שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    אדם לזאב
    החיים הסודיים של הספארי

    ספארי (צילום: אילן ספירא)
    "לא מתראיין אומרים לך"(צילום: אילן ספירא)

     

     את שי קויפמן פגשתי עוד ביושבנו על ספסל הלימודים. את נעוריו בילה על הבמה, עבר תקופה גם בתעשיית הקולנוע, אבל כבר עשור שהוא בספארי. עם ילדה (אורי, 4) ואישה (עורכת הסרטים רעות האן) הוא אחד האבות המשעשעים שתפגשו.

     

    ערב אחד הזאטוטים שלי משחקים עם אורי, והוא מתקשר אליה ממשמרת הסגירה בספארי ואומר: "אני אאחר הערב, יש פה דוב שלא הולך לישון". הילדה כבר מכירה אותם בשמותיהם ושואלת: "זה טנגו או מיכל?". מבחינתה הם קולגות של אבא, וזה נכון. אגב, זה טנגו. מיכל כבר ישנה שנת ישרים.

     

    אז אחרי כמה שנים שאני רואה את שי חי במציאות הזאת, הזמנתי את עצמי לספארי לראות איך נראים חייהם של העובדים (או בעיקר העובדות, כי רוב הטיפול בבעלי החיים פה נעשה על ידי נשים).

     

    חמוש בצלם־העל אילן ספירא, ששם משפחתו מורכב מאותיות ספארי, נכנסתי עם בוקר בשערי מה שידוע כגן החיות הגדול במזרח התיכון. עם שטח של אלף דונם ויותר מאלף מיני בעלי חיים, אני מבין שיש פה הרבה מהדבר שהכי מסקרן אותי בעולם — אחורי הקלעים.

     

    אנחנו מתחילים את הבוקר עם קרנפה בשם טנדה. היא חיה כמו כל הקרנפים בשטח האפריקאי הפתוח, אבל לטנדה יש דלקת עיניים כרונית שמסכנת את ראייתה. אז איך מטפלים יום־יום בעין של קרנפה, ועוד אחת שמטופלת בגורה קטנה שצמודה אליה? אנחנו עולים על ג'יפ. מקדימה יושבים רמי תם, מנהל מחלקת השטח הפתוח שהתחיל לעבוד פה עוד ב־1980, ובת זוגו נתי קובץ תם, מאמנת בעלי חיים.

     

    אנחנו נוסעים עד לנקודת הטיפול הקבועה של טנדה — בעקבות תהליך אימון ארוך היא יודעת להגיע בכל בוקר למיקום מדויק ליד העץ. רמי ונתי יורדים מהג'יפ, ונתי קוראת לטנדה, שבאה ברצון. קודם כל מונחת בפני טנדה ובתה טלטיני תערובת מזון.

     

    בזמן ששתיהן אוכלות, נתי מורידה מפניה של טנדה מסכת יוטה ששומרת עליה מפני הזבובים, ושוטפת לה את העין בעדינות. "היא לא מקבלת את כל האוכל שלה עכשיו, כי מפה היא תצטרף לארוחת הבוקר של שאר העדר, ואנחנו לא רוצים מצב של האכלת יתר".

     

    גם טלטיני יודעת בדיוק איפה לעמוד כדי לאכול — קרוב לאמא, אבל במרחק מספיק כדי לאפשר טיפול. רמי ונתי מלבישים לה מסכה חדשה ונקייה, וחוזרים לג'יפ.

     

    הג'יפ מוחלף בטרקטור עם עגלה נגררת, שיודעת לשפוך 700 ליטר תערובת על פני דרכי ההאכלה הארוכות. רמי נוהג ואני לידו. ספירא יושב על העגלה ומצלם לאחור, עף על החיים. רמי: "פיתחנו שיטה של אזורי האכלה לפי יחסי כוחות של המינים. יש פה קרנפים, זברות וצבאי תומסון, בין היתר.

     

    כל אחד מהמינים בסדר כוחות אחר. אנחנו מאכילים אותם על פסי האכלה ארוכים, כדי שגם מי שחלש יהיה לו איפה לאכול. בחורף זה בסככות, בקיץ בחורשות. עבור צבאי התומסון שהם החלשים ביותר בנינו אזור מגודר, עם חורים שרק הם יכולים לעבור דרכם, והם יקבלו את האוכל שם".

     

    ספארי (צילום: אילן ספירא)
    "נח הזבל הזה הבטיח שיהיה בורדינג בזמן"(צילום: אילן ספירא)

     

    בזמן שרמי מדבר, קרנף רחב שפה אחד מרכין את ראשו הכביר ממש מתחתיי. אני מדמיין איך הקרן שלו משפדת אותי, אבל רמי אומר: "אל תדאג, אם הוא כבר ישפד משהו זה את מכל התערובת, הוא רעב". טוב סבלנות, יא חזיר.

     

    בצומת טי, רמי יורד מהטרקטור, מפלס את דרכו בין זברות לקרנפון תועה, וחוסם את הצומת בעזרת מחסום מתכתי יחיד. יש בספארי גם מבקרי בוקר, צלמי טבע, ביוטופים וסטודנטים.

     

    עכשיו דרכם חסומה מלהפריע להאכלה. רמי קופץ על הטרקטור ונותן גז. החיות מזנקות קדימה. "הן באות קרוב אליי, ואני יכול לראות איך כל אחד עבר את הלילה. רמת הפעילות יורדת פה בלילה אבל עדיין יש קרבות, המלטות. אני יכול לזהות צליעות, דימומים, שבירות קרניים, וגם אם איזו זברה לא מגיעה לאכול ואני רואה אותה שוכבת תחת איזה עץ, אז אשלח מישהו לבדוק אותה".

     

    איך לעזאזל המישהו הזה יזהה את הזברה הזאת שעה אחר כך בין שאר חברותיה השבעות תחת העץ? "אני מצלם לה את התחת. זה לא נכון שכל הזברות נראות אותו דבר. לכל זברה יש מבנה פסים ייחודי, והאחוריים שלה זו תעודת הזהות שלה. אבל הצוות שלנו מספיק מיומן כדי לזהות את המסכנה בתוך העדר גם בלי זה".

     

    רמי בכלל רצה להיות מהנדס חשמל. אחרי שירות קבע בטייסת קרב הוא טייל בעולם, ובסוף התביית בספארי. "גדלתי בבית בלי חיות. פה למדתי לאהוב אותן בשיגעון. אני פה כל השנים בגלל הנאה צרופה. קלוט", הוא מצביע, "אתה מטר מכביש 4, ואתה בבועה של שקט, מרחבים וחיות פרא. ועכשיו אנחנו נוסעים להיפופוטמים", הוא מסתובב בדאגה לספירא. "הם מאוד רגישים לכל שינוי, הם זריזים, חזקים ולא חמודים בכלל. אל תנסה לרדת מהעגלה כי הם ישסעו אותך תוך שניות".

     

    היפופוטם הוא בועה לחה בגודל של קרנף. "החיה הזואולוגית באמת שונה לגמרי מהחיה הספרותית. אם זה זכר שליט או נקבה עם ולד, הם סופר טריטוריאליים ואלימים. הם צמחונים, אבל באפריקה הם קורעים לגזרים לא מעט בני אדם בשנה".

     

    נו, כמו טבעונים בפייסבוק. למרבה המזל ספירא מתאפק ולא דופק קפיצת מוש אל תוך המון סוסי היאור החשדנים שמתגודדים תחתיו בדרכם אל ארוחת הבוקר. אני מזהה אחד צולע, אפילו בקושי הולך. אני שואל את רמי עליו.

     

    "יש גני חיות שלא רוצים להראות חיות זקנות ומעלימים אותן בכלובים מאחורי הקלעים. אבל דווקא חיה זקנה, חלק גדול מהביטחון שלה זה העדר. אז אצלנו לא מעלימים אף אחד, ואתה רואה את כל התהליך — מלידה עד זיקנה ומוות. אז גם רואים פה גוויות מדי פעם.

     

    הווטרינר בא ורואה אם הוא מת מזיקנה או מקרב. אם זה משהו אחר אז שולחים לבדיקה. אחר כך תורמים למוזיאונים, אוניברסיטאות, חדרי טבע.

     

    לפעמים רק את הראש, הקרניים, העור, לפעמים את כל הגווייה. ואם מתו בקרב, אפשר גם להשתמש בגוויות למזון, לתת אותן לאריות, לנמרים. גם הטיגריסים ישמחו לקבל איזה גנו".

     

    ספארי (צילום: אילן ספירא)
    "אני ממליץ על מה שאני משתמש בו. ניוטרוג'ינה בשפורפרת"(צילום: אילן ספירא)

     

    הסיבוב מסתיים. החיות החזקות והחלשות קיבלו את מזונן, ורמי יושב לקפה של בוקר במשרד. אחורי הקלעים של הספארי מלאים בשלטים, לוחות מחיקים וטבלאות. לכל חיה יש תוכנית תזונה מדויקת, על כל קופיפה וג'ירפה נכתבות תוכניות של אימון, העשרה, מצב רפואי. לו רק היו יודעות.

     

    אנחנו פוגשים את גלי ברקוביץ', מאמנת בעלי החיים של הספארי. "החלום שלי היה לעבוד עם דולפינים, אבל גיליתי שהם אוברייטד בטירוף. אנחנו בכלל לא מעניינים אותם". אבל הרי יש בהיסטוריה סיטואציות שבהן דולפינים הצילו בני אדם? "בסדר, היו גם מקרים של אנשים שגידלו אותם זאבים.

     

    בוא ניקח דברים בפרופורציות. הרחתי כמו דג במשך שנה, כל היום קרצפתי דליים ופילטרים. לא נהניתי. אז הגעתי לספארי לפני 11 שנה מיד לתפקיד המאמנת הראשית. בראיון העבודה אמרו לי לא, אנחנו לא קרקס, אצלנו אין שואו ואין אימון. אמרתי, רגע, זו לא הכוונה. אימון זו הגברת התקשורת, יצירת הבנה.

     

    אפשר לטפל בעין של טנדה על ידי חץ הרדמה יומי, אבל זה לא כיף לא לה ולא לנו. אז מלמדים אותה כמו שמלמדים ילדים — חיזוקים חיוביים, דיבורים, המון אמון. הכל מבוסס על צ'ופרים ופרסים, אמון ולא על עונשים. אם טנדה יום אחד לא רוצה להגיע, זה קרנף. אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להכריח אותה. אני רוצה שהיא תרצה".

     

    אנחנו נפרדים מרמי והולכים עם גלי לאימון גורילות. המטרה היא להכין אותן יומיום לטיפול רפואי, לכשיזדקקו לו. "אנחנו חייבים להיות דמויות מטיבות בחיים שלהן, לא אלה שמגיעים רק כשצריך לעשות משהו לא נעים. אמון שוברים בשנייה. אם אני מבטיחה לך גמול, ואתה בא ולא מקבל — האמון מיד נפגע. אם עושים טעות, צריך להגדיל את הצ'ופר, ואם התזונאית לא מרשה, ניאלץ לקחת צעד אחורה ברמת הקושי שאנחנו דורשים מהן".

     

    אנחנו אצל הקופים. בחצר סמוכה אורנג אוטנית אחת מצאה שק ומתכסה בו כדי להשיג צל. "לפעמים הם גם טובלים את השק במים ומתקררים". האורנג אוטנים חיים בשטח ובו מבנה סנדות מורכב, משהו שנותן להם מרחב עם צל ומקום לנוח, ודברים להיתלות עליהם כמו שהם רגילים להתנייד. "אם היינו נוטעים עצים, הם היו מצליחים לצאת החוצה". קופת גיבון מתיישבת מזרחית על קצה עמוד ומתחילה לשיר "אווו אווו". זה נקרא שיר משפחתי, הם שרים זה לזה ביערות ואפשר לשמוע אותם מקילומטרים.

     

    הגורילות חיות מאחורי חלון זכוכית עבה במיוחד. הזכר השולט, לוקאס, מזכיר לי את הבדיחה: גורילה ששוקלת שלושה טון, איפה היא יושבת? איפה שהיא רוצה. גלי: "יש קטע שאחרי שנים שאתה בא במגע עם החיות האלה ובונה איתן אמון ותקשורת, יש פיתוי להגיד — אני יכול להרשות לעצמי לגשת פעם אחת ולתת לגורילה חיבוק. וזו בדיוק הסיטואציה שבה אתה נהרג. ספירא תתרחק, האימון מתחיל".

     

    הבעיה היא שספירא, שמספר הקעקועים שהוא קעקע על עצמו בחמש השנים האחרונות הדביק את שנותיו (ראו עמ' 88), הוא גם סוג של פרא. על רקע שירת הגיבון הנפלאה, גלי לוקחת את לוקאס לצד ונותנת לו פירות כדי שלא יפריע. מור, מטפלת שנראה שיש לה חיבור טוב עם הקופים, מבקשת את היד של אמליה, נקבת גוריל בוגרת, ומלטפת לה את פנים כף היד. ה

     

    יא מבקשת להסתובב, והיא מסתובבת. אחרי כל מעשה נכון היא מקבלת פרי ישר לפה. עכשיו היא שותה מיץ ממותק ממזרק שקוף גדול. מור מסמנת לה לתת כתף ועושה כאילו היא מזריקה לה, צובטת קלות באמצעות אטב. המצלמה מתקתקת. באוויר חולף מטוס נוסעים ענק. אמליה שוב שותה מזרק של פטל.

     

    גלי אומרת לספירא: "אתה קרוב מדי", וכמו כדי לתת לכך סימן קריאה, לוקאס מתרומם ודופק מעבר לסורג שאגת אזהרה שגורמת לספירא ליפול על התחת. אני מפציר בו לסגת, גלי כבר פוקדת עליו, והוא יוצא.

     

    הוא אומר: "למיטב זיכרוני זו פעם ראשונה בחיים שגוריל נהם עליי. אבל לא נבהלתי". גלי: "זה הוא קובע. לא אנחנו. וזה הכל עניין של אמון. אני לא יכולה להיות מעורבת בסיטואציה שבה הוא חש בסכנה. הוא סומך עליי. זאת הייתה רק שאגת אזהרה. מה שיכול היה לקרות זה שהוא היה לוקח את אמליה, מרחיק אותה ממור, בקטע של "זה לא שווה את הבננות".

     

    ספארי (צילום: אילן ספירא)
    "ברוכים הבאים לאתגר הסליים"(צילום: אילן ספירא)

     

    אנחנו מבקשים לשמוע עוד על לוקאס. הוא הגיע לפה לפני שנים כזכר שולט. הוא שלט מיד אבל לא היה ניגש לאימונים, רק צפה מרחוק. "לקח שנתיים עד שהוא החליט שכולם מקבלים צ'ופרים שווים, והצטרף למשחק". וואו, איזו דחיית סיפוקים.

     

    אנחנו ממשיכים לאימון של מותק הפיל. מותק, 57, התפרסם כשלילה אחד בשנת 2008 התגנבה לכלובו נכדתו של השר דאז בנימין בן אליעזר. הוא חש כנראה מאוים ופצע אותה. "מותק מבחינתו הגן על עצמו ממישהו שהוא לא הכיר. אם הוא היה רוצה הוא היה הורג אותה.

     

    אבל לא היה צורך לעבוד איתו מחדש על יצירת אמון כי זה קרה בלילה, בלי קשר למישהו מהצוות. למחרת בבוקר הוא התנהג כרגיל". למותק יש אבצס מוגלתי בכף הרגל, והטיפול ממוקד בלנקות לו את האיכסה תוך כדי שהפיל יהיה הכי שמח שאפשר. "בקיץ חם לו, וראינו איך האוזניים מתנופפות, והזבובים מציקים לו, וראינו שהוא לוקח מים מהגיגית ומשפריץ על עצמו, עושה לעצמו מקלחת. הוא תיקשר את הצורך שלו. אז הבאנו את הצינור ועכשיו אנחנו מקלחים אותו תוך כדי".

     

    בקה ריפקין, מטפלת פילים לונדונית, מכינה פיילה עם מי מלח. גלי מקררת בצינור את כל הסורגים וקוראת למותק: "אתה רוצה להתקלח מאמי? בוא". בקי כבר חתכה לו מבעוד מועד סלט עם שזיפים, מלון, אבטיח, אפרסק, סלקים מבושלים, אורז. השיניים שלו שחוקות ומשתדלים שלא יצטרך ללעוס. גלי מסמנת לנו את קו הבטיחות ורושפת לכיוון ספירא: Stay! ספירא: הלו, למה ככה, לפחות תזרקי לי איזה פרי.

     

    בקה מסבירה קצת אנטומיה: "החדק שלהם הוא רק לנשימה. זה לא מקושר כמו אצלנו, אז הם לא יכולים לנשום דרך הפה, ולא לשתות או לאכול עם החדק. רק לשאוב כמו לתוך קש, ואז להתיז לפה". העבודה מתבצעת רוב הזמן תחת שמשיות כי הדקות ארוכות והשמש קופחת. מותק פותח בעזרת רגלו את הצוהר הקטן בסורג ומחכה. כל הפרונט שלו נמשים ג'ינג'יים.

     

    הוא מגרד את החדק שלו על הבטון הרטוב ונושף. זה משפריץ, וזה סימן שהוא רוצה מקלחת. גלי מאכילה אותו בפירות בקצה החדק, בעוד בקה שוטפת את כף רגלו בצינור, בלחץ דומה למקלחות חוף. בוץ וחציר נשטפים משם, והיא מברישה בעזרת מברשת ירוקה קטנה. ספירא שוב עובר את הקווים ומבקש ממני: "אם אתה רואה חדק מתקרב, תן סימן". יש לו ילד לספירא, ואני לא מצליח להחליט אם "אבא שלי נרצח על ידי פיל" זה דבר שעושים לך כבוד עליו בבית הספר או רק מריצים עליך דאחקות.

     

    חתיכת פרי נופלת למותק על קיפול החדק עצמו, והוא מאזן אותה יפה, מקפיץ באוויר, תופס, והופ לפה. תמיד רעב, לא מוותר על פירורים, שר לנו ברי סחרוף.

     

    בדרך חזרה מהאימון המוצלח אני שואל את גלי על המבקרים בספארי, שחלקם עדיין זורקים אוכל לחיות, וסיגריות, ובקבוקים. "הקהל הישראלי אוהב תמורה לאגרה. שילמנו כניסה ואנחנו מצפים לראות את האריה כמו בנשיונל ג'יאוגרפיק, רץ וקופץ ומזדווג. בפועל אריה זה חתול. הוא רוב הזמן ישן.

     

    ספארי (צילום: אילן ספירא)
    "קח כבר, חבל לזרוק"(צילום: אילן ספירא)

     

    הוא לא מבזבז אנרגיה סתם. ואם הבמבה שבאת איתה מהבית מעוררת את הסקרנות של הקוף, זה מאוד מפתה לזרוק לו אותה. אבל הקהל גם מאמן אותנו. למדנו שהקהל רוצה לראות את החיות זזות, אז החלטנו, בימים של הרבה קהל, לא לתת ארוחת בוקר גדולה מדי שתשבית אותם, אלא לחלק את זה לארוחות קטנות וכל חצי שעה לתת להם לאכול. והקמפיין 'מי שאוהב לא מאכיל' שלנו עובד יפה. הכי נפוץ פה זה לראות ילדים שמסבירים לאבות שלהם, 'אבא, אסור להאכיל'".

     

    אני נזכר שככה זה עבד גם עם קמפיין "צא לנוף אך אל תקטוף" בשנות ה־60: הילדים שמעו בגן והסבירו להוריהם את העניין. "נקודת המוצא היא שאנשים לא רוצים להזיק כדי להזיק, הם מחפשים את האינטראקציה, ואני הכי מבינה את זה. גם אני פה בשביל האינטראקציה". לא פייר, את כן מאכילה. בכל זאת אני מחזיר בשקט את הבמבה לכיס.

     

    "העניין של הציד חשוב גם לחיות", אומרת גלי, "ואנחנו מנסים לשים לאריות את האוכל כך שיתאמצו וישחקו בשבילו, בתוך כדורים או חביות. והם גם צדים לא מעט עופות שעוצרים לנוח דווקא אצל האריות, ושם אכן נקבעת מנוחתם. ויש כבל שמריצים להם את האוכל עליו. אבל זה אף פעם לא יהיה כמו מרדף אחרי בפאלו".

     

    ומה עם לתת לאיזה בפאלו גוסס לרוץ אצלם? "בחיים לא נעשה את זה. הרווחה של הבפאלו חשובה לא פחות מהרווחה של האריה. ואריה שרואה בפאלו גוסס עלול להתחיל לנשנש אותו מהרגל. זה מוות מזעזע. שמע, אני צמחונית, אבל כשאיזו חיה מתה פה וצריך לחתוך אותה, אני עושה את זה". אז כן, את יודעת לפרק גנו? "כשצריך".

     

    לאחרונה נפטרו כמה חיות בספארי. מה עם לקנות חדשים? "אין מכירה של חיות בר. אתה משלם רק עבור המשלוח. ארגון גני החיות האירופי מחזיק רכזי גזע שיש להם את כל המידע הגנטי והרפואי על כל החיות, ורק הם מחליטים מי יגיע לאן כדי למנוע התרבות קרובי משפחה. רכז גזע יכול להחליט דברים כמו 'הנמרה הזאת יכולה להתרבות פעמיים עם הנמר שלכם ואז היא תטוס לאוסטרליה להמשך חייה'.

    זה כמו קצין מיון של קרנפים. אני מדמיין קרנף בא אליו ואומר לו, אחי, אתה חייב לעשות לי קומבינה, אני צריך להיות עם בן דוד שלי ברמת גן.

     

    הטלפון של גלי מצלצל, זה חבר שלה. היא עונה בזריזות, אני עוד דקה באימון דורבנים, אני אחזור אליך. "אני מחזקת חיובית בחיים בכלל. זה דבר שלמדתי מהחיות. זו אינטראקציה אנושית בסיסית. עם ילדים עושים את זה כל הזמן, ולא מזיק בכלל לחזק גם מבוגרים. תנסה. הבעיה היא שהרבה אנשים מדברים לחיות, אבל מעט מקשיבים להן.

     

    כמו אלה שמחבקים ארנבונים, שלא אוהבים את זה. פעם עשיתי למותק מקלחת, והוא כל כך נהנה שהוא נשכב על הרצפה והרים רגליים באוויר. הייתי בעננים, ולא שמתי לב איפה החדק שלו — והוא ניסה לתפוס אותי. שמתי לב בשנייה האחרונה וזינקתי לאחור. אם הוא היה מצליח, הייתי נתונה לחסדיו, והוא היה כנראה רומס אותי באיזשהו אופן. הוא בכל זאת פיל, גם בכוונה טובה הוא ענק. ככה זה חיות בר — אסור אף פעם להוריד את המגננות".

     

    בית החולים לחיות בר הוא שת"פ של הספארי ורשות הטבע והגנים. ד"ר אריאלה רוזנצווייג־בולר לוקחת אותנו לסיור במתקן. "כשהקמנו אותו פה קלטנו 200 חיות בשנה, היום זה כבר 5,000. חוץ מטיפול, כולל נמרץ, הקמנו כאן גם בנק פלסמה לחיות, בנק נוצות לעופות שצריכים השתלה כדי לעוף, אנחנו גם משתילים צואה לחיות שמערכת העיכול שלהן לא מתפקדת עם הפלורה הקיימת במעיים. והנה בנק הרקמות".

     

    על חדרון קטן עם דלת זכוכית ענקית יש שלט: "הכניסה אסורה למעט באישור מראש, וגם אז אסורה, אז בקיצור אין כניסה!". בפנים מונחים שני דודי פלדה גדולים, שמכילים בין היתר חנקן נוזלי. "זהו בנק הרקמות, פרויקט חדש. הרעיון הוא לשמר רקמות של מינים נכחדים מתוך הבנה שיום אחד נוכל לייצר מהרקמה בעל חיים חדש — לא שיבוט.

     

    לקחת תאי עור ולהפוך אותם לתא ביצית ותא זרע וליצור בעל חיים חדש עם מטען גנטי חדש. זה בתחילת הדרך. זה בשת"פ עם פרויקט גרמני — יזראל ג'רמן ארק אוף לייף. הרעיון הוא שבשני המקומות יש עותקים של כל רקמה".

     

    אנחנו מטיילים בין המחלקות. פנימית א' למשל זה חדר לא גדול ובו עץ. על העץ עומדים וממצמצים לקראתנו כ־20 דורסי לילה: תנשמות, אוח אחד, כוס או שתיים, גוזלי ינשוף והמון שעירים קטנים. כולם הובאו לפה פצועים. על הקרקע מונחת צלחת עמוסה בעכברונים מתים. מדי פעם צולל אחד מהם ותופס לו חטיף.

     

    "באביב יש יותר חיות בבית החולים, כי באביב יש יותר מטיילים שמגיעים לטבע, לעתים עם ג'יפים ואופנועים, ודורסים כל מיני בעלי חיים. זורקים זבל שהחיות אוכלות ונחנקות ממנו. ויש נדידה, ויש גוזלים שהם פגיעים יותר, או גיזום שפוגע בקינים בלי סוף. גם מכסחות דשא הן אויבות של קיפודים וצבים. השיא הוא שקיבלנו ביום אחד 110 חיות לטיפול".

     

    בחדר הניתוח יש חלונות ענק, מאחוריהם אודיטוריום כמו בחדרי ניתוח אוניברסיטאיים. "לעתים אין משמעות להצלת הפרט היחיד, אם זה לא מין נכחד. אבל לחינוך יש השפעה אדירה". הווטרינרים פה צריכים לדעת למעשה הכל, על כל המינים.

     

    "תחשוב שאתה צריך להיות מתמחה של כל מחלקות בית החולים, ועכשיו תכפיל את זה במספר המינים היבשתיים והאוויריים שקיימים", אומרת לי ד"ר נילי אנגליסטר. "יצא לי לטפל גם בחיות קטנות מאוד. הביאו לי גורי עטלפי פירות שזה יצור במשקל שלושה גרם. ופעם הביאו לי עכביש, אלמנה שחורה, ואמרו: "היא לא נראית טוב".

     

    נילי עומדת לנתח חסידה. היא הגיעה לכאן עם שבר בכנף, והכניסו לה מוט מתכת שיאחה את העצם בצורה טובה. עכשיו, אחרי האיחוי, צריך לשלוף ממנה את המוט. אריאלה מראה לנו ברנטגן את השבר המקורי ואת המצב כרגע. השיפור ניכר גם לעין בלתי מקצועית. מוציאים את המקל מהכנף של החסידה, ומוציאים, ומוציאים, לא ייאמן האורך. אני יוצא משם להירגע ונכנס למטבח.

     

    נועה היא בת שירות בת 19. היא עומדת במטבח וקוצצת סלט בשר לצבי ביצה שמאושפזים פה. "זה השירות הלאומי שלי", היא אומרת, בעוד היא גוזרת עכבר מנוח. מה ביקשת לשירות לאומי? "משהו עם חיות. לא ביקשתי לקצוץ עכברים, אבל באתי לפה וראיתי שזה חלק ממה שעושים. זה מה שהחיות אוכלות בטבע".

     

    מתנדבת בשם הדר מכניסה רק ראש דרך הדלת ומבקשת מבת שירות בשם כליל: "כשיגיעו הרימות תכניסי אותן לפריזר? תודה נסיכה!" — והולכת. אני מביט בפריזר. יש עליו שלט: "מקפיא בשר. אין להכניס גופות!". לדעתי זה צריך להיות מודבק על כל פריזר בעולם.

     

    "החלום שלי הוא להיות וטרינרית", אומרת כליל. "הבנתי את זה פה. קיפודים זה הקטע שלי. הם באים לפה בדרך כלל כשיש להם סקביאס, או כשנשך אותם כלב. הם חמודים ממש, ואני אוהבת להיות חלק מההחזרה שלהם לטבע".

     

    אני שואל את הדר למה היא מתנדבת פה. "כי הם חמודים רצח. רוב מה שאנחנו עושים פה זה לשקול ולהאכיל, ולקרוא לאחות אם משהו משתבש. אין פה מספיק תקנים, והקטנים האלה צריכים אותי. יש אנשים שרוצים להתנדב פה, אבל הם באים לפה בפעם הראשונה בשבע בבוקר, רואים שזה דירטי ג'וב, ואומרים, די, זה לא בשבילי. אני נשארתי".

     

    בסוף היום אני תופס את שי ברגע פנוי במחלקת הטורפים, שבה הוא עובד בשנים האחרונות. "התחלתי פה כמדריך, ונושא החינוך ממש חשוב לי. אחרי כמה שנים עברתי לפה לפגוש את החיות. זוכר את טנגו, הדוב שלא רצה להיכנס לישון? הוא פשוט היה חירש, וזקן מאוד. הוא נפטר לפני כמה ימים. עצוב. הוא היה הכי זקן פה. בן 31. הוא היה בתקופה טובה של פעילות, אבל בוקר אחד לא התעורר. הראש שלו עבר לאוניברסיטת תל אביב, ולדעתי את השאר קברו. יש חיות שאתה לא רוצה לראות את האריות אוכלים, רק מהכבוד. כאילו, זה הדוב שלך".

     

    אנחנו עוברים בין המשרדים, ואני רואה "לוח העשרות" תלוי שם. מה זה? "אנחנו מאוד עסוקים באיך לשבור להם שגרה. הדובים, למשל, אוהבים גזם עם חמאת בוטנים. לקבל דבר כזה פעם ב־ מאוד משמח אותם. כורש הנמר, למשל, תולים לו יוטה רטובה עם תבלין. לפעמים הוא יכול לתלוש את זה, לפעמים הוא רק מרחרח את זה, או מלקק. אנחנו לומדים מה הוא אוהב יותר או פחות.

     

    יש העשרות גם בבתי הלילה וגם בחצרות. בחורף הם הרבה בבתי הלילה, כי מחשיך בארבע וחצי. כשאני בא, כורש נהיה חמוד, מתגלגל על הרצפה. אבל לא כל החתולים הגדולים שלנו פה אוהבים אותי באותה מידה. יש פה טיגריסית שאוהבת את כולם חוץ ממני. משמרת הסגירה איתה זה אתגר, שואגת לעברי. מחיצה או לא, זה מפחיד לאללה. אני בא עם צ'ופרים, והיא לא לוקחת ממני".

     

    אנחנו הולכים לבקר את זקנת הדובים, מיכל. בפתח בית הלילה שלה שסועה אנפה. היא תפסה אותה בעצמה. אולי לא כזאת גריאטרית. היא מייבשת אותה בשמש, אולי רוצה ביף ג'רקי. בכל מקרה בחיים לא ראיתי אותה זזה במהירות של ציד.

    שי: "כל הזמן שואלים אותנו המבקרים — אז מה, אתם מסממים את החיות? ממש לא. רוב החיות נחות רוב הזמן. מוציאות אנרגיה רק כשצריך. זה ניהול חיים נכון".

     

    לאיזו חיה אתה הכי מתחבר? "קופי המקוק. התפעול של קופים יותר מסובך. הם יותר אינטליגנטיים ורגישים לכל מיני דברים. הם יכולים להחליט כקבוצה לא להיכנס לישון. מקוק זנב אריה נמצאים בסכנת הכחדה סופר חמורה, נשארו רק 3,000 כאלה בטבע, במקום אחד בהודו, ליד גואה. כורתים להם את היערות. פעם הסבתא שלהם, שהיא גדולה וחזקה ושולטת גם בזכר האלפא, ילדה גור והוא מת. כמה ימים אחר כך נולד גור לנקבה אחרת בחצר, והיא חטפה אותו. חשבנו שזה יסתדר כי יש לה חלב, אבל הגור לא ינק ממנה כל כך ולא שרד. ואז היא חטפה גם את הגור הבא שנולד לנקבה אחרת. נאלצתי לקחת אותו ממנה, כבר לא היה לה חלב בכלל. אז היא זוכרת אותי לרעה והסיתה את כל המקוקים נגדי. הם לא יודעים שאני לטובתם, הם רק ראו אותי חוטף גור מהמנהיגה שלהם".

     

    שי פותח בפנינו את המקרר, ארוחות מסודרות שם לפי נמען. ליד השם "כורש" מונחת רגל של אנטילופה, ככה כמו שהיא. זו הארוחה שלו? "בערב הוא מקבל את הארוחה המרכזית שלו, זה רק פינוק של בוקר".

     

    השמש מעריבה, ואני יוצא הביתה דרך כביש 4. בשוליים עומדות שתי מכוניות, ושני זכרים חובטים זה בזה, הוולדים שלהם בוכים במושבים האחוריים. אחחח, בני אנוש. התגעגעתי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים