שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ישראל 2019 – מותה של האמפתיה
    ההמון נגד יוצאי אתיופיה שמפגינים, נגד חרדים שחוטפים משוטרים וכמובן נגד ערבים. יש מי שמרוויח פוליטית מההתפוררות החברתית והשיסוי
    שמונה וחצי בערב, פקקי ענק בדרך חזרה מהעבודה. חזי, במקרה גם שוטר במשטרת ישראל, כותב בקבוצת הווטסאפ: "הם עדיין באפריקה ולשם הם צריכים לחזור". אין לו מושג למה הם מפגינים, אין בו שמץ הבנה לכאב שלהם. כל מה שהוא רואה זה הפקק שבו הוא תקוע, או את החברים שלו שעומדים מולם.

     

     

    לא רחוק משם, נהג שנתקל בחסימה פשוט מאיץ ומעיף באוויר את אחד המפגינים. הרשת מוצפת בקריאות עידוד, "לדרוס אותם, רק ככה הם יבינו".

     

    קצת פחות משבוע קודם, יום שישי בשוק מחנה יהודה. ניסים נוסע עם אשתו ברחוב הצר כשלפתע הוא מבחין בזווית העין באישה דתייה למראה יושבת ומקבצת נדבות. כדי לא לעצור הוא פותח את החלון, מוציא כמה מטבעות ומבקש מעובר אורח להעביר אותם לאישה. "לזאת?! אתה לא רואה שהיא ערבייה? שתמות. היא תוליד מחבלים".

     

    כמה ימים קודם פורסם סרטון שבו נראה צעיר חרדי חוטף מכות רצח משוטרים. "הם חבורה של בטלנים", מסביר לי אודי, חבר רחוק. "שיתגייסו, במקום להפגין. אולי ככה הם לא יחטפו מכות".

     

    בין ארבעת הסיפורים הללו, שהתרחשו כולם במציאות, עובר קו אחד. מדינת ישראל, שהוקמה על בסיס סולידריות וערבות הדדית בין קבוצות שונות שהוכנסו יחדיו לכור ההיתוך, מתפוררת לרסיסי קבוצות. החברים בכל אחת מהקבוצות הללו אדישים לחלוטין לגורלם של חברי הקבוצות האחרות, ומחפשים כל העת לערער על הכאב האותנטי שלהם. אובדן מוחלט של אמון. אפס אמפטיה.

    מחאת יוצאי אתיופיה בצומת עזריאלי בתל אביב (צילום: AP)
    מחאה בתל אביב, אתמול(צילום: AP)

    רק אתמול הוצפו הרשתות החברתיות בגזענים מקצועיים מהאליטה החדשה, שהודיעו כהרגלם שמאחורי ההפגנות עומדים "גורמי שמאל". בדיוק אותה טענה נשמעה כלפי הפגנות הדרוזים נגד חוק הלאום. וכלפי הפגנות הנכים. כמובן, כל אלה אינם מסוגלים לחשוב בעצמם, הם זקוקים למי שיוביל אותם.

     

    זה לא שאנחנו מסרבים לראות את הנרטיב של האחר. אנחנו כבר לא מסוגלים. וכששוטר לא מסוגל להבין את הכאב והפחד של צעיר ממוצא אתיופי שעומד מולו, הוא מפחד בעצמו. וכשהוא מפחד, הוא שולף נשק ויורה. וכשנהג לא מבין מה עומד מאחורי הכאב של מי שחוסמים את הכביש, הוא מאיץ ודורס.

     

    בנאום השבטים שלו הגדיר הנשיא רובי ריבלין מצוין את המצב, אבל אולי לא הצליח מספיק להעביר את תחושת הדחיפות. החברה הישראלית מתפוררת בתהליך מואץ, והיא מתפוררת משום שיש מי שמרוויח מכך. פופוליזם, דמגוגיה ושיסוי קבוצות שונות אלה באלה הם כלי מצוין בפוליטיקת ה-51-49. ככה הרוב הקטן נשמר, ולצדו נשמר האויב המדומיין שממנו עלינו לפחד. אויב פנימי כאויב חיצוני.

     

    ההמון לא זקוק לאמת או לצדק, כי אם לוודאות ולדין. לאנחנו והם. אנשים חסרי ביטחון זקוקים לאמונה, ועל כן לעובדות אין עבורם משמעות. הם מפחדים לשמוע עובדות או דעות אחרות שיערערו את אמונתם. מכאן קצרה הדרך למלחמת הכול בכל. זו חולשה מובנית בכל חברה הטרוגנית, וכדי לנצח אותה יש צורך במנהיגות שמחפשת את המכנה המשותף.

     

    מנהיגות כזאת נדרשת כעת: ההיסטוריה מלמדת שחברות שמאבדות את הסולידריות מתפרקות. הן מתפוררות לסכסוכים ותתי-סכסוכים, עד שהן קורסות לתוך עצמן.

     

    • יהודה שוחט הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים