Yeasayer בניו יורק: פשוט, ציני ומדויק

מועדון הופעות במנהטן, רגע לפני הפסקת החשמל הגדולה ששיתקה את לב העיר, שלושה חבר'ה מברוקלין עולים על הבמה במלבושיהם הפשוטים, הציניים והמאוד מדויקים: הסולן והקלידן כריס קיטינג עם מכנסי ג'ינס הדוקות קצרות נוגעות לא נוגעות בנעלי הספורט האדומות שלו, הגיטריסט אנאנד ווילדר בחולצה מכופתרת דהויה, והבסיסט איירה וולף טוטון בסרבל אדום בוהק. אלו הם חברי להקת Yeasayer שעובדים יחד כבר יותר מעשור וקפצו להופעה כדי לענג את מעריציהם המקומיים - היפסטרים ניו יורקים כמוהם בדיוק.

אישית איני נמנה על מעריצי הלהקה, וגם אם יש מי שמחשיב אותי בברוקלין כהיפסטר, ובוודאי בתל אביב, קשה להגיד שהכרתי את המוזיקה של יסאייר. אולם ברור כי מה ששמעתי בבית שונה לחלוטין ממה ששמעתי בהופעה. וזה בסדר. ההופעה נועדה להקפיץ, להרעיש, להרים. זו הסיבה שקיטינג, ווילדר וטוטון הביאו איתם מתופף. כי צריך מישהו שיכתיב את הטון, והטון הוא בלי ספק שונה - קצבי יותר, אגרסיבי יותר, כיפי יותר אבל מעניין פחות. מול קהל שבא לקפוץ ולרקוד כיאה להופעת רוק, הצלילים הייחודיים של השלושה הולכים לאיבוד. המוטיבים האלקטרוניים האקזוטיים שמזוהים איתם נבלעים בתוך המולת הגיטרות והתופים, מה שמשאיר אותנו בתבניות של אינדי אמריקני איפשהו בין הפיקסיז ל-MGMT.

(צילום: אמיר בוגן)

בעיות הסאונד שחזרו על עצמן לא סייעו, ולא, אין קשר להפסקת החשמל המדוברת שטירפדה את המופע של ג'ניפר לופז במדיסון סקוור גארדן. מילא קטיעת רצף ההופעה, הבעיות הביאו להפחתת הנוכחות של הקלידים של קיטינג המרכזיים במוזיקה של יסאייר. הם טווים את הקורים של אותו צמר גפן מתוק, שובבים וממזריים ומביאים איתם טעמים ממחוזות רחוקים. אפשר לקוות שבבארבי (או בכל מקום אחר בעולם אליו תגיע הלהקה לרגל סיבוב ההופעות העולמי שלה) הכשלים הללו לא יחזרו על עצמם, וגם לא איש הסאונד ששב לבמה ארבע פעמים! ואף אמר כמה מלים לקהל במעין מחווה או בדיחה מאולצת.

איש הסאונד זכה למנת גדושה של תהילה בלית ברירה, אבל קשה לומר ששלושת חברי הלהקה התאמצו יותר מדי לכפר על כך באינטראקציה שלהם עם הקהל. הסולן קיטינג ניסה מדי פעם להפעיל את המעריצים, במהלך ההפסקות הכפויות וגם בעיצומם של הביצועים כשהוא רץ ריצת אמוק מצד לצד על הבמה. זה הרגיש יותר כמו התקף מאשר הובלה בוטחת של שואו וזה מפתיע, שכן במהלך שנות קיומו ההרכב הופיע בפסטיבלים גדולים כמו SXSW, קואצ'לה, לולפלוזה ואחרים. אגב, בכל הנוגע למדרג הכריזמה של טוטון הוא המוביל, בעוד שווילדר העדין משהו כמעט ובלתי מורגש.

במשך קצת יותר משעה הצליחו קיטינג, ווילדר וטוטון לבצע כמה שירים (ההופעה הייתה קצרה מאוד, כנראה בעקבות הכשלים הטכניים), רובם מהאלבום החמישי והאחרון Erotic Reruns שיצא רק בחודש שעבר ולשמו התכנסנו. המעריצים המדויקים, האופנתיים והעדכניים היו בקו אחד עם חברי הלהקה, אולם קשה לומר כי הייתה תחושה של התפוצצות רגשית ואנרגטית בקהל. מרבית השירים עברו ביעף, People I Loved, Ecstatic Baby, I'll Kiss You Tonight ו-Blue Skies Dandelions מהאלבום החדש לא נתקלו באדישות, אבל גם לא העיפו אף אחד לחלל החיצון.

עוד ביקורות מוזיקה:

שרשרת להיטים וטוורקינג שלא נגמר: ג'ניפר לופז עושה את יוסטון

דיסטרבד בישראל: ערב פטריוטי בלתי נשכח

פסטיבל מג'סטה: תרבות במובן הרחב של המילה

ובכל זאת כשהשלושה שרים יחדיו, וזה קורה לא מעט לאורך המופע, הם שובים לב בלי קשר לתשלובת הכלים והצלילים שמלווים אותם. עם מעט תמיכה מחבריו, וויילדר הוביל את הערב לשיא שלו עם הביצוע ל-O.N.E, הסוחף בין שירי הלהקה, דביק ונגיש גם בלי הזמזומים האלקטרוניים תוצרת יפן שבולטים כל כך בגרסת הסטודיו ונבלעו בלייב. Ambling Alp (שכמו O.N.E גם הוא יצא באלבום השני השל הלהקה Odd Blood מ-2010) נישא על שובל הלהיט שקדם לו והרים את מפלס האנרגיות לקראת סוף ההופעה (כשמקביל חברת החשמל החזירה את הזרם לאיטו למרכז מנהטן).

חגיגה היפסטרית

(צילום: אמיר בוגן)