עור וחושך

40 מעלות בחוץ

כשיונתן רוזובסקי היה בכיתה ד', הוא נסע ביום כיפור באופניים עם חבריו אל מחוץ לאבן יהודה, היישוב שבו התגורר. ניידת עצרה ליד חבורת הילדים. שוטר פנה אל יונתן ושאל: ילד, מאיפה יש לך את האופניים האלה?

הייתה רק סיבה אחת לכך שהשוטר התביית דווקא על יונתן. צבע העור שלו. יונתן הוא ממוצא אתיופי. כשהיה בן עשרה ימים הוא אומץ על ידי עדנה ועו"ד איל רוזובסקי - אחד הליטיגטורים המובילים בארץ שהיה מועמד לבית המשפט העליון - והצטרף לאחותו עינב, גם היא ממוצא אתיופי, שאומצה על ידי משפחת רוזובסקי שלוש שנים קודם לכן. אביהם, שעד לאחרונה שימש נשיא עמותת "טבקה" (צדק ושוויון) - ארגון שהוקם כדי לתת סיוע משפטי לעולי אתיופיה - סיפר לי השבוע את האפיזודה הזאת. הוא ציין שרבות כמוה היו במהלך השנים, ושהוא בטוח שזה בטל בשישים לעומת החוויות שחווה כל ילד אתיופי אחר בן גילם של ילדיו, שלא גדל במשפחה אשכנזית ופריבילגית כמו זו של יונתן ועינב.

יונתן, היום בן 25, הוא שחקן. כשהיה בן 16 וחצי פירסמה אמו עדנה ב"ידיעות אחרונות" סיפור מקומם על האופן שבו התייחסו עובדי מלון באילת אל בנה, בעת ששהה שם עם משפחתו וחבר. ביום השני לחופשה, כשהוא שב עם חברו למלון, עצרו אותו בכניסה, ביקשו את פרטיו, את מספר החדר של הוריו ובסופו של התחקור הזעיקה המאבטחת איש ביטחון בכיר ממנה. יותר משעה נאלץ יונתן לעמוד מחוץ למלון, בחום של 40 מעלות, עד שהצליח להזעיק את אביו.

ברק | צילום: תומריקו

"בעלי ואני", כתבה רוזובסקי, "חשדנו שמאחורי הסאגה הארוכה והמייגעת מסתתרת לה סיבה אחת ויחידה, ואף טרחנו לאמת ולעמת את המעורים בפרשה. כולם הזדעזעו ונעלבו מסברתנו עד עמקי נשמתם, תוך שהם דוחים את הטענה מכל וכל".

אבל האירועים שהתרחשו במהלך חייהם של ילדיו רק בגלל היותם "חומים", כפי שאומר רוזובסקי, השאירו אותו מפוכח ומפוקס. אי־אפשר להתעלם מכך שיש פה תופעה, הוא אמר לי השבוע. שוטרים נתקלים בנערים בעייתיים כל יום, ואנחנו לא רואים אותם הורגים צעירים שאינם אתיופים פעם אחר פעם.

רוזובסקי הזכיר את סיפורו של דמאס פיקדה, צעיר ששוטרים הכו וטענו שהוא תקף אותם. מצלמות אבטחה העידו שהם משקרים. אם לא היו מצלמות, אומר רוזובסקי, היו מעמידים אותו לדין על תקיפת שוטר ובית המשפט היה עלול להרשיע אותו ולהרוס את עתידו.

צריך לשים לב, אומר רוזובסקי, שבכל פעם שקורה דבר כזה, לא מציינים את השם של מי שירה. זה דבר חריג. אם שוטר היה יורה בצעיר לבן הוא גם היה נשאר אלמוני? במקרה של הריגתו של סלומון טקה, טענו במשטרה שיש חשש לחייו של השוטר. המשטרה, אומר רוזובסקי, מסמנת אותו מיד כאילו הוא קורבן פוטנציאלי ולא היורה, ותכף מכתימים את הקורבן וסביבתו, כאיום על השוטר. זו תגובה פבלובית, אומר רוזובסקי, שבמקרים כאלה אף פעם לא מציינים את שמות השוטרים, לא מפרסמים את תמונתם, רק את תמונות הקורבנות.

ברקת | צילום: אלכס קולומויסקי

אנחנו חברה גזענית עם דעות קדומות, אומר רוזובסקי. בן לעולים מרוסיה שנולד פה, הוא ישראלי. אין לו בעיה להיות חלק מהחברה. הישראלי ממוצא אתיופי, גם כשהוא והוריו נולדו בארץ, יישאר תמיד אתיופי בגלל צבע עורו.

רוזובסקי אומר שיש סכנה גדולה שבסוף, במקום לדבר על התופעה, ידברו על התגובה החריפה של חלק מבני העדה. אבל התגובות האלה נובעות מכאב ומזעם עצום שבאים מהבטן וזה מידרדר, כי אין יד מכוונת. זה בנפשם של הצעירים והם יוצאים לרחוב ומביעים את התסכול. הציבור מסתכל על הפקקים, האלימות ואי־הנוחות, וזה מה שהופך להיות האישיו.

רוזובסקי גם מתייחס לדבריו של מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, שאמר שהוא לא יכול להבטיח שמותו של טקה הוא המקרה האחרון. סליחה, אומר רוזובסקי, זה לא מקרה אחרון ששוטר יפגוש נער צעיר, בן 17, 18, ויירה בו למוות? זו הרי נבואה שמגשימה את עצמה.

אני מאוד מתוסכל, הוא אומר. כשזה קורה פעם אחת, אתה אומר לעצמך: אולי היו פה נסיבות מיוחדות. אולי השוטר באמת חש מאוים. דברים כאלה קורים. אבל פעם אחר פעם? זה כמו בארה"ב, כשמשטרה לבנה עומדת מול אוכלוסייה שחורה. רק לפני מספר חודשים היה בבת־ים המקרה של יהודה ביאדגה, בחור אתיופי שהמשפחתו הזעיקה משטרה בגלל התנהגות חריגה שלו, והמשטרה הרגה אותו. וגם אז היו הפגנות, והקריאו רשימה ארוכה של קורבנות.

אם לא מבינים שמדובר בתופעה נוראית ומחכים להפגנה הבאה, ומעבירים מסר שצריך לשמור על השוטר כי "הם" מסוכנים - אז מה הפלא שאנחנו נמצאים במקום הזה? המשטרה, אומר רוזובסקי, היא זו שצריכה לשמור על יוצאי אתיופיה מהשוטר הזה ושכמותו, ולא להפך.

רוזובסקי אומר שאסור להתעלם גם מהתגובות של ההנהגה שלנו. עד להפגנה האלימה, הוא אומר, כמעט ולא שמענו את ראש הממשלה, את השר לביטחון פנים, את מ"מ מפכ"ל המשטרה. נער צעיר נהרג על ידי שוטר שבכלל לא היה לא בתפקיד, שהסתובב עם אקדח בכיס. אם מישהו היה נהרג על ידי ערבי, אם נער לבן היה נורה - כולם היו יוצאים ומגַנים בקולי קולות. אבל נער ממוצא אתיופי? כלום. עד לתחילת ההפגנות לא זכור לי ששמעתי גם מנהיגים אחרים: גדעון סער, בני גנץ, גבי אשכנזי, נפתלי בנט. כמעט איש לא השמיע קול.

אחרי שחסמו כבישים והתנהגו באלימות, שזה לא דבר יותר חמור מהרג הצעיר, אומר רוזובסקי - מגנים את ההפגנות, ובאותה הזדמנות מתייחסים למותו של סלומון טקה.

קץ הנשיאות

בכיר בכחול לבן אמר לי השבוע את הדברים המפתיעים הבאים: "הברירה של עמיר פרץ פשוטה. אם לא יחבור לברק, נעזור לו להפוך לנשיא".

זה לא על הפרק, עונה לו פרץ. ברגע שהחלטתי להתמודד לראשות המפלגה, שאלת הנשיאות לא קיימת ואין לי כל כוונה לרוץ למשרה הזאת. נכון שאמרתי בעבר שבכוונתי להתמודד על התפקיד. אבל זה היה לפני שהקדימו את הבחירות. משהוטלה עליי משימה לאומית מהסוג הזה - כל השאלות האחרות לא קיימות.

התשובה הזאת, יותר משהיא מעידה על כוונותיו של פרץ, מסמנת את הלך הרוח בכחול לבן מאז שברק הודיע על הקמת מפלגה חדשה. ברק נתפס כאיום ממשי על מפלגת גנץ, הרבה יותר מאשר על היו"ר החדש של מפלגת העבודה. אולי בגלל שכמו שפרץ עצמו אמר לי השבוע - הוא מרגיש פטור מחובת ההוכחה מול ברק.

הצעתי לברק לפני הפריימריז להצטרף לעבודה ולשקם אותה, אומר פרץ. הוא מספר ששניהם נפגשו פעמיים, ושבמהלך הפגישות האלה הציע לברק שיחזור למפלגה גם כדי לפתור את כל השאלות בנוגע ליחסיהם העכורים, שהגיעו לשיאם כשברק הדיח אותו ממשרד הביטחון בפקס, כשנכנס לממשלת אולמרט ב־2007. אם תחזור, אמר לו פרץ, אני לא שולל שתהיה מספר 1. נבדוק מי מביא את התוצאה הכי טובה למפלגה ולמטרה.

הוכחתי שאין לי בעיה להתגבר על עניינים אישיים ולדלג על העבר, אומר פרץ. נדמה לי שמבלי לדעת, פרץ הכין את האליבי המושלם לטענות שעשויות להגיע - וגם יגיעו - מצידו של ברק. אם לא תהיה הסכמה עם מרצ והעבודה לריצה משותפת, ברק מתכוון להפנות את תשומת הלב הציבורית אל אלה שטירפדו את המהלך, ושמו מכשולים לדבר המתבקש. הוא יגיד: זה הם, לא אני.

אבל פרץ הוא שועל קרבות ותיק לא פחות מברק, והוא לא מתכוון ליפול לתוך המלכודת הזאת. הוא את שלו עשה כשהציע לברק את חצי המלכות - אם לא את כולה. מה שהוא לא מתכוון לעשות, זה לפנות עכשיו את מקומו לברק. בטח כשמספר 2 שלו במפלגת האינשם (אין שם) שלו, יאיר גולן, אמר השבוע בגילוי לב שברק מכוון אל כיסא ראש הממשלה.

הסכמתי לדבר עם ברק על מספר 1, מבהיר השבוע פרץ, רק אם הוא בא למפלגת העבודה. רציתי שהמפלגה תקבל תנופה, וגם לפתור את כל השאלות סביב מי נגד מי. אבל כעת המצב שונה. אנחנו באים עכשיו עם שתי מפלגות שונות, אומר פרץ, ואני אגן על האינטרס של המפלגה שלנו. אם הוא באמת רוצה לבחון מי מביא יותר קולות מהימין ומי יכול להביא את השגת המטרה האמיתית, שהיא סילוקו של נתניהו וממשלתו - לא תהיה לי שום בעיה.

אם צריך לצמצם ולזקק את המסר של פרץ, הייתי אומרת אותו כך: ברק או לא ברק, אני לא מתכוון לוותר על מקומי כראש המפלגה. כדי שזה יקרה, צריך להביא נתונים שספק אם ברק מסוגל להביא אותם.

האיש שתמיד ישנו

אם ברק האמין שמי שיעמוד בראש מפלגת העבודה זה איציק שמולי או סתיו שפיר, מה שהיה הופך את החיבור שהוא שואף אליו למשחק ילדים - הרי שעכשיו הוא צריך לחשב מסלול מחדש. פרץ, שנבחר השבוע ליו"ר מפלגת העבודה, הוא יריב מר ועיקש. 14 שנים חלפו מאז נבחר כיו"ר העבודה, ועליו אפילו אי־אפשר להגיד שהוא האיש שתמיד חוזר. פרץ הוא האיש שתמיד ישנו. אל תפקידו החדש־ישן הוא מגיע בהתלהבות ובאנרגיות ששמורות כנראה רק לפוליטיקאים הוותיקים - עיין ערך אהוד ברק. לאנשי מפלגתו הוא הבטיח השבוע אורות שדולקים בבית המפלגה כל הלילה.

את שני המתמודדים האחרים, איציק שמולי וסתיו שפיר, הוא הביס בקלות, בין היתר בגלל מלחמות האגו ביניהם. הם הזכירו לוותיקים בינינו מלחמות יצריות בין ג'ינג'י אחר, שהתמודד לפני הרבה שנים על ראשות העבודה מול יריב מר, שהיה מחובר בווריד למוסדות המפלגה ושהיריבות ביניהם הולידה במהלך השנים נהרות של דם ושנאה. נו, איפה הם ואיפה שמולי ושפיר.

ברק מבטיח לא להציב תנאים מוקדמים למפלגות שאיתן הוא ייכנס להידברות, אבל גם הוא לא נולד אתמול. ברק יודע שבסוף - זה הסיפור. שאין הידברות שלא מגיעה למקום הכי רגיש, הכי אישי, והיא מיקומם של האנשים ברשימה.

ביום רביעי ביקר ברק בבית משפחת טקה בקריית חיים. ציוץ משם, יושב עם סבו של סלומון, נשלח לכל עוקביו. אין ספק, ברק חזר כשהוא נחוש לעשות את הדברים הנכונים. אחד מהם ביצע השבוע, כשהודיע על כוונתו לבטל את חוק הגיוס תוך 12 חודשים מיום הקמת ממשלה (בראשותו? בהשתתפותו?). היו מי שנזכרו השבוע בהודעה של ברק לפני בחירתו לראשות הממשלה ב־1999, כשהודיע שאם ייבחר לתפקיד, הוא יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה. מהעומק שבו ישראל הייתה שקועה אז בבוץ הלבנוני, זו הייתה הודעה שנשמעה פופוליסטית ובלתי ניתנת ליישום. לזכותו של ברק צריך להגיד שהוא עשה את זה, למרות חילוקי הדעות וההתנגדות העצומה.

הפעם, כשנדמה שאין כבר מאיפה להוציא אותנו, או שאולי הבוץ עמוק מדי ואין איך להוציא אותנו - מצא ברק שיש משהו שאפשר לפרק, או יותר נכון להתיר: הפלונטר שנקרא חוק הגיוס. שוב בעיה שתקועה כבר 20 שנה ושממשלות נופלות עליה שוב ושוב, בעוד שאפשר לספור על יד אחת את אלה שמבינים באמת ובתמים את הדקויות של הנושא.

לא צריך 20 שנה כדי להודות שזה נכשל, אמר השבוע ברק. אנחנו כבר לא נגייס הרבה חרדים. כולם מבינים מה קורה, ואין מי שבא וחותך. אז הנה, אני אומר שבמקום הישראבלוף הזה, של גיוס שלא מצליח ואחיזת עיניים - נעבוד על שילוב החרדים בכוח עבודה באמת.

נדמה שברק מאמין שמצא פה פטנט אמיתי: העלאת נושאים שנויים במחלוקת, מהסוג שמפיל ממשלות, תוך הבטחה לפתור אותם תוך תקופת זמן ריאלית. נהפוך את זה לסימן ההיכר שלנו, הוא אומר.

יש כמובן רק בעיה אחת קטנה: הוא צריך קודם להיבחר לראשות ממשלה. כששאלתי אותו איך הוא מתכוון בדיוק לעשות את זה שלא מכיסא רה"מ, אמר ברק שביטול החוק, יהיה תנאי מרכזי בכל קואליציה שהוא יהיה חלק ממנה.

אם הקואליציה שאליה חותר ברק כוללת את כחול לבן, מעניין איך זה יסתדר עם חוק הגיוס שלפיד מוכן להתאבד עליו. אבל חייבים להודות שבשבוע שברק שוב בזירה הפוליטית, הוא הצליח לעורר עניין יותר מכפי שעשו חבריו בכחול לבן בכל החודשים שהם פה. נכון, הסקרים שנעשו שבוע אחרי היציאה לאור של מפלגת אינשם אינם מעודדים, וגם תוצאות הבחירות במפלגת העבודה רק מרחיקות אותו מהמטרה, אבל ברק נחוש לעשות את אותם חיבורים, שלדעתו יכולים להפיל את שלטון נתניהו.

מקורבי ברק אומרים, שהוא לא מתכוון לעשות את השגיאות שעשה לפיד, שהפך את השיח של מפלגתו עם החרדים לבלתי אפשרי. בעיני ברק, היחידים שלא לגיטימיים לשיח, זו החבורה שיושבת עם נתניהו, הרבנים והסמוטריצ'ים, שלא מקבלים את מרות המדינה על אזרחיה ושעובדים על פי ציוויים אחרים. בעיני ברק זה דבר מופקר, שהחבורה הזאת, מקור ההשראה של ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר לדבריו, הם המשענת של נתניהו.

ובעניין הזה, ברק לא רואה הבדל בין אם סער יעמוד בראש קואליציה כזאת או נתניהו.

קצר בתקשורת

מאז מינויו השבוע של דוד אמסלם לשר תקשורת - עוד מינוי שרק מוחו הקודח של נתניהו יכול לייצר - גברו הלחצים של דוד ביטן על ראש הממשלה למנות אותו לשר המקשר עם הכנסת. אבל ביטן הוא לא הממורמר היחידי. יש בליכוד לחץ גדול של אנשים שרואים עצמם מועמדים לתפקיד שר, אבל מתחילים להבין שזה לא יקרה. אחרי מינוי אמסלם, לליכוד יש 15 שרים כולל כחלון ואלי כהן. זה אומר שהמכסה פחות או יותר מלאה.

המשמעות של זה היא שיותר לא יהיו. מכיוון שהמסורת היא שלא מורידים את מי שכבר מכהן כשר - הרי שכל מי שבנו על תפקיד בממשלת נתניהו הבאה מתחילים להבין שלא יהיה להם מקום. למשל, ניר ברקת, שהיה בטוח שיהיה שר בכיר ורואה איך נתניהו דילג עליו כבר בכמה מינויים. אם עוד אחד יתמנה, נגיד ביטן, ברקת יהיה מחוץ לממשלה. בשביל ראש עיריית ירושלים לשעבר, שראה עצמו שר בכיר וכמי שמתמודד בעתיד על ראשות הממשלה - זו מכה קשה. גם לאבי דיכטר, שנבחר גבוה, או לציפי חוטובלי, שמסתובבת כבר שנים עם הבטחה. או יואב קיש, שגם מבקש קידום לשר.

מדובר בקבוצה גדולה של אנשים, שמתחילים להבין שלהבטחות של נתניהו אין כיסוי. בוקר טוב אליהו. עכשיו הם צריכים לקוות שאנשים יעזבו, או ימותו, כדי שהם ישתדרגו. מה שזה מבטיח, זה שחבורה של אנשים תסתובב מאוכזבת ומתוסכלת, ולכל אחד יש סיבה הגיונית להרגיש כך. בעוד שלנתניהו אין שום הסבר למה אחרים, אוחנה למשל, כן, והם לא.

אפשר להגיד שנתניהו יצר לעצמו בעיה פוליטית משמעותית בתוך הליכוד ברגע שפרץ את הסכר והתחיל במינויים כבר בממשלת המעבר. עניין של הרגל. או בפרפראזה על ספרו: אין חדש תחת השמש. ¿

sima-k@yedioth.co.il