחלה לא הבנתי. חשבתי שהוא צוחק. לא הצלחתי להבין איך נאת המדבר שיצרתי, עם כל הציפורים, השועלים, הצבועים, הזאבים, הנחשים, השנוניות, השממיות והחרקים, היא אויבת הסביבה.

     

    כרם לא מרוסס הוא הבעיה? עצירת ואצירת השיטפונות? ייצור חמצן? בליעת פחמן דו-חמצני שמייצרות מאות המכוניות החדשות שנוספו במדרשה? ענבים, יין ושמן זית לא מרוססים וטעימים? מדעני מכון וולקני בדקו ומצאו שבכרם יש את אחוז החרקים הטובים הגבוה בנגב. שהעובדה שאני לא מרסס ומרעיל את הקרקע יצרה כרם מאוזן ושזה הדבר הנכון (ערן הרכבי, המדריך הראשי של כרמי יין של משרד החקלאות, מביא את הכרם כדוגמא לאיך צריך להתנהל כרם מעולה בסביבה מדברית ולא רק. עשינו משהו).

     

    אבל אז הבנתי שבית האבן המשתלב, שגודלו 25 מטרים וששומר על הכרם ומאפסן את הציוד שלי, הוא הפשע הסביבתי הגדול שלי. שהוא מבטל כל תרומה אחרת. לא 500 בתים של 200 מ"ר כל אחד במדרשת שדה בוקר. לא כל אותם קונטיינרים מכוערים שהחקלאים נאלצים לשים בשטחים שלהם כי הם כאילו מבנים זמניים שאפשר להזיז אף שברור שהם יישארו לנצח, אלא בית האבן שכל כך טרחתי שיהיה יפה ומשתלב ומותאם אקלימית כי קירותיו עבים, ורצפתו מונחת על קורות, וחלונותיו פונים דרומה, ויש לו גג קל ומבודד, וכל המים שאני מתרחץ איתם זורמים לבוסתן, והאוכל שאני אוכל הופך לקומפוסט.

    אויב הסביבה אנוכי. עבריין מסוכן. מחרב הארץ. צריך להילחם בי וב-30 המשפחות שבאו למדבר לעשות מעשה. וכמובן פשע שלא יכופר שאני לא מתבייש במה שעשיתי.

     

    לזמן קצר קרה נס. התוכנית שאליה אנחנו משתייכים, "שפת מדבר", הגיעה להפקדה אחרי 17 שנים. הצלחנו לשכנע את הוועדה המחוזית שאנחנו לא יכולים לקחת כל יום את הכלים שלנו 12 ק"מ ממצפה רמון, ואז לחזור איתם, ושאי אפשר לשמור על הכרמים שלנו ממרחק כזה. והם אפשרו לנו להוסיף לתוכנית מחסן ובית שומר שגודלו 25 מטרים כמו שביקשנו. משהו קטן, צנוע ומשתלב. מזה 10 שנים אנחנו מבקשים את המעט הזה כי צריך. כדי להישאר בחיים. לייצר חקלאות מנשימת חיים.

    צור שיזף כרם שיזף נגב ()
    בוקר מושלג בכרם

    אלא שהחברה להגנת הטבע, שזיהתה אויב נכלולי, התנגדה. אז הוועדה נלחצה וצמצמה לנו את שטח המבנה. אבל החברה להגנת הטבע, שומרת סביבה נחושה שכמותה, שזיהתה את הסכנה העצומה שהכרמים יפרחו וילבלבו ויורידו את טמפרטורת הסביבה, הגיעה לוועדה לשטחים פתוחים וגילתה לה איזה נוכלים מסוכנים וחמדנים אנחנו.

     

    לא היינו שם כדי להסביר. אז פוף – עכשיו אסור לנו כלום.

     

    שיאכלו הפראים, הצבאים, העיזים והכבשים את מה ששתלנו, גידלנו והשקענו בו. שיישדדו מאיתנו מחשבי השקיה, כלים חקלאיים ואת ארגזי הבציר. כי שי טחנאי וחבריו הרי מביאים כל יום את השולחן והכורסא שלהם מביתם אשר במדרשה לאן שהם יושבים בו. אבל לנו אסור שיהיה בית שומר ומחסן קטן שאנחנו צריכים כדי לטפח את הכרם ולטפל בו.

     

    כי מה אכפת לחברה להגנת הטבע מהאוויר, מהקרקע, ומהמים ומתרומתנו לסביבה. הם שומרי הסביבה. בתי השומר והמחסנים הקטנים שאנחנו לא יכולים בלעדיהם הורסים הכול. טהורים. צדקנים.

     

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים