אחרי 11 שנה במשפחת אומנה, גלעד בסכנת גירוש: "חיים עם פחד"

אמא יקרה, אני אוהב אותך מאוד ואת מאוד נהדרת ונפלאה. אני מאוד שמח שאת אמא שלי", כותב גלעד בן ה־11 וחצי (השמות בדויים, לבקשת הרווחה), באחד מעשרות מכתבי האהבה שהוא מקדיש לאימו אילנה. כבר יותר מאחת־עשרה שנים הוא חי איתה ועם בן זוגה דוד, מאז שהיה בסך הכל בן ארבעה חודשים. הוא קורא לה 'אמא', לו 'אבא', ויחד הם המשפחה היחידה והבית היחיד שהוא מכיר.

גלעד והוריו(צילום: חורחה נובומינסקי)

הוא יודע שהם אינם הוריו הביולוגיים, ושהיכן שהוא בעולם מסתובבת האישה שילדה אותו, אבל מבחינתו זה לא משנה. מדי יום הם בוחרים אחד את השני מחדש באהבה ענקית. מה שגלעד לא יודע זה שבכל רגע נתון עלולים לעקור אותו מההורים היחידים שהוא מכיר, מביתו. כבר קרוב לשנתיים שהוריו נלחמים כדי למנוע אפשרות כזאת, ומתחננים לסיוע אל לבבות האבן ברשות האוכלוסין וההגירה, שם בכלל בטוחים שהם עשו לו טובה. הורים שנלחמים במדינת הביורוקרטיה, שמציבה בפניהם חומות.

שיחת הפחדה בשגרירות

באותה תקופה התנדבה אילנה ב"חיבוק ראשון", עמותה שמחבקת תינוקות נטושים וחולים, וכששמעה על תינוק נטוש ובודד שנולד לאם עובדת זרה — היא מיד התנדבה לעזור. "התאהבתי בו", היא משחזרת בהתרגשות. "טיפלתי בהמון ילדים, ואת כולם אהבתי, אבל משהו בו עשה לי משהו אחר. כשהוחלט לשחרר אותו מבית החולים הרגשתי שאני לא יכולה לנטוש את התינוק הזה והחלטנו להביא אותו הביתה. כשהוא הגיע, בן זוגי הבין למה לא יכולתי לוותר עליו, ואמר 'את הילד הזה אנחנו לא מחזירים'".

משפחת האומנה(צילום: חורחה נובומינסקי)

הם לא אנשים צעירים, אילנה ודוד. לכל אחד מהם יש ארבעה ילדים מנישואים קודמים והם משמשים משפחת אומנה עבור ילדה נוספת בת 12. למרות זאת, ההחלטה לצרף את גלעד למשפחתם הייתה טבעית ופשוטה גם אחרי שהוזהרו על ידי הרופאים כי ייתכן שהוא יגדל להיות ילד עם צרכים מיוחדים.

"החלטנו שגם אם לא נצליח לטפל בו פיזית, נביא מטפלת שתעזור לנו, אבל אנחנו נאהב אותו בכל רמ"ח אברינו", מספר דוד. "לקחנו אותו לטיפולים אלטרנטיביים, סלון ביתנו הפך למתחם טיפולי, ובשנים הראשונות הוא היה במעון שיקומי".

מכתבי האהבה שכתב גלעד לאמו

משפחת האומנה

"שלוש שנים לא עבדתי", מוסיפה אילנה, "ואני גאה להגיד היום שהוא ילד רגיל לחלוטין. הוא צריך ביקורות, צריך רופאים, צריך לשמור עליו יותר, אבל הוא ילד רגיל, והוא בין הילדים החזקים בכיתה שלו רגשית, פיזית ולימודית. כשאנשים אומרים לנו 'שמור לכם מקום בגן עדן', אני עונה שאני בגן עדן עכשיו. אנחנו לא מרגישים שהקרבנו, אנחנו לא מרגישים שהפסדנו, אנחנו אוהבים אותם ברמות".

מאז שהיה קטן הגישו אילנה ודוד בקשות אזרחות עבור גלעד לרשות האוכלוסין וההגירה, ותמיד נענו בשלילה. מאז שנולד, גלעד נמצא בארץ על אשרת שהייה זמנית (A5) ופעם בשנה הם מגיעים ללשכת משרד הפנים על מנת לחדש אותה.

לפני כשנתיים, כשהגיעו לשם כדי לבקש הארכה, נאמר להם שפג תוקף הדרכון של גלעד, ושעליהם להגיע לארץ מוצאו כדית לחדש אותו. שם קיבל הסיפור תפנית מדאיגה. "אמרו לנו שהשגרירות בארץ המוצא של הילד קואופרטיבית והיא תעזור לנו", מספר דוד. "למזלנו לא לקחנו את הילד לשם והגענו קודם לבד כדי לבדוק מה הם רוצים. קיבלנו מקלחת".

"הם התייחסו אלינו כאל חוטפים", מוסיפה אילנה. "שאלו אותנו מי נתן לנו את הילד? באיזו רשות הוא אצלנו. הם לקחו את התעודות שלנו, צילמו אותן והודיעו לנו שמרגע זה מתחיל חיפוש אחר בני משפחתו — דודים, סבתות, אמא - וברגע שימצאו מישהו מהם הם יודיעו להם שהילד עובר לחזקתם".

"יצאנו משם מבועתים", היא מתקשה לעצור את הדמעות, "ועם הפחד הזה אנחנו חיים עד היום. הבטן מתהפכת לנו בכל פעם שאנו רואים שיחה בלתי מזוהה על צג הטלפון או בקשת חברות בפייסבוק עם שם לא ישראלי. זה פחד נוראי, משתק, שאנחנו יודעים שבכל רגע יכולים להתקשר ולדרוש את הילד שלנו. אני לא יכולה לראות את עצמי שמה אותו באוטו, מסיעה אותו לשדה התעופה ואומרת לו לנסוע אל הלא נודע. יש לי צמרמורות נוראיות רק מהמחשבה הזאת. זה ילד שסומך עליי, שבוטח בי באינסוף אחוזים. איך אני יכולה לבגוד בו ולשלוח אותו למקום שהוא לא מכיר? אני מפחדת לחשוב איזה נזק בלתי הפיך זה יעשה לו".

משרד הפנים מתעקש

"תחושת שייכות ויציבות חיונית להתפתחותו הבריאה של ילד ונבנית בראש ובראשונה מתמיכת המעגל הקרוב הסובב אותו – המשפחה שלו", מסבירה עו"ד כרמית פולק־כהן, היועצת המשפטית של המועצה לשלום הילד. "כאשר מדובר בילד בסיכון, ודאי כזה שננטש על ידי הוריו, נודעת חשיבות מיוחדת לשמירה על רצף הביטחון והוודאות שלו. וכשילד 'נעקר' מהסביבה הטבעית, המגינה והיציבה שלו, ממשפחתו, ואף מהמעגל התומך השני והשלישי שלו, הרי שהפגיעה בו עלולה להיות בלתי הפיכה. בנסיבות כאלה חשוב במיוחד להסדיר לו מעמד קבוע כדי לאפשר לו ולמשפחה שמגדלת אותו לחיות ללא חשש מהעתיד לבוא".

דוד מספר שגלעד, בפועל, הוא ילד ישראלי לכל דבר. "הוא לא מכיר שום דבר אחר", הוא אומר. "לא שפה אחרת ולא תרבות אחרת, הוא אפילו לא יודע שהוא לא ישראלי. זה כמו לקחת עץ, לגדוע אותו ולזרוק אותו למדבר. אנחנו מצפים שהמערכת תתעלה מעל הנהלים, שלא רלוונטיים במקרה הזה".

אילנה, לא בפעם הראשונה, פורצת בבכי. "זה לא ילד בן שלוש", היא אומרת, "זה ילד בן 11 שחווה פה את כל הילדות שלו. אנחנו לא רוצים לשלול את האזרחות מארץ המוצא שלו, אלא רק להוסיף לו אזרחות ישראלית. שהוא יוכל לבחור, שנוכל לנהל משא ומתן. איפה טובת הילד כאן?".

בשנים האחרונות פנו אילנה ודוד לכל מי שאפשר — לשרים, לחברי כנסת, ללשכת נשיא המדינה. כמה מהם התגייסו לסייע, אבל רשות האוכלוסין וההגירה עומדת בסירובה. "אנחנו מרגישים שמשרד הפנים אטומים לגביו", אומרת אילנה. "נתתם להורים של הילד הזה להיכנס לכאן? הם בחרו לצאת? הילד הזה נשאר כאן בתוקף צו בית משפט! הוא ננטש פעם אחת כשנשלח לבד לבית החולים, ננטש פעם שנייה כשאימו נסעה מכאן וחתמה על מסמכים שהיא מוותרת עליו. יש לילד הזה משפחה תומכת, אוהבת ומשקיענית שרוצה אותו ורוצה בטובתו. מה עוד אתם רוצים?".

במאבק המתמשך מסייע ארגון אור שלום למען ילדים ונוער בסיכון, שמלווה את המשפחה מראשית הדרך ועד כה, ופועל להסדרת המעמד והזכויות שלה ושל משפחות נוספות שפתחו את ביתן וליבן לילדים חסרי מעמד. "כולנו תקווה כי נזכה לסוף טוב ולתיקון העוול שנעשה", אומרת מנכ"לית הארגון, טלי חלף. "מגיע לילד לחיות עם משפחה חמה ומחבקת ולגדול בשוויון ככלל ילדי ישראל".

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסרה תגובה לקונית: "נציין כי גלעד קיבל מעמד של תושב ארעי תוך התחשבות במגבלות ובוויתור על דרישות מצד הרשויות. כמו כן, מעמד זה מקנה לו את כל הזכויות הרפואיות והסוציאליות".