המידע שלנו לא יישמר לנצח, אבל אפשר להציל אותו

לקוחות רבים של מיקרוסופט איבדו בתחילת החודש רכוש שבו השקיעו הרבה כסף ותשומת לב: החברה סגרה סופית את שירות הספרים האלקטרוניים שלה, וכל מי שרכשו בו ספרים בעבר איבדו את הספרייה הדיגיטלית שלהם. מיקרוסופט אמנם פיצתה את הלקוחות על ערכם הכספי של הספרים, ואפילו הוסיפה 25 דולר נוספים לאנשי אקדמיה, שההערות ומראי המקום שהפורמט הדיגיטלי איפשר להם לשלב הלכו לאיבוד. אבל בפועל, מדובר בתקדים מדאיג: מיקרוסופט נטלה מלקוחותיה משהו שמכרה להם ושהפך לרכושם.

כמה שנים לפני כן, סגרה רשת וולמרט הענקית את חנות המוזיקה המקוונת שלה ומחקה את כל השירים. החברה המליצה ללקוחות שקנו אצלה אלבומים במיטב כספם, לצרוב את המוזיקה על תקליטורים לפני שהם מאבדים אותה. ואילו אמזון - שהחלה את דרכה כענקית ספרים - הסירה ב-2009 מרחוק את הספר "1984" של ג'ורג' אורוול ממכשירי הקינדל של רוכשיו, מסיבות של זכויות יוצרים. כאילו הייתה האח הגדול בעצמה.

מתברר שבעולם המידע החדש, הנסמך על אחסון מרחוק, כשהחברות רוצות או כושלות - אנחנו עלולים לאבד את רכושנו.

ככל שמתקדמת הטכנולוגיה אנחנו הולכים וצוברים עוד ועוד רכוש דיגיטלי. את אוסף התקליטים איבדנו כשנעלמו הפטיפונים, את התקליטורים שבאו בעקבותיהם השלכנו והחלפנו ברשימות השמעה בספוטיפיי. את אוסף סרטי הווידיאו החלפנו במנוי בנטפליקס, וגם משחקי המחשב כבר מגיעים מהענן. הצילומים והסרטונים שלנו מזמן לא נשמרים על נייר או פילם אלא בכונן המחשב או בענן, וכמוהם מסמכים וטקסטים שאנחנו כותבים.

כל הנכסים הווירטואליים האלה הם חלק מאיתנו, אבל לא בטוח שהם נמצאים בשליטתנו. בטח כשמדובר על שמירה לשנים ארוכות. סבתא וסבא השאירו אחריהם תמונות, הקלטות, מסמכים, אולי יומנים יקרי ערך. עד היום מתגלות יצירות מופת בחיפוש בעליות גג של בתים ישנים.

מה אנחנו משאירים לדורות הבאים? מה יקרה לכל הצילומים המשפחתיים והאישיים שלנו אם "גוגל תמונות" תחליט לחסל את הביזנס? מה יקרה אם כל המוזיקה ששילמנו עליה תיעלם כי "ספוטיפיי" תיסגר? האם כל מה שכתבנו בפייסבוק - הזיכרונות, התמונות, הקשרים החברתיים - עדיין יהיה שם ביום שבו פייסבוק תתפרק? האם אפשר בכלל בעידן המודרני לשמור דברים לנצח?

בואו, גם על 20 שנה נתפשר.

התשובה הקצרה לכל השאלות האלה היא - לא. אין פתרון המאפשר לשמור על הזכויות שלנו בענן, וגם היכולת שלנו לשמור על רכוש דיגיטלי שאינו נמצא בענן מוגבלת ביותר: זאת הבעיה עם שיטת ניהול הזכויות הדיגיטליות (DRM), שמאפשרת לחברה שמכרה את המוצר ליטול אותו בכל רגע בחזרה, מבלי שנוכל לטעון דבר כנגדה. תבדקו, אתם חתומים על הסכמה לכך בתנאי ההרשמה לשירותים השונים.

לא שהחברות לא היו יכולות לעבוד בדרך אחרת, למשל - להעביר לרשותנו באופן מלא, בתמורה לתשלום, את הקובץ שרכשנו - ספר, שיר, או סרט. בראשית ימיהם של הספר האלקטרוני ואתרי המוזיקה כך זה אמנם התנהל: אתרי ספרים שלחו לנו ספר בצורת קובץ בפורמט EPUB או MOBI, אתרי מוזיקה איפשרו להוריד קבצי MP3 או FLAC, וכך גם אתרי סרטים ומשחקים. אבל המאבק הנואש בפיראטיות ובהפצת הקבצים ברשת הוא שהוליד את שיטת ה־DRM, ולמעשה כפה עלינו לוותר על הרכוש ואת החלפתו בשירות.

בעיית שמירת הקבצים מתחילה עוד לפני כן, עם המסמכים שאנחנו יוצרים בעצמנו - למשל קבצי טקסט, ששרידותם ממש לא מובטחת. מי שכתב סיפור ביכורים במעבד תמלילים "איינשטיין" בשנות ה-90, לא ימצא היום תוכנה שיודעת לקרוא אותו. מי יכול להבטיח, שקבצי DOC או PDF של ימינו יהיו בשימוש בעוד 30 שנה? חלופת המכתבים בין הפסיכולוגים זיגמונד פרויד לקרל יונג היא מנכסי צאן הברזל של התרבות האנושית. האם חלופות האימיילים שאנחנו מנהלים היום ישרדו את שיני הזמן? ואיך בכלל מבטיחים שהאימיילים הללו ישרדו בכלל, ושתהיה לנו גישה אליהם בעתיד הרחוק?

אנחנו יוצרים תכנים חשובים גם בכלים נוספים: אפליקציות שונות - למשל MyHeritage, המשמשת לאיסוף מידע על תולדות המשפחה - צוברות מידע שאין דרך לשחזר אותו מלבד דרך התוכנה עצמה. יש גם הערות שמשתמשים מוסיפים לקבצים, לשרטוטים ולציורים באפליקציות. כל אלה עשויים להיות בעלי ערך לדורות הבאים, אבל לא בטוח שיש דרך להבטיח את נצחיותם.

בעיה חמורה אפילו יותר היא שרידותם של אמצעי השמירה. רק לפני 20 ו-30 שנה עוד שמרנו קבצים על תקליטונים, דיסקטים. מישהו יכול לחשוב על דרך לקרוא היום את מה ששמור בדיסקטים ההם, בהנחה שלא הושלכו מזמן לאשפה? בשנים שלאחר מכן שמרנו קבצים באמצעות צריבה על תקליטורים. גם אלה נמצאים כבר על ערש דווי, ובתוך כמה שנים יהיו כונני תקליטורים רק במוזיאונים למחשוב. מה יקרה לכל הקבצים שאנחנו שומרים שם?

דבר דומה קרה גם למי ששמר סרטי משפחה בפילם או בקלטות וידיאו. איך אפשר היום לראות את סרטי הסופר-8 של שנות ה-80 או את סרטי הווידיאו של שנות ה-90, שצולמו בקלטות VHS הישנות? מי שלא דאג להעביר אותם למדיה דיגיטלית, כמו גם את הצילומים המשפחתיים מהאלבום, ייתכן וכבר איבד אותם לנצח.

ואחרי כל זה, גם עתידם של הקבצים הדיגיטליים אינו מובטח כלל ועיקר. היום אנחנו שומרים קבצים בכונן הקשיח, אולי בכרטיס זיכרון נייד, אולי אפילו בתיקייה בענן. האם שם אנחנו מבטיחים להם חיי נצח? ובכן, ממש לא. אמצעי האחסון המגנטיים ידועים כבעלי תאריך תפוגה: כחמש שנים לכונן קשיח, כעשר שנים לכרטיסי זיכרון. וגם הטכנולוגיה שלהם משתנה תדיר: הכוננים של ימינו עלולים שלא להתאים למחשבים בעתיד.

אחסון בענן מצטייר בדרך כלל כפתרון לבעיות האלה, והוא אכן כזה, לפחות בתיאוריה - רק עם בעיות משלו. הוא כרוך בתשלום שנתי על כמות אחסון גדולה, שלאורך שנים יכול להצטבר לאלפי דולרים. והוא גם מחזיר אותנו לשבריריות של התלות בחברה חיצונית, בהחלטותיה או בעצם קיומה. 

הבעייתיות של החיים בעידן הדיגיטלי לא מתחילה ונגמרת בקבצי מחשב. תשאלו את הלקוחות הרבים שרכשו ב-900 דולר את הרובוט ג'יבו - המקבילה החיננית לרמקול של אלקסה או לגוגל הום. אלה גילו להפתעתם, שהחברה נמכרה והרובוט הפסיק לתפקד כתוצאה מניתוקו משרתי החברה. אפשר לנחש בקלות מה יקרה למערכות הבית החכם של אמזון או גוגל ביום שהחברות האלה יחליטו על הפסקת השירות: כל מכשיר המבוסס על התחברות לרשת ועל הורדת עדכונים עלול להיות מושבת ברגע, לא משנה כמה כסף השקענו בו. היום זה רובוט, מחר זו עלולה להיות המכונית האוטונומית: ללא חיבור לשרתי מידע, היא לא תוכל לנסוע לשום מקום.

אז האם אנחנו עומדים להישאר עם מכוניות בנזין, יומן עם דפי נייר, אלבומי תמונות מקרטון וסרטים על פילם? לא ממש. נכון, מחיר הקידמה עלול להיות אובדן של תכנים חשובים. אם אלה באמת יקרים לכם, תצטרכו להתאמץ ולגבות מידע לפחות לשנים ארוכות קדימה, ולוודא, לפחות, שלכל מי שחשוב לכם תהיה גישה אליו, גם כשכבר לא תהיו כאן. אתגר לא פשוט בכלל. 

• אם יש לכם עדיין גישה לתקליטונים ולתקליטורים הישנים שלכם, מהרו והעבירו את הקבצים משם למדיה אמינה יותר.
• אם אתם שומרים עדיין סרטים בפילם או בווידיאו - יש חנויות שמציעות שירות העברה למדיה דיגיטלית. את התצלומים הישנים אפשר לסרוק לבד ולהעביר לקובצי מחשב.
• כדי להאריך את חייו של המידע השמור על כוננים קשיחים או על כרטיסי זיכרון למיניהם, יש לרענן אותו מדי פרק זמן. פקודת CHKDSK פשוטה יכולה לעשות את העבודה.
• חיי מדף ממש ארוכים אפשר למצוא בדיסקים אופטיים מהסוג החדש, המכונה Archival. סוני ופנסוניק פיתחו טכנולוגיה מיוחדת, שמבטיחה לפחות 50 שנות חיים למידע, וגם נפח זיכרון משמעותי של עד טרה־בייט לדיסק בודד. דיסקים בטכנולוגיית M-disc מבטיחים 1,000 שנות שרידות למדיה.
• אחסון בענן (דרופבוקס, גוגל דרייב, וואן-דרייב של מיקרוסופט ורבים אחרים) מציע חלופה בטוחה בטווח קצר, ולכמויות לא גדולות של מידע. תמורת תשלום אפשר להגדיל משמעותית את כמות המידע, אבל לא את הביטחון שהשירות יהיה פעיל בעוד עשר שנים.
• יש חברות אחסון ענן שמבטיחות אחסון "לנצח": חברות כמו forever.com או allwaycloud.com מציעות, תמורת תשלום חד-פעמי, אחסון ללא הגבלה בזמן.
• בכל שיטה שתבחרו יש לדאוג לגיבוי משני סוגים: גיבוי רציף של כל המידע באמצעות תוכנת גיבוי, ואחסון לטווח ארוך בשני מקומות שונים - למשל תקליטורים אופטיים וענן במקביל.
• גוגל, פייסבוק ודומותיהן מציעות לנו אפשרות להוריד למחשב את ההיסטוריה המלאה של הפעילות שלנו, כקבצי מידע. למי שרוצה להנציח את חיי הרשת שלו מומלץ להוריד את הקבצים ולשמור אותם בצורה בטוחה.
• אם אתם רוצים שהמידע יאריך ימים אחריכם, יש לוודא שלילדים או לנכדים תהיה גישה לתכנים גם כשאתם כבר לא תהיו פה. כדאי להכין רשימה של מאגרי המידע השונים שצברתם - עם שמות הזיהוי והסיסמאות. כמו כן, בפייסבוק קיימת אפשרות להגדיר בצורה פשוטה למי תהיה אפשרות להיכנס לחשבון שלכם אחרי 120.