שתף קטע נבחר

חדש על המדף: סודות הקולנוע המקומי נחשפים

שני ספרים שעוסקים בקולנוע הישראלי יצאו לאחרונה וחושפים את מאחורי הקלעים של התעשייה המקומית. "מבוא לאהבה" מוקדש לשיחות עם הבמאי משה מזרחי, ו"הטופוגרפיה של עריכה" שסוקר את עבודת העריכה של יצירות אהובות כמו "ביקור התזמורת" ו"פוקסטרוט"

שני ספרי מקור חדשים הצטרפו בעת האחרונה אל מדף ספרי הקולנוע, ויחד עם סדרת "עומק שדה" המוקדשת לטקסטים אקדמיים של חוקרים ישראליים ומתורגמים (בהוצאה משותפת של עם עובד ובית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש טיש) – השיח הקולנועי-תיאורטי בארץ הולך לאחרונה ומתעשר.

 

הספר הראשון הוא "מבוא לאהבה" שערך מרט פרחומובסקי (הוצאת ליריקה), המבוסס על שיחות שניהלו הוא ואחרים עם הבמאי משה מזרחי שהלך לעולמו לפני כשנה, ובימים אלה מתקיימת רטרוספקטיבה לסרטיו בסינמטקים ברחבי הארץ. ספרים המוקדשים לבמאים ספציפיים מקובלים מאוד בחו"ל, וביניהם גם ספרי שיחות שנערכו עימם (המפורסמים הם "טריפו/היצ'קוק" ו"שיחות עם וויילדר" של קמרון קרואו). בארץ, יצירתם הענפה של במאי סרטים כאפרים קישון, מנחם גולן, אורי זוהר, אבי נשר, מיכל בת-אדם ואחרים לא זכתה עד כה לעיון אקדמי או אחר המוקדש רק להם – וחבל.

 

במובן זה, "מבוא לאהבה" (ואיזה שם יפה זה) הוא לא רק ספר ייחודי אלא, כך יש לקוות, הראשון מבין שורה עתידית של מונוגרפיות קולנועיות. הבחירה במשה מזרחי אף היא מעניינת, שכן על אף שזהו אחד הבמאים המוערכים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי – נדמה שיצירתו נדחקה בעשורים האחרונים אל השוליים, ויפה עושים הספר והרטרוספקטיבה הנלווית לו, הכוללת עותקים משוחזרים של "אני אוהב אותך, רוזה" (1972) ו"הבית ברחוב שלוּש" (1973), בניסיונם להשיבו אל לב השיח הקולנועי.

 

למעשה, התזה העולה מקריאת הדיאלוג עם מזרחי היא שמדובר בבמאי שהביקורת הישראלית בזמנה לא ממש ידעה איך לקטלג אותו. מזרחי לא נמנה עם במאי "הרגישות החדשה" של שנות ה-60 וה-70 (ג'אד נאמן, אברהם הפנר ויצחק צפל ישורון, רשימה חלקית בלבד), אולי משום שסרטיו הראשונים, "אורח בעונה המתה" (1970) ו"חרוזים לסופי" (1971), מיקמו אותו בכלל כבמאי צרפתי. הסיבה השנייה, הדומיננטית יותר, קשורה ביסודות הפולקלוריסטיים והיהודיים בסרטיו המאוחרים יותר, "רוזה", "שלוּש" ובמיוחד "אבו אל-בנאת" (1973), שהיו זרים לחלוטין לניכור הרגשי, לניתוק המקומי, והקינה על דעיכת הצבר האשכנזי שאפיינו את סרטי "הרגישות החדשה". מאידך, סרטיו של מזרחי היו גם אנטיתזה מוחלטת לייצוג העדתי של סרטי הבורקס. במילים אחרות, הוא לא התאים לשום הגדרה.

 

משה מזרחי ()
משה מזרחי

"מבוא לאהבה" מלווה בהערכות מעניינות של פרחומובסקי את יצירתו של מזרחי, שעד לאחרונה היה הבמאי הישראלי היחיד שזכה באוסקר, דווקא על סרט צרפתי שביים, "כל החיים לפניו" (1977) הנפלא (השנה זכה בפסלון גם גיא נתיב על סרטו הקצר "סקין"). מהשיחות עולה שמזרחי כיוצר חש עצמו יותר נוח בצרפת מאשר בישראל, וקורפוס משמעותי מיצירתו בת 17 הסרטים נוצר בארץ זו. השיחות גם משרטטות את דיוקנו של במאי שהביא אל הקולנוע הישראלי שילוב נדיר של אותנטיות ורגישות אירופית, שהפכו את סרטיו ליצירות הייחודיות שהן.

 

הספר השני, "הטופוגרפיה של העריכה" (הוצאת אסיה) מאת אריק להב-ליבוביץ', שב ומזכיר לנו עד כמה הערכתנו לסרטים נוטה להתעלם מתרומתה המהותית של מלאכת העריכה לתוצאה הסופית. להב-ליבוביץ', אחד העורכים הבולטים והמוערכים היום בקולנוע הישראלי (על עבודותיו נמנים "ביקור התזמורת", "פוקסטרוט" ו"הבלתי רשמיים"), לא למד עריכה בצורה מסודרת, אבל את תובנותיו והניסיון הרב שצבר עם השנים הוא מבקש לחלוק בספר בנדיבות עם הקוראים.

 

זהו לא ספר הדרכה מקצועי המבקש ללמד את רזי העריכה בכך-וכך שיעורים. זו גם לא מסה הבאה להרהר על מהות ומשמעות העריכה, דוגמת ספרו של העורך זוכה האוסקר וולטר מרץ', "במצמוץ העין" שאף הוא ראה אור בתרגום לעברית באותה הוצאה. התחושה העוברת מקריאת ספרו של להב-ליבוביץ' היא של ישיבה בחדר עריכה עם אמן הפורש בפנינו את תפיסות העריכה שלו, ומשתף אותנו בהתלבטויותיו והכרעותיו. בעיקר הוא מדגיש את חשיבות הדינמיקה שבין במאי ועורך, ואף את היכולת לקלוט ולאפיין אותו דבר חמקמק שהוא "הטון" של הסרט. כך, למשל, הוא מגלה כיצד במהלך משמרות העריכה התעטף "ביקור התזמורת" של ערן קולירין בטון הלירי-פנטסטי שמאפיין אותו (באותה הזדמנות אנו למדים ששמו המקורי של הסרט היה "מפקד התזמורת"). החיפוש אחר הטון הנכון לסרט הוא זה שהביא להכרעה המבריקה לפתוח את "לבנון" של שמוליק מעוז, שזכה ב"אריה הזהב" בפסטיבל ונציה, בשוט בן כדקה של שדה חמניות שאין לו לכאורה דבר עם הסיוט-שבתוך-הטנק שבא מיד אחר כך.

 

"הטופוגרפיה של העריכה" הוא מסוג הספרים שכל סטודנט מעשי לקולנוע חייב לעצמו. בעיקר משום שהוא עמוס בתובנות הקשורות למחשבה על הסרט כיצירה מתהווה. העריכה, על פי להב-ליבוביץ', "מגלה" את הסרט, לעיתים גם בעבור התסריטאי-במאי. "בשלב העריכה התסריט נכתב מחדש", הוא כותב, ומסביר כיצד הוא עושה זאת דווקא דרך הניסיון לחפש את מהות הסרט בשולי התמונה, ולא במרכזה. חלק לא מבוטל מוקדש גם להבחנות מעניינות בדבר עריכה של סרט תיעודי מול עריכה של סרט עלילתי – והספר מדגים כיצד עקרונות שונים של עריכה "זולגים" ביניהם. בעיקר, זהו ספר שכתוב בלשון בהירה, ידידותית, כזו שאינה עמוסה מונחים מקצועיים לעייפה. כמו קודמו בסקירה זו, גם הספר הזה הוא בעצם מבוא לאהבה. אהבת המקצוע הזה ששמו עריכה, שכמו במעשה קסמים מפיח חיים בחומרי הגלם המצולמים.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים