שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    זאת האחריות של הימין
    לאחרונה אנו עדים לגילויי אחריות ואחוות שכנים של מתנחלים כלפי פלסטינים. דווקא כבעלי בית במרחב יש להם אינטרס בוער לבנות חיים משותפים

     

    טרקטורים ליד הכפר הבדואי חאן אל אחמר (צילום: AFP)
    ארכיון. חאן אל-אחמר(צילום: AFP)

    בשבוע שעבר ערכתי שני סיורים. האחד במזרח ירושלים במתנ"ס בצור באהר, השני במזרח בנימין בחאן אל-אחמר. רוב הזמן שתקתי. פגשתי נופים ואנשים, והקשבתי להם.

     

     

    אל צור באהר הוזמנתי על ידי המכון לאסטרטגיה ציונית. הם הקימו בכפר, ובכפרים נוספים במזרח העיר, מוקד סיוע לתושבים לצד כיתות לימוד עברית לנשים. ישבתי בכיתה עם הנשים שלא למדו בבית הספר עברית, וכעת בגיל מבוגר יחסית הן מגלגלות את המילים הזרות בפיהן. מילים של שפת השכנים שחיים ממש מעבר לכביש בארמון הנציב.

     

    נפגשתי עם הצעירים במוקד שמסייעים לתושבים להתנהל מול ביטוח לאומי, העירייה ומשרדי הממשלה. המלגאים שעונים בערבית לפונים אליהם בפייסבוק או בקו החם. חלקם יוצאי 8200, אחרים סטודנטים ללימודי מזרח-תיכון. עבור כולם זהו מפגש מסקרן עם עולם שלא הכירו. ובמקום לתעל את הסבל הפלסטיני להתנגדות לכיבוש במקרה הטוב, או לשנאה למדינת ישראל במקרה הרע, כפי שנוטים לעשות ארגוני זכויות אדם משמאל, הם פועלים במרץ להפחית את הסבל עצמו.

     

    הרעיון שעומד מאחורי הפרויקט הוא שאין מונופול לשמאל על זכויות אדם. גם ארגונים ימניים וציוניים צריכים להידרש לנושא, אולי אפילו דווקא יותר מארגוני השמאל. כי מי שמאמין בריבונות ובמשילות חייב גם לקחת אחריות על המציאות בשטח, חייב לגלות דאגה אמיתית לחייהם של כלל התושבים.

     

    אל חאן אל-אחמר הוזמנתי על ידי חברי הג'האלין – קבוצה של עשרות פעילים שמגישים סיוע לתושבי המקום מהשבט הבדואי ג'האלין, סיוע שכולל תמיכה נפשית בעיקר לנשים ולילדים, סיוע בבגדים ובמציאת מקורות פרנסה לנשים. למרבה הפלא, בין חברי הקבוצה פעילים כעשרה תושבים מכפר אדומים, ההתנחלות הסמוכה.

     

    היחסים בין חאן אל-אחמר לכפר אדומים מורכבים ומתוחים מאוד בשנים האחרונות. מאז 2009 הפסיקו ביישובים הסמוכים לחאן אל-אחמר להעסיק את הבדואים, ואף אוסרים עליהם את הכניסה להתנחלויות. מרבית תושבי ההתנחלות בסביבה בעד פינוי חאן אל-אחמר, אבל יש אחרים, מעטים יותר, שדווקא מתנגדים לפינוי בכפייה, ואף נרתמים כדי לסייע לשכניהם. אני לא נוקטת כאן עמדה כלפי עצם שאלת הפינוי, רק מאירה בזרקור על פעילות לא מוכרת בשטח.

     

    עץ התות הגדול בחאן אל-אחמר מציע מחסה מפני השמש המדברית המכה בעוז. הנשים והנערות הבדואיות פורשות את מעשי ידיהן על המחצלת – בובות בדואיות קטנות שלמדו לרקום – ונשים מחברי הג'האלין מסייעות להן למכור אותן. ההזנחה והלכלוך מסביב מכמירי לב. מדינת ישראל היא הריבון בשטח, שטח C, אך הרשות הפלסטינית היא זו שמפעילה את בית הספר במקום. ישראל אוחזת בהגה השלטון, אך לא מנהלת מדיניות של אחריות כלפי נשלטיה, לא מאפשרת להם שום מרחב מחיה, והדלות זועקת.

     

    ארגוני זכויות אדם מימין פעלו כבר בעבר, אך בשנים האחרונות אנו עדים לגילויי אחריות ואחוות שכנים כלפי פלסטינים, בדואים וערביי מזרח ירושלים. חלק מהפעילות נעשית בהיקף מקומי, תחת קבוצות שונות בגוש עציון ובבנימין, שמכנות את עצמן "שכנות טובה" ויוצאות למפגשים עם הפלסטינים. פעילות רחבת היקף יותר נעשית תחת המכון לאסטרטגיה ציונית. מדובר בניצנים ראשונים ומרגשים של גילויי אחריות ורגישות המעידים על תהליכי התבגרות בימין ובהתיישבות ביהודה ושומרון.

     

    את המלאכה הזו, כמו גם הניסיון לקדם שלום שצומח מהשטח, לא צריכים המתנחלים להותיר בידי גורמים חיצוניים משמאל. דווקא להם, כבעלי בית במרחב, יש אחריות כלפי שכניהם ואינטרס בוער ואמיתי לבנות חיים משותפים וטובים יותר לכולם.

     

    • יפעת ארליך היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים