שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סקס, סמים ואופנועים: 50 שנה לסרט ששחרר את אמריקה
    לפני חמישים שנה יצא לאקרנים "איזי ריידר" שהשפיע לא רק על דור שלם של צעירים, אלא על הקולנוע האמריקני כולו. מהבכורה המוזרה בקאן, הצילומים המאולתרים אפופי העשן והחרם הצרפתי - חזרנו אחורה לסרט שגילה את ג'ק ניקולסון והפך לסמל של תרבות הנגד

    הבכורה החגיגית של הסרט "איזי ריידר" (או כפי שהוא נקרא בישראל "אדם בעקבות גורלו") שנערכה במאי 1969 במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, הציבה אתגר קשה בפני הסדרנים הצרפתים: דניס הופר ופיטר פונדה, יוצרי וכוכבי הסרט, התייצבו לבכורה חמושים במדי צבא של מלחמת האזרחים האמריקנית, שנשלפו הישר מהגרדרובה של הסרט. המראה הלא מקובל והלא רשמי הזה הצליח לעבור את שומרי הסף הנוקשים והקנאים לקוד הלבוש הנוקשה בפסטיבל, מאחר ו"מדים נחשבים לתלבושת ערב מתקבלת. איש לא קבע בתקנות של הפסטיבל באיזה מדים של איזה צבא או מלחמה מותר להתייצב".

     

    הסדרנים הקשוחים היו פחות סלחנים לאמן פבלו פיקאסו. "פבלו התייצב להקרנה שלנו בקאן עוטה בגד מנומר ונראה כמו איש המערות, והשומרים לא נתנו לו להיכנס בגלל שהוא לא לבש טוקסידו ופפיון", גילה הופר כשראיינתי אותו לפני עשור בפסטיבל קאן. "אז הוא הלך לבית הקפה ממול והחל לשתות".  

    דניס הופר בפסטיבל קאן (צילום: AP)
    דניס הופר במדי צבא בפסטיבל קאן(צילום: AP)
     

    במהלך שנות ה-60, הופר, שהופיע כבר במערבונים ובסרטי הרפתקאות וגם נראה בשנות ה-50 לצד ג'יימס דין ב"מרד הנעורים" וב"ענק", התמסר לדהירה על אופנועים. "הרשויות שללו ממני ומכוכב הקולנוע סטיב מקווין את רישיונות הנהיגה שלנו, בגלל שקיבלנו יותר מדי קנסות. אז עברנו לאופנועים", שחזר הופר. "נהגנו לרכב בשבילים בטבע. סטיב הפך בהמשך לאלוף מרוצים, ואני העדפתי לביים את 'איזי ריידר'".

     

    כשהופר יצא עם פונדה וג'ק ניקולסון לצלם ב-1968 את "איזי ריידר", הוא לא התכוון לעשות היסטוריה או מהפכה. הוא רק רצה להנפיק סרט שיבטא את התחושות של הדור שלו. הוא גם הושפע מתנועת הגל החדש, שפקדה באותו עשור את הקולנוע האירופי ולא צייתה לחוקי העריכה והצילום המסורתיים. הופר ופונדה יצאו לצילומים ללא תסריט גמור והרבו לאלתר ולצרוך חומרים אסורים. הם גם לא טרחו לשכור צוות והשתמשו בחברים או בהיפים שאספו בדרך. רובם היו שתויים או מסוממים תוך כדי עבודתם.

     

    העלילה של "איזי ריידר" (שבהתחלה נקרא The Loners) לכדה את תרבות הסקס, סמים ורוקנ'רול של הסיקסטיז ועסקה במסע של שני היפים: בילי (הופר) וקפטן אמריקה (פונדה). אחרי שהשניים השלימו עסקת סמים מוצלחת ונפטרו מהשעונים שלהם, הם עלו על אופנועי ההארלי ויצאו לחשוף את פניה ואת הנפש של אמריקה. המסע כלל ביקור בקומונה מדברית, בבתי הזונות של ניו אורלינס ואיך אפשר גם בלי טריפ אל.אס.די.

     

    במהלך המסע השניים אף נזרקים לכלא, באשמת השתתפות בהפגנה בלתי חוקית. במהלך המעצר, הם מתיידדים עם עורך דין אלכוהוליסט, אותו מגלם ג'ק ניקולסון. עורך הדין מחלץ את שלושתם מהכלא ומחליט להצטרף למסעם לניו אורלינס. הודות לצמד חמד, הוא מתנסה לראשונה בחייו במריחואנה.

     

    מתוך
    מתוך "איזי ריידר"

    הסרט זעום התקציב והאנטי ממסדי שעלה 400 אלף דולר בלבד יצא ביולי 1969 למסכים, זכה להצלחה קופתית מפתיעה וגרף 60 מיליון דולר (סכום נכבד באותם ימים). ג'ק ניקולסון היה מועמד לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה בעוד הופר היה מועמד לאוסקר על התסריט. בפסטיבל קאן הופר גרף את פרס "הבמאי החדש הטוב ביותר". אבל הזכייה בקאן לא עזרה להופר וכנופייתו בצרפת - והסרט נאסר להקרנה מסחריות מאחר וגיבוריו משתמשים בסמים.

     

    התמונה שבה פונדה והופר דוהרים על אופנועי ארוכי כידון הפכה לאחת מסמלים המפורסמים של שנות ה-60 הסוערות והפרועות. הסרט שהפך ברבות השנים למיתולוגי, למכונן ולקלאסיקה (כולל אימוץ על ידי ספריית הקונגרס האמריקנית) ביטא את המרדנות, המחאה והזעם של הצעירים, שנמנו על דור ההיפים, תרבות הנגד והמאבק נגד מלחמת וייטנאם.

     

    ההצלחה של "איזי ריידר" חוללה מהפך בשיטת האולפנים המסורתית של הוליווד. פסי הייצור בחרו להנפיק פחות סרטים מתקתקים, נוטפי קיטש, שמרניים ומיושנים, והעדיפו לייצר דרמות חזקות, רעננות ודלות תקציב, המשקפות את רוח התקופה הדרמטית של "עשו אהבה ולא מלחמה". כולם ניסו לחקות את ההישג הקופתי ואת הפסקול הסוחף והוליווד החלה לייצר סרטים תואמי "איזי ריידר". במקביל, הופר הפך להיות מזוהה עם אופנועים, והוא לוהק לסרטים רבים שעסקו בנושא.

     

    לכבוד חגיגות היובל ל"איזי ריידר" הוצג בפסטיבל קאן האחרון עותק משוחזר ומשופץ של הסרט, לו אחראית חברת "סוני קלאסיקסאינטרטיימנט". עותק זה הוקרן ב-14 ביולי (תאריך יציאתו של הסרט) ויוקרן גם ב-17 ביולי ביותר מ-400 בתי קולנוע ברחבי ארה"ב כדי שדור חדש ייחשף לסרט הפולחני.

    ג'ק ניקולסון ודניס הופר (צילום: AP)
    דניס הופר וג'ק ניקולסון (צילום: AP)
     

    ומה עלה בגורל הנפשות הפועלות? הופר שקע בהרס עצמי ונחשב לילד רע, מרדן מחולל צרות. "כשהייתי שיכור או מסומם, זה מאוד השפיע על עבודתי כשחקן. החיים הפרטיים שלי היו פשוט מבישים ומביכים, והבמאים שעבדו איתי אף פעם לא ידעו מי ייצא מחדר ההלבשה או מהקרון: האם יהיה זה ד"ר ג'קייל או מיסטר הייד".

     

    גם כשהופר כבר נגמל, הוא היה צריך לממן את ארבעת הגירושין שלו ואת ארבעת ילדיו, ולכן לא הפסיק לחלטר. פה ושם הוא בצבץ בסרטים נחשבים כמו "אפוקליפסה עכשיו" ו"ראסטי ג'יימס" של פרנסיס פורד קופולה, "קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ' ו"הידיד האמריקאי" של וים ונדרס. מאז "איזי ריידר" הוא ביים סרטים אחדים, אבל אף אחד מהם לא הותיר חותם. השנים האחרונות לחייו היו פוריות, ובין היתר הופיע בסדרה "התרסקות" של פול האגיס, וגם התמסר לציור. ב-2010 הופר מת ממחלת סרטן הערמונית. בן 74 היה במותו.

     

    פונדה, הבן והאח של, גם ידע עליות ומורדות. בעבר הוא ראה ב"איזי ריידר" סוג של כלא ולא יכול היה לסבול שבכל מקום קראו לו "היי, קפטן אמריקה". הוא היה חסר בטחון לגבי יכולות המשחק שלו והיו שנים בהן כמעט ולא עבד והעדיף להפליג ביאכטה שלו. בימים אלה הוא מככב במסע הקידום של העותק המשופץ של "איזי ריידר". "יש לסרט עדיין משמעות ולא רק עבור הדור שלי", אמר פונדה כשראיינתי אותו בעבר. "אם אני מביט מסביב, הרבה לא השתנה בעולם מאז שנות ה-60. מלחמות, רעב, התפוצצות אוכלוסין. שום דבר לא נהייה טוב יותר. להיפך".

     

    רק ניקולסון (כיום בן 82) הצליח מבין חבריו להרפתקה לעשות קריירה מפוארת הכוללת שלושה אוסקרים - "קן הקוקייה", "תנאים של חיבה" ו"הכי טוב שיש". למרבה הצער, בעשור הנוכחי הוא נמנע מעשיית סרטים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים