שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    להתראות קיסריה: חייו ומותו של מפיק העל

    הוא הביא את הדייר סטרייטס להופעה הראשונה בפארק הירקון, הפך את קיסריה לגביע הקדוש של המוזיקה הישראלית וחתום על האיחוד ההיסטורי של להקת כוורת. חודש אחרי שיהודה טלית הלך לעולמו, חזרנו לרגעים הגדולים בקריירה שלו, ולרגע ההוא כשלחץ לבוב דילן את היד והתפוצץ מצחוק

    "היום, כשהפילהרמונית בג'ינס היא עניין מובן מאליו ומושך קהל, קשה להסביר את החדשנות ואפילו הנועזות שאפיינו את הקונצרט הזה - להזמין בסוף שנות ה-60 להקת רוק אל היכל הקודש של המוזיקה הקלאסית?! כמה מנויים קבועים של הפילהרמונית אף ביקשו לבטל את המנוי שברשותם. כל מבקרי המוזיקה ברדיו ובעיתונות דנו בקונצרט המהפכני, ותגובותיהם נעו בין אלו שראו בו אירוע תרבותי היסטורי פורץ דרך ובין המזועזעים, שהתייחסו אליו כאל שערוריה. אבל הקהל הצביע ברגליים. לא נשאר אפילו כיסא פנוי אחד בהיכל, ועל המדרגות ישבו צעירים שלא היה בידם כרטיס ובו מקום מסומן. האולם היה מלא עד אפס מקום, לא היה אפשר להכניס סיכה".

     

    בחודש שעבר הלך לעולמו במפתיע אדם שהשאיר חותם ברור על התרבות הישראלית. יש שיאמרו: איש שבלעדיו עולם הבידור הישראלי היה הרבה פחות נוצץ. איש שגילם בדמותו את המקף השקוף בצמד המילים עסקי השעשועים. ובכל זאת, לא כל אחד היה יכול לזהות את יהודה טלית ברחוב. הוא פעל בעיקר מאחורי הקלעים, ובמשך עשרות שנים עבד עם מאות זמרים, נגנים, כוכבי טלוויזיה, בדרנים, שחקנים, רקדנים ואפילו כמה אנשי קרקס - כל מי שידע לתת הופעה, היה לקוח אפשרי. 

     

    יהודה טלית (צילום מסך)
    יהודה טלית(צילום מסך)

    חייו, שמורכבים מכל זאת ועוד, מספקים שורה ארוכה של סיפורים ואנקדוטות, ורצופים עליות ומורדות, רגעי שיא של סיפוק וחרדות. זמן לא רב לפני מותו הספיק לכתוב את "מפיק בנשמה", ספר הזיכרונות שלו. הציטוט בפתיחה, לקוח מתוכו. בדיעבד, אפשר לקרוא אותו כמו הספד של אדם לעצמו, או מכתב פרידה ארוך מהתחום שהפך, לצד משפחתו, למרכז חייו. סיפור עלייתו של טלית והתבססותו הוא פרק בלתי נפרד מהאבולוציה של עולם הבידור הישראלי. הערבים הגדולים בחייו נחקקו בזיכרונותיהם של מאות אלפי, אם לא מיליוני אנשים, כל אחד והזיכרון הפרטי שלו.

     

    בוב דילן בהופעה בתל אביב, 1987 (צילום: AP)
    הספיקו לעשות תיקון. דילן בהופעה בתל אביב, 1987(צילום: AP)

     

    "אף אחד אחר בעולם לא עשה את זה"

    מה שפרץ דרך בפני טלית, יליד תל אביב בשנות ה-40, היו מחזיקי מפתחות. היום זה נדמה תמוה, אבל היה רגע שבו הדבר הכי מעניין בכיס של אנשים היה הקישוט הקטן שהשתלשל מהצרור שלהם. טלית זיהה את הטרנד, וחיכה להכות בברזל החם ביום העצמאות ה-17 של מדינת ישראל. הוא ייצר עם חברו יעקב ניניו מחזיקי מפתחות שבצדם האחד סמל המדינה ובצד השני דגל ישראל, ומכר אותם לעוברים לשבים. הפריטה על הרגשות הלאומיים עבדה. הגימיק הורחב למחזיקי מפתחות עם דמויות מעולם הבידור והספורט. בשלב הזה הצטלבה דרכו עם זו של חיים סבן, שהיה אז מנהל להקת האריות. הם הכינו מין מזכרת קטנה למעריצים, מחזיק מפתחות עם תמונת הלהקה, ליד פסל האריה ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב.

     

    בתיווכו של סבן, טלית פגש ב-1967 את להקת הצ'רצ'ילים, במועדון "אבא בהיריון" בתחנה המרכזית בתל אביב. סבן נתן לו רעיון: עזוב אותך ממחזיקי מפתחות, כנס איתי לעסקי האמרגנות. יחד הם ייצגו את האריות והצ'רצילים, הפכו אותם לשם דבר, החתימו אותם על חוזים בחו"ל והצמידו את הצ'רצילים לאריק אינשטיין ושלום חנוך. טלית למד אז שאחת התכונות החשובות ביותר לאמרגן, היא היכולת לתמוך באמנים נפשית. "אמרגן צריך להיות פסיכולוג של האמנים שהוא עובד איתם", כתב, ובגילוי לב הוסיף: "מבחינה מוזיקלית לא התיימרתי להבין או להתערב, אבל הסמכות שלי כלפיהם נשענה על היותי יזם: ההבטחה שהם ראו בי והתקווה שתלו בקשר איתי". בשנת 1968, כשהם בני 24 בלבד, סבן-טלית התנסו גם בהבאת ההופעה הראשונה שלהם מחו"ל - הזמרת הבריטית הלן שפירו, ששנים ספורות לפני כן עוד הופיעה עם הביטלס. "קפצנו למים העמוקים בלי לחשוב פעמיים".

     

    בשנות ה-70 השגרה של טלית-סבן הייתה כזו של עבודה בימים, ונוכחות במועדונים בלילות. הם שמו עיניהם על להקת מונגו ג'רי, ששירה In the Summertime כיכב במצעדי הפזמונים באותם ימים. אליס אליס, האמרגן של הלהקה, סיפר שבדרך כלל המחיר הקבוע להופעה של הלהקה עמד על 10,000 פאונד. לטענתו, טלית הצליח להוציא ממנו חצי מחיר, "ואף אחד אחר בעולם לא עשה את זה". בערב יום העצמאות של 1970, הופיעו בגוש דן שלוש להקות שטלית היה חתום על הבאתן ארצה: מונגו ג'רי, להקת כריטסי ולהקת שוקינג בלו. מהחשש להיתקע עם הלהקות בפקקים - הן היו צריכות לדלג בין מוקדי הופעות שונים - האמרגנים החליטו לשכור אמבולנס. "זו הייתה ממש הברקה, כי הדבר החשוב ביותר היה שהאמנים יעלו על הבמה בזמן. הקהל היה באקסטזה", טלית מספר.

     

    ובכל זאת, גם כשראה את ההצלחה אל מול עיניו, לא תמיד הצליח להפיק ממנה סיפוק או הנאה. בספרו, הוא משתף בכנות גם ברגעים הפחות זוהרים. לא פעם, הוא מזכיר את חרדותיו, חששותיו, כישלונותיו. "התכווצתי מחרדות", הוא מספר בנוגע לאותו ערב יום העצמאות, "כל כך הרבה דברים יכולים לקרות, כל כך הרבה עלול להשתבש". ואכן, אחד הנגנים - מלהקת כריסטי, התעלף באותו ערב, ונזקק לטיפול רפואי. "זה לא היה קל. המתח, הלחץ, העצבים, התיאומים, הגיבויים לכל צרה או תקלה", טלית נזכר, "ממרחק הזמן, אין לי ספק ששילמנו על כך בבריאות".

     

    הרופא הזריק לה מים. אסתר עופרים (צילום: מיכאל קרמר)
    הרופא הזריק לה מים. אסתר עופרים(צילום: מיכאל קרמר)

     

    "רציתי להיכנס למיטה ולא לקום בבוקר"

    בשנים שלאחר מכן, הצ'רצילים התפרקו, האריות עברו לחו"ל, וטלית-סבן התמקדו בעיקר בהבאת אמנים לארץ: ביבי קינג, חוזה פליסיאנו, מייק ברנט, אסתר עופרים ואחרים - רכבת אווירית. בחנוכה 1970 הפיקו גם את פסטיבל שירי הילדים הראשון, שנים רבות לפני תעשיית הפסטיגל. לרגע נדמה היה שהדברים עלו על המסלול הנכון. אבל אז הגיעה הנפילה הגדולה. לא סתם - טראומה של ממש.

     

    לפרויקט קראו "היכל החלומות", הפקת ענק לילדים על במת היכל הספורט בתל אביב, בחורף של 1974. על הבמה הועמדו בובות ענק, אמני קרקס ושורה של אמנים. זה לא עבד. טלית תולה את הכישלון בפיגוע הטרור שאירע באותם ימים בקולנוע חן בתל אביב ובמזג האוויר הקודר של אותה שנה. כך או כך, החובות היו עצומים ואיימו לשים סוף לקריירה של הצמד. סבן החליט לעזוב את ישראל. טלית הלך ושקע - בחובות אך גם בכאב הכישלון. עיניו חשכו. "רציתי רק להיכנס למיטה, להתכסות בשמיכה ולא לקום בבוקר. אבל גם זה היה 'לוקסוס' שלא יכולתי להרשות לעצמי", הוא כותב. בשלב זה, הוא כבר היה נשוי ואב לילדים. חברים ושותפים עסקיים תמכו בו, חלקם נתנו לו סיוע כלכלי מבלי לבקש תמורה - הוא מספר שהיו רגעים שבהם לא היה לו מספיק כסף כדי לתדלק - הכישלון הזה השפיע על התנהלותו ועל אופיו של טלית שנים אחר כך.

     

    אכל סטייק אחרי סטייק. דמיס רוסוס (צילום: Steve Wood/GettyimagesIL)
    אכל סטייק אחרי סטייק. דמיס רוסוס(צילום: Steve Wood/GettyimagesIL)

     

    אבל היו גם רגעים של צחוק. "בקיץ 1975 יזמתי את הבאתו לארץ של האמן דמיס רוסוס, אמן ענק תרתי משמע, שהתנשא לגובה 1.90 מ'.", טלית כותב. "לפני בואו, רוסוס שלח מסמך דרישות באורך 85 עמודים": מספר מדויק של זרקורים וכמות ספורה מראש של סטייקים. "הוא נתן בארץ שלוש הופעות - בירושלים, בתל אביב ובחיפה, וההופעה בצפון 'גנבה את ההצגה'. הרוח שנשבה העיפה את שולי הגלבייה שלבש וחשפה את העובדה שלא לבש מתחתיה דבר, והעיתונות, כמובן, חגגה על כך כאילו גילו את אמריקה... אני התפעלתי הרבה יותר מכושר אכילת הסטייקים שלו. אני זוכר בדיוק את המסעדה ביפו, בירידה ממועדון כליף, בצד ימין. אנחנו יושבים והוא מחסל 16 סטייקים בזה אחר זה. זה היה פשוט בלתי ייאמן".

     

    טלית החליט לעזוב עם אשתו בתיה לארצות הברית, שם חיו אחיה. אבל בתיה לא עמדה בלחץ שנגרם מן החובות, וסבלה מהבדידות בעיר הגדולה. תוך שבועיים רזתה 8 ק"ג, והזוג החליט לחזור לארץ. טלית הקים את חברת "טלית הפקות", ובעצתו של סוכן האמנים האמריקאי פיטר קליין, עבר להתמקד בתחום המופעים הקלאסיים. הרוק ייאלץ לחכות. בינתיים, אופרות, בלט, תזמורות ומחזות מברודווי הן הסחורה החמה, עד שיוחלט אחרת. היו גם פסטיבלי ג'אז, וכוכבי פופ: דון מקלין, צ'יק קוריאה, בילי ג'ואל - טלית הלך על שמות גדולים. הודות לקשרים שיצר עם אמרגנים מחו"ל, הצליח להביא לארץ גם את חוליו איגלסיאס, ריי צ'ארלס, ג'ילברטו ג'יל, רוד סטיוארט וכוכבי הסדרות "דאלאס" ו"תהילה". הוא מעיד שבאותם ימים היה "מחובר לטלפון", ובימים של הפוגה, לא ידע להתמודד עם השקט. "טלפנתי לעצמי רק כדי לשמוע את הצליל של הטלפון. זו לא בדיחה".

     

    "אמרגן של לב"

    בתחילת שנות ה-80 ישראל סבלה ממיתון. כשהשוק סבל, טלית סבל. הייאוש בא לידי ביטוי במילותיו של שלום חנוך: "משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן". הדיסטורשן לא תמד גבר על אווירת הנכאים. בהדרגה, השוק התאושש. גם טלית חש צורך בשינוי, ושב לעסקי האמרגנות. בפאזה השנייה שלו כמייצג של אמנים, הלקוח הראשון היה דני סנדרסון (לפי טלית, "שילוב של פול סיימון עם וודי אלן"), בימים של פוסט-כוורת. "הוא אף פעם לא היה אמרגן של אחוזים, אלא אמרגן של לב, ובמקצוע הזה זה נדיר", סנדרסון מספר.

     

    והייתה גם אסתר עופרים. השניים עבדו יחד שנים ארוכות, אבל עד ימיו האחרונים, טלית זכר הופעה אחת מתוחה במיוחד."בהפסקה, מאחורי הקלעים, לחשה לי: 'הלך לי הקול, אני לא יכולה לשיר יותר'. ואני אומר לעצמי: '2,620 אנשים יושבים באולם ומחכים שתחזור לבמה, והיא לא מוציאה הגה?!' למזלי ידעתי שד"ר נגריס, הרופא של האמנים, נמצא באולם. אפילו זכרתי באיזו שורה הוא יושב... ד"ר נגריס, שהאמנים מכנים אותו 'הקוסם', הזריק לאסתר זריקה ואמר לה: 'את יכולה לעלות לבמה'. והיא לוחשת לו: 'אני לא יכולה לשיר.' הרופא לא נבהל ובנחרצות שב ואמר לה: 'עלי, יהיה בסדר.' אסתר חזרה לבמה ושרה כאילו לא אירע דבר. 'מה נתת לה?' שאלתי, והוא ענה: 'שום דבר, רק זריקת מים'". זה נשמע אולי כמו סיפור אגדה, מיתוס, עלילה שמעלה על נס את האמונה של אדם בעצמו. האם זה אמיתי? קשה לשפוט, אך עופרים עצמה מאשרת את הסיפור.

     

    חיים סבן (צילום: Robin Marchant/GettyimagesIL)
    השותף לדרך. חיים סבן(צילום: Robin Marchant/GettyimagesIL)

     

    היו גם הרפתקאות בתיאטרון. טלית רכש את הזכויות למחזה "יומן חוף ברייטון" מאת ניל סיימון, שעלה בברודווי שנה לפני כן, וידע היטב את מי הוא רוצה כמתרגם - יהונתן גפן. דיוויד ברוזה מונה לשדכן. הפגישה בין האמרגן והמשורר לא הייתה קלה, כשגפן חשד בטלית מעצם תפקידו, וסלד מאורח חייו הראוותני. בכל זאת, הם טסו יחד לניו יורק לצפות במחזה - והדברים עלו יפה.

     

    אחר כך הגיעה גם הופעתו של מיקיס תידאוקיס, שאיים להבריז - אחרי שכבר נחת בארץ - בגלל התגובות הפוליטיות להגעתו: צעירי חירות איימו לשבש את השמחה, כיוון שהאמן היה חתום על לא פחות מאשר הלחן של המנון אש"ף. ואכן, מאות פעילי ימין הגיעו למחות מחוץ להופעתו בהיכל התרבות. מולם התייצבו אנשי שמאל, בעד חופש הביטוי. טלית זוכר גם את ימי מלחמת המפרץ, אז שוב הושתק שוק הבידור בארץ. והרי מה שהקהל תופס בתחושה, האמרגן יכול להוכיח בפנקס הצ'קים - ואמנים רבים הדירו את רגליהם מישראל. היה גם את סיבוב ההופעות של משינה, "מפלצות התהילה". שנות ה-80 לא היו משעממות.

    ביקורת על ההופעה של בוב דילן בישראל (צילום: אמיר וינברג. מתוך 7 ימים, ידיעות אחרונות 11.9.87)
    ביקורת על ההופעה של בוב דילן בישראל(צילום: אמיר וינברג. מתוך 7 ימים, ידיעות אחרונות 11.9.87)

     

    בכל הנוגע להופעות מחו"ל, הזיכרון החמוץ ביותר שמור כנראה להופעתו של בוב דילן בארץ ב-1987. ההופעה הזו נחשבת עד היום לאחת הגרועות בתולדות עולם המוזיקה הישראלי. גם מי שלא היה שם, מכיר את הסיפורים. רוברט צימרמן איבד כמה מעריצים באותו אירוע. גם טלית לא הצליח לסלוח לגמרי: "כגודל הציפיות כך עומק האכזבה. דילן היה אמור לנחות בישראל, יומיים לפני המופע. אנשי ההפקה ועיתונאים רבים חיכו לו בשדה התעופה, אך הוא לא הגיע. רק כמה אנשי הצוות שלו ושל טום פטי, שליווה אותו בפסנתר, ירדו מהמטוס. הרגשתי שאני על סף התקף לב".

     

    דילן, שתמיד היה עוין לתקשורת ושמח לתעתע בה, העדיף לנחות בקהיר ולהגיע משם באוטובוס. "הייתי מוכן לסלוח לו על כל השגעונות והמניירות שלו, אבל לא על כך שההופעה עצמה הייתה ממש גרועה. הוא היה חסר מוטיבציה, והדבר ניכר ועבר לקהל. נראה שהוא עשה טובה שבכלל עלה לבמה ורק חיכה לרגע שבו ירד ממנה". אחר כך התברר שירד נמוך עוד יותר. "בהופעתו השנייה, בירושלים, הקטסטרופה הגיעה לשיא חדש: מישהו מהנגנים שפך בירה על הפסנתר החשמלי וגרם להפסקת חשמל. דילן עזב את הבמה ולא שב אליה. כלי התקשורת קטלו את הופעתו במילים קשות. הכותרת 'דילן, חבל שבאת' ייצגה גם את מה שהרגשתי אני".

     

    ציפי שביא עם בתיה ויהודה טלית (צילום: שאול גולן)
    ציפי שביט עם בתיה ויהודה טלית(צילום: שאול גולן)
     

    לעומת זאת, את ההופעה של דילן בנמל חיפה במסגרת פסטיבל הבלוז, שש שנים אחר כך, טלית דווקא זוכר לטובה. "הוא ביצע את כל להיטיו הגדולים והקהל יצא מגדרו. לאחר ההופעה ביקש מברי דיקנס לדבר עם המפיק הישראלי. 'הופעתי פעמיים בישראל', אמר לי, 'בפעם הקודמת בלעדיך זה היה רע מאוד כי האמרגן היה גרוע. הפעם זה היה מצוין, אתה אמרגן טוב מאוד. אני לוחץ לך את היד'. יצאתי החוצה ופרצתי בצחוק".

     

    טלית התחיל להרגיש חנוק באולמות הקטנים. הוא הציב יעד חדש, גיאוגרפי: פארק הירקון. הוא אהב לקחת קרדיט על כך שכונן את מה שבינתיים הפך למותג: הופעה בפארק הירקון. הראשונים להגיע היו דייר סטרייטס, שהביאו עימם ביצועים חיים ללהיטים כמו Sultans of Swing. כ-50 אלף איש הגיעו לפארק - כמות עצומה במושגים של הימים ההם. טלית חתם עם עיריית תל אביב על עסקה לשנתיים. במסגרתה התחייב להביא לפארק בכל שנה כמה אמנים מהשורה הראשונה. הוא כנראה הרוויח לא רע, אבל מצד שני ממש לא התעשר. לטענתו, בחלק מהמופעים אפילו הפסיד כסף.

     

    מארק נופלר (צילום: AP)
    מארק נופלר, סולן להקת דייר סטרייטס(צילום: AP)

    פארק הירקון סימן כיוון חדש. בעקבות מופע שראה בפסטיבל הבלט בעיירה נרבי בריביירה האיטלקית, טלית קיבל השראה מסוג חדש. הוא מספר שהתבונן בנוף הים של מפרץ גנואה, ונשמתו נעתקה. הוא שאל את עצמו: למה בישראל אין מופעים תחת כיפת השמיים? לטענתו, זה היה רגע הולדתם של המופעים בבריכת הסולטן, קיסריה, בצמח, בים האדום, בפארק הירקון וגם באמפי פארק בראשון לציון. הוא לא חסך מעצמו שבחים, כשכתב שבעצם יצר "משהו חדש בתרבות הישראלית, שאני גאה בו מאוד". אפשר לערער על הטענה של טלית שהוא ייסד את התחום, אבל אין ספק שהרחיב אותו וקבע בארץ סטנדרט של מופעים מסוג חדש. הוא מספר שכאשר שכר לראשונה את קיסריה - המחיר היה "מצחיק". היום קיסריה היא תו תקן לאמן.

     

    "פעם היית כריש"    

    בתחילת שנות האלפיים, האיש שחי את הבמה, נכנס לעולם המסכים. "טלית תקשורת" שידרה בישראל עשרות ערוצי נישה, מערוצי ילדים, דרך ערוץ האופנה ועד נשיונל ג'אוגרפיק. מ"הקרנבל של מיכל" ב-1996 ועד BabyTV הישראלי, שהפך לבינלאומי. האיש שקיבץ במועדונים ברחבי הארץ קהל מחוספס, רווי אלכוהול ואנרגיות, מעריצי רוקנ'רול, למד לתקשר עם פעוטות. במקביל, גם בני משפחתו החלו להשתלב בתחום, והצטרפה לעסקיו. בספרו הוא מעיד שאשתו נהגה לומר עליו "פעם היית כריש". עם השנים, הוא נעשה מעונב יותר, התרחק מעט מהרעש. 

     

    רגע שיא. כוורת בפארק הירקון ב-2013 (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    רגע שיא. כוורת בפארק הירקון ב-2013(צילום: ירון ברנר)

     

    ובכל זאת, בשנת 2013 הספיק להציג את המגנום אופוס שלו בתחום ההפקה. 15 שנים אחרי האיחוד הקודם, חברי להקת כוורת כבשו שוב את פארק הירקון. לפי הדיווחים, היו שם יותר מ-120 אלף איש. בשביל טלית, זה היה תיקון להחמצה מהדהדת, מהגדולות בקריירה שלו: בשנות ה-70, האמרגן הראשון של הלהקה, אשר ביטנסקי, הציע לטלית וסבן לייצג את כוורת והם סירבו. "לא הבחנו בפוטנציאל שלה", טלית הסביר, "שנינו חשבנו שחלומו של סנדרסון על אופרת הרוק שלו אינו מעשי". במונחים הצנועים של עולם המוזיקה הישראלי, זה משול למתופף שהחליט לעזוב את הביטלס רגע לפני שכבשו את אירופה. פשנל חשב אחרת - והרוויח.

     

    לפי טלית, הסיכון בהופעה של כוורת בפארק ב-2013 עמד על שבעה מיליון שקלים. וזה היה חתיכת סיכון: בימים שלפני המופע, גידי גוב שבר את הקרסול ופרק את הכתף ויוני רכטר נפצע עד שכמעט נבצר ממנו להשתתף. בסופו של דבר, הסיכון השתלם. "צעירים שעוד לא נולדו כשכוורת התפרקה, עמדו ושרו עם הלהקה המיתולוגית את כל השירים", טלית כותב. "הרגעים ההם בקיץ 2013 לא יישכחו ממני לעולם". בדיעבד, זו הייתה סגירת המעגל שלו. הצצה אחרונה לעולם שלרגע אחד היה הסנדק שלו.

     

    יהודה טלית היה איש עסקים. כשנדרש הוציא מכיסו, וכשזיהה הזדמנות גרף רווחים. ובכל זאת, ברור שהיה שם משהו נוסף, התמכרות לאדרנלין מסוג מאוד מסוים. בלי אהבת הקהל - לא פחות מאשר אהבת האמנים - לא יכול היה לשרוד בתחום כל כך הפכפך. יש ייצוג תרבותי רחב לפחד הבמה של אמנים, לתחושות שלהם רגע לפני שהם עולים להופיע מול רבבות. רגעי המצוקה שנוסקים בין רגע להתעלות על סף הגאולה. אבל בקושי מדברים על האיש שלא זוכה לדרוך על הבמה, ובכל זאת אחראי לכך שהכל יילך כשורה. זה שיש לו הכי הרבה מה להרוויח, או להפסיד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים