ג'אנקית של אדרנלין: נגה כורם לוקחת את הכיף בשיא הרצינות

על הקסדה החדשה של נגה כורם (27), שעוצבה עבורה באופן אישי, כתוב באנגלית "כיף הוא עסק רציני" (Fun is serious business). כורם אכן מתייחסת לכיף בשיא הרצינות. 

היא מגדירה את עצמה כ"אדרנלין ג'אנקי", והייתה מהילדים האלו שבונים רמפות וקופצים עליהן עם האופניים כי זה נורא כיף. רק שהיא, בניגוד לאלה שהשאירו את הרמפות והצרחות בזמן הירידות התלולות הרחק בילדותם התמימה, החליטה להפוך את זה למקצוע של ממש, במשרה מלאה ועם שכר חודשי קבוע. 

כורם היא רוכבת אופני הרים מקצוענית. היא מדורגת שנייה בסבב בינלאומי יוקרתי ואקסטרימי וחתומה בקבוצה אמריקאית נחשבת, GT Factory. "מילדות אני לא עושה את מה שכולם עושים", היא אומרת על הקריירה יוצאת הדופן שלה, "אני עושה את מה שאני מתחברת אליו. בבית הספר היסודי הבנות היו מרכלות, לפעמים הייתי יושבת איתן ולפעמים הייתי משחקת כדורגל עם הבנים. נהניתי בשני המקומות, אבל אני לא עושה משהו בגלל שכולם עושים".

לקבוע שיחה איתה זה לא עניין פשוט: "אפשר השבוע", היא אומרת לי, "אחר כך אני שלושה חודשים בחו"ל". "איפה תהיי?", אני מתעניין. היא מזהירה אותי שזה יהיה ארוך ומתחילה לירות: "אני אהיה שבוע בג'ירונה בספרד לכבוד השקת אופניים חדשים של הקבוצה שלי, משם למדיירה בפורטוגל - תחרות של חמישה ימים עם לינה באוהלים - משם יומיים בשווייץ, אחר כך תחרות באוסטריה, חוזרת לשווייץ לעוד שבועיים של מחנה אימונים, משם יוצאת לשתי תחרויות בסבב ,אחת באיטליה, אחת בצרפת, אחר כך חודש מחנה אימונים באיטליה על גבול שווייץ, משם אמשיך לקנדה לתחרות בוויסלר, אתר סקי בחורף – גן עדן לאופניים בקיץ, משם לארצות הברית לעוד תחרות. אחר כך אצטרך לחזור קצת לארץ בשביל כמה חתונות של חברים, אבל משם אצא ישר לתחרות בשווייץ על ההר שאתם מכירים מהאריזות של הטובלרון, ולסיום תחרות עם נבחרת ישראל באיטליה". 

הבנתם למה כיף זה עסק רציני?

כורם היא דמות חריגה בענף האופניים ובכלל בספורט הישראלי – אחת שבחרה לסטות מהמסלול המקובל והידוע לספורטאים בישראל, ולצאת לדרך עצמאית מרתקת ופורצת דרך. 

ישראל היא מדינה קטנה וצנועה בהישגים ספורטיביים. מלבד הענפים הפופולריים כדורגל וכדורסל, את מירב המשאבים הכספיים והמקצועיים מפנים כלפי הענפים האולימפיים – אלה שפעם בארבע שנים יכולים לגרום למדינה שלמה לדקלם מילים ביפנית ולהפוך ספורטאי שרובנו לא היו מזהים ברחוב לגיבור לאומי. גם כורם הייתה שם. בתחילת דרכה הספורטיבית, כשצמחה מילדה הרפתקנית ביישוב הקטן מצפה חרשים שבגליל לאחת מרוכבות הנוער הטובות בעולם, החלום שלה היה להתחרות באולימפיאדה. 

רוכבי אופני הרים באולימפיאדה מתחרים בקטגוריה אחת בלבד: קרוס קאנטרי. מדובר במרוץ המוני במהירות גבוהה הנמשך בערך שעה וחצי. עשרות רוכבים מתחככים זה בזה, מתמודדים עם מכשולים מורכבים של הטבע, נזהרים לא ליפול בירידות מסוכנות ובעיקר מתאמצים להגיע ראשונים לקו הסיום. מכיוון שקרוס קאנטרי היא הקטגוריה היחידה של אופני הרים שבה ניתן להתחרות באולימפיאדה, זוהי גם הקטגוריה היחידה שבה המדינה משקיעה. כורם, שבשיאה דורגה 40 בעולם בקרוס קאנטרי, לא הייתה מאוד רחוקה, אבל בסופו של דבר הניסיון להעפיל לאולימפיאדת ריו 2016 הסתיים עבורה בכישלון. 

כורם עוד המשיכה להתחרות קצת אחרי הפספוס האולימפי, אבל הרגישה שזה לא זה. נקודת השבירה הייתה בתחרות בארצות הברית. "הייתי לבד שם באיזה חור, מקום מבודד שנראה מגניב בתמונות אבל במציאות פחות", היא מספרת. "נתקעתי בשדה תעופה יומיים, הנסיעה כולה הייתה סיוט. כשחזרתי אמרתי שאני לא טסה יותר בחיים שלי לבד לתחרויות, התכוונתי להתחיל את פרק ב' בחיים".

דווקא כשהייתה נחושה לסיים את הקריירה הספורטיבית שלה, היו אלה חבריה מהבית ששכנעו אותה לתת לאופניים הזדמנות אחת אחרונה. אחד מהם הציע לה לבצע שינוי קטן, ולנסות את מזלה בדיסציפלינת רכיבה אחרת – אנדורו. 

אנדורו זה סיפור אחר לגמרי מקרוס קאנטרי. בניגוד למרוץ קרוס קאנטרי, שכל-כולו מסתכם בשעה וחצי של רכיבה, מרוץ אנדורו נמשך על פני יומיים ובכל יום רוכבים 8-6 שעות. מה שמעניין, והופך את האנדורו לאטרקטיבי ואקסטרימי במיוחד, הוא שהרוכבים נמדדים אך ורק בירידות – ואלו חתיכת ירידות, עם המון פניות חדות, קפיצות ומכשולים שרק אמא אדמה יודעת לייצר. קטעי העליות במרוץ נועדו להתשה בלבד, הזמן במהלך הטיפוס לא נחשב לך בתוצאה הסופית – אבל אתה כן חייב להשלים את קטעי העליות בזמן מינימלי שנקבע מראש. כורם מתארת את העליות הללו עם יתר הרוכבות כמסע של פלוגת חי"ר מגובשת, רק בלי הרס"פ משבית השמחות – שמחסל בקשיחות כל ניסיון לקצת צחוקים. "העליות זה זמן הרכילות שלנו. אנחנו צוחקות המון. זה הזמן שבו כולן נחמדות זו לזו", היא אומרת. "זה כמו מסע הישרדות, לפעמים יורד גשם והתנאים גרועים, תמיד יש מישהי אחת חולה, מישהי אחת במחזור, מישהי אחת שהתרסקה וכל הפנים שלה דם. תמיד ישנה האחת המסכנה – ואנחנו כולנו עוזרות לה".

אבל עם כל הכבוד לעליות ולזמן הגיבוש האיכותי עם יתר הבנות, אנדורו זה קודם כל הירידות. כסרבן אידיאולוגי של רכבות הרים או בשמי האמיתי, "שפן", מספיקה לי צפייה ביוטיוב במדרונות התלולים שכורם וחברותיה דוהרות בהם במהירות מסחררת כדי לרעוד. כורם מודה שגם אדם שעובד בזה לא מסוגל לנטרל לגמרי את עניין הפחד. "פחד הוא דבר שקיים כל הזמן. המפתח בספורט הזה הוא לצאת מאזור הנוחות", היא מסבירה. "קורה לי שאני נתקלת במכשול ואומרת לעצמי 'אין מצב, אני לא יכולה, זה מפחיד מדי'. אלו סרטים שאני מעבירה לעצמי בראש. זה במיוחד קשה לי כשאני לבד. אני תמיד חושבת, מה יקרה אם אני אתרסק? מה שעוזר פה זה בעיקר האימונים".

כורם נזכרת במכשול אחד אימתני במיוחד, אי שם באי הקסום והרחוק טסמניה. "הייתה שם קפיצה של שמונה מטרים, זה כמו לקפוץ מעל אוטו וחצי", היא מתארת. "העומק הוא שני מטרים – אז פשוט אסור לך לנחות במקום הלא נכון. אם אתה נוחת באמצע, פשוט אי אפשר לצאת מזה בלי כל פגע. אני לא אגיד שתמות אם לא תעבור, אבל אתה תשבור כמה עצמות. עמדנו שם מלא בנות, ואמרנו שפשוט אין מצב. אנחנו לא עושות את זה. בסוף הייתה רוכבת אחת אמיצה, ראינו אותה ואמרנו זו לזו 'Fuck, no way!'. אחריה קפצה עוד אחת, ואז את אומרת לעצמך: "טוב, אם שתיהן קפצו את חייבת לעשות את זה'. קפצתי וצרחתי כמו ילדה, אחר כך הרגליים שלי קפצו מרוב הלחץ שהשתחרר".

כורם היא כיום רוכבת מובילה ב-(EWS (Enduro World Series, הסבב היוקרתי ביותר של מרוצי האנדורו, המגיע לשלל מקומות אקזוטיים ברחבי העולם, דוגמת ניו זילנד וטסמניה, ולהרים מרהיבים ברחבי אירופה וצפון אמריקה. בכל מרוץ כזה הרוכבות מקבלות נקודות על פי המיקום שלהן, והרוכבת שצוברת הכי הרבה נקודות בסיום העונה מוכתרת לאלופת העולם באנדורו. בנוסף יש גם תחרות קבוצתית – קצת מזכיר את השיטה בפורמולה 1. 

כבר בשנתה הראשונה, כשהגיעה כרוכבת ישראלית אלמונית ללא קבוצה, כורם הדהימה את כולם וסיימה את העונה בעשירייה הראשונה – במקום השביעי. עונת הבכורה מעוררת הכבוד סידרה לה חוזה מקצועני בקבוצת GT Factory Racing האמריקאית, שדואגת לה מלבד לשכר חודשי גם למימון של הנסיעות לתחרויות הרבות בחו"ל, וגם לצי אופניים אישי שיגרום לכל מי שמדווש מפעם לפעם להזיל ריר. כורם יכולה לבחור לפי ראות עיניה חמישה זוגות אופניים מהקטלוג המפואר של GT. יש לה אופניים מיוחדים לאנדורו, לשבילים, לקרוס קאנטרי, לכביש ולדאונהיל (רכיבת שטח במורדות תלולים). את האופניים שהיא מתחרה בהם היא מגדירה כמיני-אופנוע – כבדים מעט בעליות אבל מפלצתיים בירידות, כאמור העסק החשוב ברכיבת אנדורו. מחיר הקטלוג למתעניין: 35 אלף שקל. 

כיום היא רוכבת יחידה בקבוצה שמורכבת מלבדה רק מבנים, ומודה שזה לא תמיד פשוט: "בסוף הם בנים ואני בת. הם אוהבים לדבר על אופנועים, מכוניות ושאר דברים של בנים. מבחינתי זה כן איזשהו קושי כי אני אדם של אנשים, אוהב אנשים וחברותי. בסופו של דבר קבוצה זה מקבץ של אנשים שנבחרו, וצריך ללמוד להסתדר זה עם זה. נראה לי שזה משהו שקורה גם בקבוצות אחרות".

כך או כך, החבירה ל-GT Factory Racing הקפיצה עוד יותר את התוצאות של כורם. את עונתה השנייה היא סיימה במקום הרביעי, ובמקום הראשון בסבב האירופי המשני – מה שהכתיר אותה למעשה לאלופת אירופה באנדורו. בעונה הנוכחית היא מדורגת כרגע שנייה בעולם – מצליחה לשים חוצץ בין הרוכבות הצרפתיות, שלרוב תופסות את המקומות הראשונים ומשאירות ליתר את הפירורים. נראה שהיא בכיוון הנכון לסיים את העונה לראשונה על הפודיום, משמע בין שלושת המקומות הראשונים. 

השיא עד כה היה בתחרות בפורטוגל במאי האחרון, שאותה סיימה במקום השני. "הייתי בשוק, ביקשתי מהמנהל של הליגה ומהשופט שיבדקו שוב. המאמן חיכה לי בסיום עם בירה ואמר לי good job".

בירה, באמת? אחרי תחרות?

"כן, המאמן של הקבוצה הוא בלגי, אוהב דובל. הוא תמיד מתעצבן שאני לוקחת לו את כל הבירה ולא רק שלוק אחד. האמת היא שאני כל הזמן אומרת לעצמי שבפעם הבאה אני אוכל משהו לפני הבירה, אבל בירה אחת זה עוד בסדר. אם שותים יותר מבירה אחת אחרי תחרות כבר משלמים מחיר כבד. 

"בסוף המוטו שלי הוא 'רוכב שמח הוא רוכב מצליח'. אי אפשר להיות ספורטאי סיזיפי לאורך שנים ולהצליח – צריך ליהנות מהדרך. גם לי יש קטעים שאני שונאת את זה. לרכוב שמונה שעות בבוץ זה לא כיף, ולא משנה מה תגיד. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני צריכה את זה בכלל. יכולתי עכשיו להיות במשרד, לשנוא את העבודה שלי אבל לפחות להיות יבשה. אבל אז ישנם הצחוקים עם הבנות, אנחנו מורחות את הבוץ על הפנים, יש החלקות מצחיקות, את צופה בסרטונים האלה ומתה מצחוק. האנשים הופכים את זה לכיף. חוץ מזה יש תחושה מיוחדת כשאת חוצה את קו הסיום, מבינה שהיית שמונה שעות על אופניים, רכבת 60 ק"מ בשטח, 1,500 מ' טיפוס ועשית מסלולים שכמעט גרמו לך להשתין במכנסיים מרוב פחד. זו תחושת סיפוק גדולה מאוד".

כמו בכל ענף אקסטרימי, גם באנדורו פציעות הן חלק מהמשחק, ואף אחד לא חסין. קחו לדוגמה את ססיל רבאנל, הליאו מסי של האנדורו – רוכבת צרפתייה שזכתה בעונה שעברה באליפות העולם בפער עצום מהיתר, אחרי שניצחה בכל שמונת המרוצים של העונה. בעונה הנוכחית היא מושבתת בגלל שברים בשתי חוליות בצוואר. גם כורם חוותה פציעות לא פשוטות. בעונה הקודמת הגלגל הקדמי שלה החליק על צינור באמצע ירידה במסלול בצ'ילה. כורם התרסקה עם הצלעות על אבן וסדקה אותן. זה לא עצר אותה מלהשתתף בתחרות. "ברגע שאתה מקבל מכה רצינית בצלעות, יותר קשה לנשום. נשימה עמוקה כואבת לך, שיעול כואב לך, ובטח נשימה בדופק 190. אבל בסוף צלעות זה הכי פחות נורא, כי אין באמת מה לעשות עם זה, אתה לא שם על זה גבס... המאמץ היה יותר גדול מהרגיל, אבל לקחתי אדוויל בבוקר ובסוף סיימתי את המרוץ במקום השביעי".

אחד הקשיים של כורם הוא היותה ספורטאית מקצוענית יחידה בתחום בארץ, מה שאומר שבמשך רוב הזמן היא צריכה להסתדר בכוחות עצמה. היא עובדת עם מאמנת שווייצרית, נטלי שניידר, שמקפידה להגיע לארץ פעמיים בשנה – ובנוסף כורם מגיעה אליה. עם זאת, רוב הזמן הקשר ביניהן הוא מרחוק – וכורם מוצאת את עצמה לא פעם מתאמנת בארץ לבד. "קשה למצוא את המוטיבציה לצאת לארבע-חמש שעות לבד. אני מנסה למצוא חברים מהאזור שיצטרפו אליי, ומצטרפת לפעמים לקבוצות של רוכבי כביש, בעיקר בשביל החבר'ה", היא אומרת. 

כורם לא מתכוונת להישאר יחידה מסוגה לנצח. בתור מי שרואה את עצמה כשגרירה הישראלית באנדורו, אחת המטרות שלה היא להביא את הסבב לארץ ולהקים ליגת אנדורו מקומית, והיא כבר עובדת על כך ברצינות יחד עם קק"ל. "אין לנו אומנם הרים כמו באלפים שאתה יכול לרדת בהם 2,000 מטר ברצף, אבל יש מסלולים מקסימים שקק"ל עשתה ואחלה מקומות לרכב בהם. אני רוצה להביא את הסבב לישראל, שיראו כמה יפה פה. ישראל יכולה להיות מקום מצוין לרכיבה בחורף, בזמן שבשאר העולם יש שלג. אני מקווה שבעוד שנתיים-שלוש כבר אוכל לספר שיש פה מסלולי אנדורו".

כשאני משוחח עם ספורטאים, אני רגיל לשמוע הצהרות וחלומות: "אני רוצה להיות אלוף העולם", "אני רוצה לזכות במדליה אולימפית" ועוד... כורם לעומת זאת מסתכלת על הקריירה הספורטיבית שלה באופן רחב הרבה יותר מהישג תחרותי כזה או אחר. "בעבר הייתי אומרת לך שהחלום שלי הוא להיות אלופת העולם – כיום החלום שלי הוא להמשיך להתפרנס ממה שאני אוהבת", היא אומרת. "השנה אני רוצה לסיים בין שלוש הראשונות, יש עוד דרך עד שאהיה ראשונה וזו בהחלט מטרה, אבל זה לא הדבר הכי חשוב שיש. יכול להיות שאני כבר לא כזו תחרותית. מבחינתי אם רכבתי מדהים וסיימתי במקום הרביעי, זה ממש סבבה. יותר חשוב מהמדליה זה אם כיף לך בדרך למדליה. לי חשוב לעשות משהו שהוא יותר גדול רק ממני".

היא מקווה לחתום בקרוב על חוזה לשלוש שנים נוספות ב-GT Factory שיעניק לה שקט תעשייתי. על אף שהיא מכורה לאדרנלין, היא דווקא לא מודאגת יותר מדי מהיום שאחרי הירידות המטורפות – כשתגיע לגיל שבו תיאלץ לפרוש מספורט תחרותי. "האדרנלין הוא מה שנותן לי את הכוח לקום בבוקר ולערוך אימון של ארבע שעות, אבל מבחינתי אדרנלין זה גם פגישה מוצלחת עם קק"ל שהם אומרים לי 'צאי לדרך' – בשבילי זה כמו לקפוץ ארבעה מטרים. אני ארצה בשלב מסוים משפחה וילדים, אבל בעבודה של גדולים אני כנראה כבר לא אעבוד".