שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ניסיתי לא לחשוב שאני מגלם את אח שלי, זו משקולת כבדה מאוד"
    כל האחים למשפחת רוזנקיאר גדלו בקיבוץ בצפון הארץ ושירתו ביחידות קרביות מובחרות. אבל רק אחרי שיונה החליט לביים את "הצלילה", בו הוא גם מככב לצד שני אחיו, פצעי הפוסט-טראומה שלו נחשפו. את התפקיד הראשי הוא שמר לאחיו הצעיר, יואל, שמספר בריאיון איך היה להיכנס לנעלי אחיו, ועל התגובה הקשה של אימם כשצפתה לראשונה

    יחסים בין שחקן לבמאי עשויים להיות מורכבים, אבל במקרה של יואל רוזנקיאר בסרט "הצלילה" המצב מסובך כפליים. לא רק שאחיו הבכור, יונה, ביים את הסרט, אלא שיואל גם מגלם בו את דמותו של אחיו - צעיר שסוחב איתו פוסט-טראומה משירותו הצבאי כשברקע מלחמת לבנון השנייה. ואם זה לא מספיק אז מדובר בתפקיד הביכורים של יואל (32), שסיים את לימודי משחק סמוך לתחילת הצילומים, והוא עצמו לא ידע שאחיו סובל מהלם קרב.

     

    אבל ליונה לא היה ספק שמי שאמור לגלם את התפקיד הראשי הוא אחיו הצעיר, ו"הצלילה", שעולה היום (ה') לאקרנים, הוא כמעט פרויקט משפחתי כששלושת האחים, יונה, יואל ומיכה משתתפים בו. "אמרתי לו כמה פעמים שאולי עדיף שיקח שחקן מקצועי, אולי מפורסם. מישהו עם ניסיון שיכול להחזיק את זה, אבל הוא תמיד ביטל ואמר שאין סיכוי", מספר יואל בריאיון ל-ynet, "היה לו מאוד חשוב שזה יהיה שלושתנו. זה שיתוף פעולה שהתחיל מזמן, עוד כשהוא היה צריך שחקנים לתרגילים בלימודי הקולנוע ומיכה ואני סגרנו לו את הפינות".

     

    בדיעבד ההחלטה של יונה הייתה נכונה - שלושת האחים זכו ביחד בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים והסרט עצמו זכה בפרס הסרט הטוב, יצא לסבב פסטיבלים בינלאומי נושא פרסים וזוכה לביקורות מפרגנות בתקשורת המקומית.

     

    "הצלילה" עוקב אחר שלושה אחים שגדלו בקיבוץ יחיעם סמוך לגבול לבנון ומבוסס חלקית על חייו של יונה. האח הבכור (בגילומו של יונה הבמאי) הוא מה שנקרא מורעל, בוגר יחידה קרבית השש לקרב. האח האמצעי (בגילומו של יואל) התנתק מהמשפחה, חי בתל אביב ומנסה להתגבר על מצבו הנפשי המעורער. והאח הצעיר (בגילומו של מיכה) הוא לוחם בסדיר, שאמור להיכנס לשטח לבנון - אבל במקום רעל בעיניים רואה בעיקר שחור ומוות. "יש עוד אח, עודד, הבכור", מגלה יואל, "אבל הוא אדריכל רציני, אז הוא לא יכל לקחת חלק בסרט". שלושת האחים נפגשים בסרט לסוף שבוע מקוצר בקיבוץ, במהלכו הם קוברים את אביהם שנה אחרי מותו משום שהוא תרם את גופו למדע.

     

    איך זה לגלם את אח שלך?

    "יונה ואני דומים בהמון דברים, ובגלל שאנחנו גם קרובים ניסיתי בעיקר להבין אותו ולא לחקות אותו. הוא לא כפה עליי כלום ולא אמר לי דברים כמו 'לא, אני זה לא ככה, אני עושה אחרת'. הוא הבין שבסופו של דבר אני מביא את יואל לתפקיד. ניסיתי לא לחשוב על זה שאני מגלם אותו ושהוא מביים אותי, כי זו משקולת מאוד כבדה וגם כי יש בזה משהו קצת יומרני - אז ניסיתי לנתק את הדבר הזה".

     

    עם זאת, מאחר שמדובר בעבודה אינטימית הדורשת צלילה אל נבכי הנפש, יואל גילה צדדים שלא הכיר בחייו של אחיו הגדול, רובם קשורים להתמודדות שלו עם הפוסט טראומה. "הבנתי עם מה הוא מתמודד, מה הוא חווה ביומיום שלו ומה עובר עליו בלילות. הוא פתח חלון לחיים שלו והזמין אותי להסתובב שם, להרגיש את זה".

     

    יואל רוזנקיאר (צילום: ענבל רז)
    יואל רוזנקיאר(צילום: ענבל רז)

    ולפני זה לא ידעתם שהוא סובל מבעיה?

    "לא, זה משהו שהוא שמר לעצמו והתמודד איתו לבד. בשלב יותר מאוחר כשזה היה ממש נוכח מבחינתו אז כן, הוא שיתף בהתמודדות ובניסיון שלו לטפל, אבל גם אז אני לא חושב שהבנתי עד הסוף".

     

    בדיעבד, היו סימנים לכך שהייתה לו פוסט טראומה?

    "לצערי אני כזה עגל שלא ממש. לא ראיתי או שלא רציתי לראות אולי. גם יש משהו ביחסים בין אחים. זה כמו בצבא, אתה מתלונן למעלה - אתה לא מתלונן לחיילים שלך. אז בתור אח קטן לא ראיתי את זה".

     

    הדוגמה הזאת, שכאילו נזרקת באגביות, היא מוקד מרכזי נוסף בסרט. "הצלילה" לא רק עוסק בפוסט טראומה, אלא גם דן בהשלכות של מודל גבריות המבוסס על מורשת קרב שעוברת מדור לדור, וגם בתוך המשפחה - מהאח הגדול עד לצעיר. כמו בסרט, גם במציאות ארבעת האחים שירתו ביחידות קרביות מובחרות, כמצופה מיוצאי קיבוץ. יואל עצמו שירת במלחמת לבנון השנייה בסיירת גולני. "אני לא זוכר שזאת הייתה שאלה בכלל, היה ברור שהולכים ליחידה קרבית, עדיף כמה שיותר מובחרת", הוא מספר על השירות הצבאי שלו, "ב-100% זו הייתה השפעה סביבתית - של המשפחה, החברים ושל הקיבוץ. אבל אני חושב שגם באמת רציתי את זה. זה היה התור שלי. לכל אחד יש את המשמרת שלו וזו הייתה המשמרת שלי".

     

    כמובן שגם לאג'נדה הקיבוצית היה חלק גדול בעניין, שגם כיום אחוזי הגיוס בה גבוהים בהרבה מהממוצע הארצי. "רוב הקיבוצים יצרו את גבולות הארץ", אומר יואל, "פעם מישהו אמר לי שאם יכבו את כל האורות במדינה וישאירו רק את הקיבוצים דולקים נקבל מפה של מדינת ישראל. זה חלק מהאג'נדה של המקום. היה שלב במלחמת לבנון השנייה שנכנסו ללבנון מראש הנקרה ואני זוכר שהייתי ברכב וזיהיתי את האורות של יחיעם. זו הייתה חוויה משמעותית, תחושה שאני שומר על הבית, זה לא כמו מלחמת ויאטנם שרחוקה שנות אור ממני".

     

    אתה חושב שלילדים שלך זה יהיה אחרת, שכן תהיה להם בחירה?

    "לעודד יש בן קטן ועד שהוא יהיה בן 18 כבר לא יהיה צבא (צוחק). אם יהיו לי ילדים אני אשתדל לתת להם ערכים מיוחדים של החינוך שקיבלתי בקיבוץ, אבל מצד שני אני גם אציג לאותו בן או בת שזו בחירה חופשית. וכן, חשוב להציג את ההשלכות של השירות - שיכולות להיות נפשיות ולא פשוטות".

    מיכה, יונה ויואל רוזנקיאר (צילום: רפי דלויה)
    מיכה, יונה ויואל רוזנקיאר(צילום: רפי דלויה)
     

    לצד המון כאב בסרט, יש לציין שהוא גם שופע בשלל רגעים קומיים, חלקם אבסורדיים לחלוטין. הסרט נפתח בוותיקי הקיבוץ שדורשים לכבות את האזעקות בזמן המלחמה כי הן מפריעות למנוחת הצהריים שלהם (מקרה שהיה באמת), ומדי פעם מבליח קשיש על קולנועית שמספק גג מזדמן. אבל גם אם יש ביקורת על האידיאולוגיה הקיבוצית בסרט, מבחינת יואל היא באה מאהבה. "אין לנו כעס על הקיבוץ, הוא נתן ונותן לנו המון. הוא לימד אותנו ערכים הומניים ואוניברסלים של מוסר עבודה, תרומה ולקיחת אחריות על החברה. כן יש דיאלוג עד כמה יש מקום לשונה, או עד כמה יש מקום לחלש יותר. אם יש ביקורת היא כלפי חברה שדורשת שכולם יעשו יישור קו, אבל היא באה מאהבה".

     

    עשיתם הקרנה לקיבוץ?

    "כן, זה היה גדול. זו הייתה הקרנה מרגשת בצורה בלתי רגילה - יותר מכל הפסטיבלים והפרסים. עשינו את זה בחדר האוכל שכבר לא היה ממש בשימוש חוץ מכל מיני אירועים חריגים. פתאום הוא התמלא במאות חברי קיבוץ וזה היה מאוד מרגש לראות את הקלנועיות חונות ברחבה אחרי שזה לא קרה שנים. ויש מפעל של מעדני יחיעם בקיבוץ והם חילקו לכולם סלמי של זהב, זה הפרס הכי חשוב שלנו".

     

    ואיך היו התגובות?

    "מאוד חמות. המציאות והסרט השתלבו כי יונה בעצם אמר לכל חברי הקיבוץ 'אני פוסט טראומתי' כמו שהדמות שלי צועקת בסרט. אז השילוב של השניים היה מצחיק".

     

    מי שדווקא היה לה קשה עם הסרט הייתה אם המשפחה, שלא ידעה בזמן אמת על הטראומה של בנה. "זה לא היה פשוט עבורה. קודם כל האימא בסרט שונה, ואימא שלנו בן אדם מאוד חם, קשוב ואוהב. היא הייתה גננת במשך 40 שנה ומאוד מחוברת לילדים. בתור אימא היה לה קשה לראות את מה שהבן שלה חווה כי הוא הסתיר את זה גם ממנה".

     

    גם דמות האב בסרט אינה תואמת את המציאות, והוא מתואר כאדם קשה ללא יותר מדי אמפתיה לחלשים. "זה לחלוטין לצורך הדרמה, הוא היה בן אדם מדהים ומיוחד ומורכב אבל לחלוטין לא מיליטנטי. הוא כן נפטר אבל הוא לא תרם את גופו למדע, זה נלקח מסיטואציה אחרת של אחד הזקנים בקיבוץ. בסופו של דבר אני חושב שהמשפחה שלנו לא מספיק מעניינת אז צריך היה להוסיף קצת מלח-פלפל. גם חשוב לי להדגיש, אח שלי עודד בכלל לא דומה לאח הבכור הסרט".

     

    מתוך
    מתוך "הצלילה"(צילום: עודד אשכנזי)

    מעניין שבסוף כמעט כל האחים פנו לאמנות.

    "נכון. זה גם היה חלק מתהליך לא פשוט שלי מול הקיבוץ. ההחלטה ללכת ללמוד משחק היא לא מה שציפו ממני או לפחות לא מה שאני חשבתי שמצפים. היום אני מבין שזה הכל בראש ושזה שטויות במיץ עגבניות, אבל איך שראיתי את זה, הלכתי לעבוד בבננות ושירתתי ביחידה מובחרת, מן גבר-גבר כזה. אז דווקא ללכת לכיוון של אמנות הבמה היה שונה. היו כאלה שהרימו גבה, אחד החבר'ה אמר לי 'תגיד, הם יודעים שאתה שם סוס טרויאני בשביל הבחורות?'. זו הייתה מן תפיסה כזאת, של 'על מי אתה עובד'".

     

    בתור ילד לא היו לך שאיפות משחק?

    "ממש לא. הייתי עושה הופעות בקיבוץ, עולה בפורים עירום עם גיטרות, אבל אף פעם לא חשבתי ללכת ללמוד משחק. גם לא הייתי בתיאטרון לפני".

     

    בסופו של דבר ההחלטה של יואל ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים הייתה שרירותית למדי וקשורה בעיקר לסרט הנוכחי. "יונה הציג סרט קצר בפסטיבל ונציה ואני הייתי בטיול אחרי צבא אז הצטרפתי אליו. אז הוא אמר לי שיש לו רעיון לסרט, על ארבעה אחים בקיבוץ בזמן מלחמה. התחלנו לשבת ולחשוב על כל מיני כיוונים, ככה הכל התחיל - מבירה בוונציה. זו הייתה אחת הסיבות שהלכתי ללמוד משחק, הייתי בדרך להסתובב ולחפש את עצמי וזה הפך את הקלפים".

     

    כיום יואל משחק בקבוצה החיפאית של תיאטרון חיפה ובהמשך השנה הוא יככב בסדרה "הקיבוצניקים", שגם אותה יצר אחיו יונה, אבל לימודי המשחק לא היו פשוטים עבורו, לפחות לא בהתחלה. "לא הבנתי שום דבר ממה שקורה שם. אני זוכר שהמנהל שאל אותנו במיונים איזה מחזות קראנו. ישבתי וחשבתי שהוא התבלבל, כי מחזות רואים ולא קוראים. זה אפילו לא עבר לי בראש שהדבר הזה כתוב. עד כדי כך הייתי מנותק. בחרתי את המונולוגים לאודישן לפי האורך שלהם - כמה שיותר קצר. בהתחלה גם מאוד התביישתי לעלות על במה, ניסיתי להתחמק מזה בכל דרך אפשרית. אבל לאט-לאט מצאתי בזה דרך להשתחרר, לתת ביטוי לחוויות שאני פחות מתמודד איתן ביומיום, כמו לבכות או להיות חלש. רק בשנה השלישית כבר אמרתי וואלה, זה נחמד הסיפור הזה, אולי אני אמשיך עם זה".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים