שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    טראמפ ואיראן מתנגשים, ישראל עלולה לחטוף
    נוכח רצונו העז של טראמפ להימנע ממהלכים צבאיים, עלולה ישראל למצוא עצמה בודדה הן במערכה הצבאית והן במערכה הדיפלומטית

     

    דונלד טראמפ ועלי חמינאי (צילום: רויטרס)
    דונלד טראמפ ועלי חמינאי(צילום: רויטרס)

    מדיניות "הלחץ המירבי" שמפעיל הנשיא דונלד טראמפ כלפי איראן, בעידודו הפעיל של בנימין נתניהו, מגיעה לרגעי האמת. בעקבות פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין והסנקציות המשתקות שהטילה על טהרן, הודיעו האיראנים בשבוע שעבר על הפרתם את המגבלות שקבע ההסכם לגבי כמות האורניום המועשר שמותר לה לייצר והשבוע הוסיפה שתפר גם את רמת ההעשרה המותרת.

     

     

    הסנקציות האמריקניות גורמות לקריסה כלכלית ולמשבר של ממש באיראן, אולם מטרתן אינן לגרום כאב, אלא להביא לשינוי במדיניותם של האייתולות בתחומי הגרעין, הטילים וההתנהלות האזורית, ולפי שעה אין כל סימן לכך. ההיפך הוא הנכון. כמהמרת מנוסה, או שמא כנושאת ונותנת ממולחת, איראן רק מגדילה את סכום ההימור. הסכנה לעימות, ולחילופין לפריצת הגבולות הגרעיניים, מעולם לא נראתה גבוהה יותר.

     

    אפשר בהחלט שהצדדים יירתעו מעימות ושתהיה זו טהרן - שיחסי הכוחות האמיתיים נהירים לה - תמצמץ ראשונה, אך כלל לא בטוח. טראמפ כבר הבהיר באמירותיו ובמעשיו עד כמה אינו מעוניין בעימות צבאי, קל וחומר במזרח התיכון, במיוחד כשמערכת בחירות קשה לפניו: כך בהימנעותו מתגובה לשורה של התגרויות איראניות מכוונות, החל בתקיפות של מכליות במפרץ ויעדים בסעודיה, וכלה בהפלת המל"ט.

     

    היה ואיראן תהיה נכונה להסתכן בעימות – ומדובר בהימור גדול מבחינתה – באפשרותה להגיע ליכולת גרעינית בעוד כשנה-שנתיים. הסכם הגרעין מ-2015 הוא אמנם בגדר חלב שנשפך, אך על שולליו לשאול את עצמם כיצד היו חשים בימים אלה, גם אפרופו המצב הנפיץ בצפון, לו ההסכם לא הסיג את יכולותיה של איראן לאחור וזו כבר הייתה חוצה את הסף הגרעיני. הבחירה האמיתית בחיים בדרך כלל אינה בין החלופות המיטביות, אלא ברע במיעוטו.

     

    כך או אחרת, זו לא השעה למצמוץ אמריקני-ישראלי. מהרגע שאומצה גישת הכפייה הגוברת, יש לאפשר ללחץ ולזמן לעשות את שלהם. מהלכיה המתריסים של איראן לא משקפים עוצמה אלא ייאוש גובר.

    באיראן בוודאי מורטים כיום את השערות מרוב תסכול. אף שארה"ב היא זו שהפרה את הסכם הגרעין, החותמות האחרות, ובראשן המדינות האירופיות, תובעות מטהרן להמשיך לכבד אותו. התנערות איראנית מההסכם, וייתכן שאף הצעדים המוגבלים שעליהם כבר הודיעה, עשויים להביא את בעלות הברית האירופיות ליישר קו עם ארה"ב, ואפילו רוסיה וסין תתנגדנה לפרישה מלאה. למרות הבטחות חוזרות של המדינות אירופיות להקלת הלחצים האמריקניים, מאמציהן לכונן מנגנון שעוקף את הסנקציות כשלו.

     

    חמור מכך מבחינת איראן, טראמפ לא מגיב כמצופה על התגרויותיה, ונמנע מצעדים צבאיים, מה שהיה עשוי לדחוף את המדינות האירופיות דווקא לחיקה של טהרן. המשך העצמת ההתגרויות לרמה שתכפה על טראמפ להגיב צבאית, עלולה לפעול כבומרנג ולייצור אחדות אירופית-אמריקנית מחודשת, וטראמפ, תוך המעטה מכוונת בחשיבות צעדיה של איראן, רק מגביר את הלחצים המופעלים על המשק הקורס שלה. כמי שמנסה להיחלץ ממלכודת בכל דרך אפשרית, תגובות איראן עלולות להיות בלתי-צפויות ומסוכנותו במיוחד.

     

    בפועל, מרחב התמרון של ארה"ב ואיראן כאחד מוגבל על ידי שילוב של שיקולים אסטרטגיים ופוליטיים. טראמפ אמנם לא מעוניין בעימות צבאי בשנת בחירות, אך גם הבטיח לבוחריו למנוע את גרעון איראן ולהשיג הסכם טוב מקודמו. האיראנים, מצדם, משוכנעים מתמיד בכורח האסטרטגי שלהם להגיע לכל הפחות לסף הגרעיני, ואינם יכולים להרשות לעצמם להצטייר כמי שנכנעו, בוודאי כל עוד הלחצים אינם מהווים איום על המשטר. גם מנהיגי איראן, ולא רק ארה"ב וישראל, מתמודדים עם פוליטיקה פנימית קשה ומורכבת ופשרה עתה תציג את עלי חמנאי וחסן רוחאני כמי שמדיניותם כשלה לגמרי. אין להם כוונה שזה יקרה.

     

    לכן, הסכם "משופר" עם איראן חייב להיות משופר גם עבורה, במהות ובוודאי במעטפת הפומבית, כדי שמנהיגיה יוכלו להציגו כהישג. אחרת הסבירות להסכם נמוכה ואילו הסבירות לעימות ממשית.

     

    נוכח רצונו העז של טראמפ להימנע עתה ממהלכים צבאיים, ישראל עלולה למצוא עצמה בודדה במערכה הצבאית, דווקא בשעה שגם היא מצויה בתקופת בחירות קשה ובעת שנתניהו נאבק לא רק על עתידו הפוליטי, אלא גם על חרותו. אולם, גם המישור הדיפלומטי טומן בחובו סכנות עבור ישראל. כפי שטראמפ "התאהב" במנהיג צפון קוריאה בפגישתם הראשונה, אין זה מן הנמנע שיפתח רגשות עזים גם כלפי המנהיג העליון חמנאי ואף ינסה להגיע עמו להסכם מהיר. ככה זה שמדובר בנשיא כה רגיש וספונטני. ישראל עלולה לשלם את המחיר של הסכמה נמהרת. מסוכן, כבר אמרנו?

     

    • צ'ק פרייליך, לשעבר סגן ראש המטה לביטחון לאומי, הוא עמית בכיר באוניברסיטת הרווארד, מרצה באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "תפיסת הבטחון הלאומי של ישראל: אסטרטגיה חדשה לעידן של תמורות", שיצא לאור בשבועות הקרובים

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים