סדרת הילדים החשובה ביותר: כל מה שרציתם לדעת על בובספוג

הרומן שלי עם בובספוג התחיל אי שם בשנת 2003, כשניהלתי את "גוגו" - ערוץ משחקי השלט בכבלים (לימים HOT) - והתבשרתי שהחברה קיבלה זכויות לייצר משחקים לניקלודיאון, מה שאומר שאמציא משחקים לבובספוג. עד אז לא ידעתי עליו כמעט כלום, אך קיבלתי את התדריך הבא: בובספוג הוא כולו טוב לב, חיוכים ואופטימיות. בכל פרק הוא נתקל בקונפליקטים, אבל הוא תמיד מתמודד איתם בגישה יצירתית וחיובית.

זה לא נשמע שונה כל כך ממיקי מאוס (לא שזה דבר רע כשלעצמו), אבל בהיותי הבחור הרציני שאני, טרחתי לצפות בפרק מהסדרה, וקרו לי שני דברים: 1. התמכרתי. 2. גיליתי שמסתתרים בה דברים נוספים מעבר לעלילה בנאלית עם דמות חביבה.

אם רוצים לדבר על בובספוג, שתאמינו או לא חוגג יום הולדת 20 השנה (מרתון שידורים ופרק מיוחד ישודרו ביום ראשון הקרוב בערוץ ניקלודיאון), חייבים להתחיל בסטיבן הילנבורג: היוצר, המפיק, הבמאי והתסריטאי הראשי של הסדרה, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים בגיל 58 ממחלת ALS.

הילנבורג גדל לחופי האוקיינוס השקט באנהיים, קליפורניה, העיר שבשטחה נמצא דיסנילנד, אבל הוא פיתח דווקא תשוקה ליצורים החיים באוקיינוס. הסדרה, שעלילתה מתרחשת מתחת לפני הים וגיבוריה הם יצורים ימיים, נוצרה מתוך רצון להנחיל לילדים את הידע שצבר הילנבורג כביולוג ימי. אני מודה שצחקתי בקול שכששמעתי בפעם הראשונה על היומרה הפדגוגית. זה נשמע לי מופרך ומצחיק בדיוק כמו בפרק ההוא של "סיינפלד", כשג'ורג' קוסטנזה מנסה (ואפילו מצליח!) לתפקד למשך שעה קלה כביולוג ימי.

עם זאת, כדאי לשים לב: גיבורי הסדרה של הילנבורג אינם הדגים, הלווייתנים, הכרישים והדולפינים, אלא מי שנחשבו כמעט אנונימיים עד לפני 20 שנה: חסרי החוליות – כמו סרטנים, חלזונות, תמנונים, ספוגים וחסרי התחכום (הגדרה שלי) כמו מדוזות, כוכבי ים ואפילו פלנקטון, שהוא לא בדיוק יצור אלא שם כולל לצבר אורגניזמים שחלקם דמויי אצות ורבים מהם חד-תאיים.

אבל גם הילנבורג המנוח יסכים איתי שזה לא העניין העיקרי. כשמגיבים לבובספוג במשיכת כתפיים, מפספסים הרבה יותר. 

עלילת "בובספוג מכנס מרובע" מתרחשת בעיר הבדיונית "ביקיני בוטום", "תחתית הביקיני" בתרגום מעודן, מין מקום שגם מטאפורית אי אפשר לרדת נמוך ממנו. ולמי שאוטומטית חושב על בגד הים, אזכיר שפריט האופנה הזה קיבל את שמו מהאי ביקיני שבאוקיינוס השקט, שפונה בשנות ה-40 מתושביו כדי לאפשר לאמריקנים לבצע בו ניסויים חיים בפצצות גרעיניות. 

אז איך נראים החיים בקרקעית האוקיינוס בביקיני? תתפלאו, אבל הם די מזכירים את מה שקורה על פני האדמה. לכאורה, בעלי חיים שמדברים, מתנהגים ומייצגים בני אדם, והם סוג של משל לחברה האנושית, קיימים כמעט בכל סדרת הנפשה (זה המקום להגיד שאין לזלזל ברמה ובאמירות של סדרות הילדים בימינו), אבל "בובספוג מכנס מרובע" לא מסתפקת בפרקים עם אג'נדה ירוקה, שבה הגיבורים נלחמים נגד כל הסיכויים בפרויקט של סלילת כביש מהיר על חשבון שטחים פתוחים. זה שולי ופשטני מדי בשבילם. היא הולכת רחוק יותר וצוללת למעמקי התובנות של סוציולוגים ופסיכולוגים.

כמו בסדרות טלוויזיה מופתיות אחרות בנות זמננו ("סיינפלד", "משפחת סימפסון"), הפרקים לא מסתיימים במוסר השכל לעוס לצופה אלא סומכים על האינטליגנציה שלו, מה שמעמיד את בובספוג בשורה הקדמית (ובמושבים מצוינים) לצד היצירות הפופולריות של המאה ה-21. אם נדרשת מידה רבה של תחכום ובגרות כדי להבין משלים ונמשלים ביצירות מופת כמו "חוות החיות", "1984" ו"בעל זבוב", הרי שכמוצר שמיועד בעיקר לילדי הכיתות הנמוכות, המשל והנמשל מוגשים בצורה מעודנת וחדה כאחד - וזהו יתרונה הגדול של הסדרה. 

לא נדרש דמיון רב כדי להבין מהי חיית המחמד היבשתית שנתנה השראה לגארי, החילזון של בוב ספוג שאוכל מזון מקופסאות שימורים ועושה "מיאו", או למה משמשת קונכייה כשמצמידים אותה ללחי ומדברים אליה. תתאמצו עוד קצת כדי להבין שהמדוזות המרחפות בחופשיות בשדותיהן הן פרפרים, וליתר ביטחון בובספוג ופטריק רצים בשדות האלה עם רשת פרפרים. המסרים של בובספוג הם יותר תת-הכרתיים ומתוחכמים.

אז קחו אוויר, תצללו לקרקעית האוקיינוס ותכירו את גיבורי סדרת הילדים החשובה ביותר כיום בעולם.

גיבור הסדרה הוא בובספוג, והוא כמעט כל מה שתרצו שהילד שלכם יהיה: אחראי, חיובי, אופטימי, בעל תושייה, שמח, אחראי וחרוץ. יש רק בעיה אחת - הוא לא ילד. בובספוג חי כאדם מבוגר, יש לו עבודה והוא מתנהל באופן עצמאי, אבל תסביך הפיטר פן שלו מצליח להאפיל אפילו על האבטיפוס מארץ לעולם לא.

מחוץ לשעות העבודה הוא רוצה רק לכייף, וזה בדרך כלל אומר שהוא יבלה עם חברו הטוב פטריק במרדף אחרי מדוזות או בניפוח בועות סבון. אם יש משהו שממחיש את חוסר היכולת של בובספוג לעשות את המעבר לחיים הבוגרים, אלה הכישלונות הבלתי נגמרים שלו לעבור טסט ולקבל רישיון נהיגה.

הסיידקיק של התוכנית הוא כוכב הים פטריק סטאר, דמות קיצונית אפילו יותר מבובספוג (ואולי גם מחווה די מעליבה כלפי מתופף הביטלס רינגו סטאר?). פטריק ממלא על פי רוב את תפקידו בז'אנר "החבר הכי טוב" של בובספוג באופן הכי קלישאתי שניתן להעלות על הדעת. פטריק הוא מובטל, ומומחה לפי עדותו ב"לא לעשות כלום". מעשיו הדביליים של היצור האגוצנטרי וחסר ההבנה מסבכים לא פעם את בובספוג ומעמידים את החברות בסכנה. למעשה, רבים מהצופים לא היו רוצים אדם בעל יכולות שכליות ורגשיות כמו פטריק כחבר שלהם, אלא שהיחס המקבל והמכיל של בובספוג, ולא פחות מזה של סנדי צ'יקס (שנכיר בהמשך), יכול לשמש מופת להתנהגות אנושית כלפי מי שהטבע חילק לו קלפים חלשים מאוד.

אגב, בעבר נרשמו מחאות של ארגונים שמרניים קונספירטיביים בארצות הברית שמצאו את החברות של שני היצורים הימיים כמעודדת הומוסקסואליות. אני מתקשה להסכים איתם. יחד עם זאת, קל להצביע על היעדר כמעט מוחלט של אופי מיני לדמויות הראשיות - דווקא יתרון עבור הצופים הצעירים של הסדרה.

דמות נוספת בסדרה היא סקווידוויד, מעין תמנון שגר בשכנות לבוב ספוג ולפטריק. הקופאי של מסעדת הסרטן הפריך הוא מעין תמונת היפוך של בובספוג: עובד ממורמר, סרקסטי, נטול התלהבות ואמביציות. סקווידוויד תמיד ביקורתי כלפי בובספוג ופטריק, וזה לא רק בגלל שהם מפריעים לו כשכנים. הוא הקול המבוגר, האחראי, הביקורתי והמעצבן למדי כלפי הילדותיות של הגיבורים הראשיים של הסדרה. בזכות סקווידוויד מתעצם הקסם שבנאיביות ובטוב הלב של בובספוג ופטריק - שמתכחשים לשנאה שלו ומתעקשים לראות בו חבר אמיתי.

הנלעגות של סקווידוויד מתעלת בוודאי את נפש הצופים ללעג כלפי כל מה שיהיר ומתיימר לייצג תרבות גבוהה בעולמנו, כדמות מזויפת למדי, שנייה רק לזיופים שנשמעים מנגינת הקלרנית שלו.

סנדי היא דמות מיוחדת במינה בסדרה, המצאה יצירתית מוזרה שממחישה בכל פעם את גבולות החשיבה הנפרצים בה פעם אחר פעם. היא סנאית, אורחת קבועה בביקיני בוטום, מעין דיאן פוסי, חוקרת טבע שחיה יחד עם מושאי המחקר שלה ויוצרת איתם קשרי ידידות. בהיותה יונק (כמונו בני האדם) ו"אורחת לרגע" במעמקי האוקיינוס, היא משמשת פעמים רבות בתור הקול השפוי, בעל האבחנות ההגיוניות ביותר במציאות המוטרפת שבסדרה. 

היא עוצבה כדמות טובת לב, חברותית וברוח התקופה היא "אישה" עצמאית, משכילה וקרייריסטית מדופלמת. היא חיה בקרקעית הים בתוך אקווריום מלא באוויר, וכשהיא יוצאת מהאקווריום אל הים היא מתניידת בספק חליפת אמודאי ספק חליפת אסטרונאוט. כשבובספוג ופטריק באים לבקר אותה בביתה המאוורר, הם חובשים קסדה מלאה במים כדי שיוכלו "לנשום מים" ולא להתייבש. וכך, אם כל דמות בסדרה מייצגת ישות בחברה האנושית - אז בהיפוך עלילתי מתוחכם, סנדי היונקת היא בעצם הדג באקווריום האוויר שבאוקיינוס, או אם תרצו "הזבוב על הקיר".

אבל הגיבור האמיתי של הסדרה (בעיניי) הוא מר קראב. הבוס של בובספוג, בעלי מסעדת "הסרטן הפריך", מייצג סטריאוטיפ מוגזם עד כדי גיחוך של הבורגני הציניקן - הסרטן החמדן שמגיש במסעדתו קציצות סרטן: כלומר קניבליזם, לא פחות. 

קראב הקמצן מוכן לעשות הכול כדי להציל שטר של דולר, ויחסו אל עובדו המסור ביותר – הטבח בובספוג – נותן שיעור אמיתי לילדים מפני סכנות הנצלנות שביחסי עובד-מעביד. באחד הפרקים, למשל, הוא מודה שפרסי "עובד החודש" שבובספוג זוכה בהם באופן סדרתי נועדו לנטרל שאיפות עתידיות לשיפור תנאי עבודה ושכר. המסרים של מר קראב הם חריפים וקיצוניים עד כדי אבסורד, כך שלא רק מבוגר שנחשף אליהם אלא גם ילדים מפנימים את הביקורת. 

אבל מר קראב אינו הרשע של הסדרה. הדמות מעוצבת באופן מתוחכם אך מובן לחלוטין לילדים. ברור לצופים שתאוות הבצע שלו דורסת תכונות טובות שהוא מפגין מפעם לפעם, כמו הבנה ואמפתיה לאחר. מבקרי טלוויזיה משבחים למשל את יחסו האוהב לבתו פרל, ומהללים אותו כמודל של הורה יחידני.

המסקנה הבאה היא מתבקשת, ביקורתית ונוכחת כמעט בכל פרק: קראב הוא קורבן אמיתי ואולטימטיבי של השיטה - החיפוש הסיזיפי אחרי חיסכון של עוד דולר לא מעניק לו אושר, ושינוי של השיטה הכלכלית יפגע אולי בפריחה העסקית שלו, אבל ישחרר את נפשו.

ועכשיו עוד שיעור קטן בכלכלה בת זמננו בזכות פלנקטון, היצור הקטן ביותר בביקיני בוטום. מי שמצפה שמלחמה במונופול הבלתי מרוסן של מר קראב תגיע מכיוון הרגולטור – טועה. האויב של מר קראב הוא בעליו של "מסעדת הדלי", שמשתמש בכל טריק מלוכלך כדי לגנוב את הנוסחה הסודית לקציצת הסרטן של מר קראב.

פלנקטון אינו לוחם למען זכויות הכלל, אלא מונע מתוך רצון להביא לפשיטת רגל של אויבו. בפרקים שבהם פלנקטון מצליח (באופן זמני) במזימותיו, מיד מתערער כל הסדר החברתי של ביקיני בוטום, פורצות מהומות ומזג האוויר הופך להיות קיצוני. הסדרה מהללת אם כך את זכות הקניין, וממחישה את חשיבותה כאבן יסוד בחברה שלנו.

ועוד נקודה לסיום, שממחישה עד כמה ילדים מקבלים שיעור על עולם הזוהר האמיתי והחיים בגיל השלישי (להבדיל ממה שאנחנו רואים על מסך הקולנוע או באינסטגרם): דמויותיהם של "איש הים" ו"נער הפלא" הן ספק גיבורי על, שנוצרו בהשראת "אקווהמן" ו"אקווהלאד" או באטמן ורובין, ספק השחקנים שגילמו את גיבורי העל הללו. אבל במציאות האכזרית של ביקיני בוטום איש הים ונער הפלא כבר פרשו לגמלאות, ואף אחד כבר לא מתרשם מהם. חוץ מבובספוג ומפטריק.

שוב, נאמנותו העיוורת של בובספוג לגיבורים בדימוס מדגישה את טוב ליבו, כמו גם את חוסר היכולת שלו להכיר במציאות. הרצון והביטחון שלו בקאמבק של הגיבורים שלו מצליחים לשכנע את הפנסיונרים לנסות לבצע את שירת הברבור שלהם, אך רק ממחישים את הפתטיות שלהם, את צדדיה האכזריים של הזקנה: הקשיים הפיזיים, הקושי והצער באובדן התהילה והארעיות שב"תהילת עולם".

איתי הרמן, ה"צ'ייסר" מהתוכנית "המרדף" בכאן, יצר משחקים ופעילויות דיגיטליות של בובספוג והוציא לאחרונה את הספר "הטריוויה של הרמן".