ווייז, גרסת בתי הקברות
אפליקציית CemoMemo, שמטרתה למפות את כל הקברים בארץ, מפיחה חיים חדשים - אם אפשר לקרוא לזה ככה - בתיירות האופל: טיולים בבתי קברות שמטרתם לגלות את הסודות, הרומנים והטרגדיות שמתחת למצבות. "לא תמיד יש מי שדואג לשימור הפיזי, אז צריך לדאוג לשימור הדיגיטלי"
אין כאן יער עבות קודר בן מאות שנים וגם לא עננים שחורים. השמיים בהירים, הציפורים מצייצות, והקבר עם אבן השיש החלקה מחזיר לעברנו את אור קרני השמש המסנוורת. המטיילים הסקרנים מתפזרים בין חלקות הקבר הישנות. משה הומינר מפנה את מבטו לכיתוב שניבט מהמצבה - "'גליליה אברמסון, בת נחמה אברונין ואריה אברמסון, אשר אהבה את העולם וכל הטוב שבו'. כבר רואים שיש מאחורי המצבה הזאת סיפור מעניין", הוא אומר.
אפרת קנטור נחלצת לעזרתו. היא מתכופפת ונוגעת קלות בקבר ומסבה את תשומת ליבנו לחור שנפער מימינו. "אמא של גליליה, נחמה, קבורה לידה, אבל מי זה אהרון רוזין שנפטר בדיוק באותו יום כמו נחמה אבל קבור במרחק בור אחד משתיהן?", היא אומרת. "מדובר ברומן אסור בינו לבין נחמה שהייתה נשואה למישהו אחר. כנראה שהיא רצחה אותו מרוב ייסורים, ואז התאבדה". הקבוצה משתתקת.
בישראל, המתרפקת על עברה, גיבוריה וחלליה, הפכו טיולי הקברים לענף תיירותי פופולרי - בית הקברות בכנרת שם קבורים רחל, ברל כצנלסון ו נעמי שמר, קבר דוד בן גוריון בשדה בוקר, בית העלמין של ארגון השומר בכפר גלעדי, ובית הקברות בבנימינה, מקום מנוחתו של אהוד מנור. עשרות טיולים, מאורגנים ופרטיים, יוצאים אליהם מדי שנה, כשהמטיילים מתרפקים על הסיפורים ופוצחים לידם בשירה. בשנים האחרונות תופס טרנד תיירות בתי הקברות תאוצה. לא מדובר רק בבתי העלמין הגדולים, אלא גם בנשכחים שבהם, לפעמים גם העזובים. לרשות המטיילים עומדת אפילו אפליקציה בשם CemoMemo, שממפה את כל הקברים והמצבות בארץ, ומקילה על ההתמצאות בשטח. היא כוללת לא רק את המיקום המדויק של הקברים, אלא גם מידע אודות הקבורה בתקופות השונות, נתונים סטטיסטיים, סיפורים ואנקדוטות.
אהבות נכזבות וקדחת
הצטרפתי לטיול בבית העלמין הישן ביישוב גדעונה שבגלבוע. "מדובר בענף תיירות שהולך ומתפתח", מספרת ד"ר אפרת קנטור, בת 67, מקיבוץ גשר, מרצה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת. מסתבר שלביקורים הפופולריים בקבר רבין, בן גוריון או הבאבא סאלי יש שם רשמי. "קוראים לזה תיירות האופל - תיירות שחובבת שיטוט בבתי עלמין. זאת תיירות מאווררת", היא אומרת.
"כלומר, היא אמורה להבין שלא תדעי הכל. את מה שרשום על המצבות את יודעת, מי קבור על יד מי את יודעת, את היתר את צריכה לנחש. כדאי לבוא לזה בצניעות ועם הרבה דמיון. גם את הסיפור של נחמה אברונין ואהרון רוזין אני לא יודעת במדויק, אני מניחה שהיו שם רצח והתאבדות, אבל אולי זה בגלל שאני רואה הרבה סדרות", היא צוחקת. "בית הקברות הזה, שבכלל נוסד על ידי קיבוץ עין חרוד ב-1922, מספר סיפור של תקופה וקהילה מיתולוגית. יש פה הרבה אהבות נכזבות, סיפורים טרגיים על קדחת או מוות מנגיחת שור. אבל מי יודע את זה בכלל? את אף אחד זה לא מעניין כמו ללכת לקבר של יצחק רבין בהר הרצל, לכן המקום הזה מוזנח".
"תודה לכולם שבאתם", פותח משה הומינר, מנהל מרכז הסיור גלבוע לזכר סרן צביקה קפלן, את הסיור. "הגענו לכאן במהלך השיטוטים שלנו וראינו את בית הקברות העצוב והמרתק הזה. אנחנו רוצים ללמוד עליו ולטפח אותו כך שיהפוך לכלי חינוכי בשביל מורי דרך או תיירים".
"תראו מה כתוב על הקבר הזה", מצביעה אפרת על מצבת אבן גבוהה, עליה מתנוסס כתב עתיק עמוס פרטים. "אריה אנדרמן, רוקח בית חולים, עלה לארץ בתרפ"ה, נרצח במיטב שנותיו", אומרת אפרת. שנת העלייה המודגשת מקבלת משמעות של לידה מחודשת. "הסיפור מתחיל עם צעירה יפה בשם חנה בלוך, אחות בבית חולים העמק. היא נכנסת להיריון, ובעלה חשד שהתינוקת הטרייה היא לא שלו. אני תמיד אומרת שהכי פיקטיבי זה השם של האב בתעודת הזהות", היא צוחקת. "על הקבר שלו כתוב רוקח בבית חולים. כנראה שבעלה חשד שהם עושים מה שהם עושים במשמרות המשותפות שלהם בבית חולים, לכן הוא רצח אותו".
מורת הדרך איריס זרטל מקריית טבעון, מסרבת לקרוא לעצמה תיירת או ציידת קברים. "זה לא קשור לקבר, זה הסיפור שעומד מאחוריו", היא אומרת. "זה נובע מסקרנות מאוד גדולה אצלי מאז ומעולם. כשמתקשרים אליי הביתה ושואלים 'איפה אמא?', הילדים שלי עונים, 'אמא בבית קברות'. אנשים שלא יודעים, היו אומרים, 'אוי משתתפים בצערך'. מכרים פשוט שואלים, 'נו, באיזה בית קברות היית הפעם?'".
עבור זרטל, בתי הקברות הם כלי עזר חינוכי. "זו דרך ללמוד על העבר שלנו", היא אומרת. "קחי לדוגמה את עזר ויצמן או מנחם בגין שסירבו להיקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. יש בזה אמירה חזקה. או בית העלמין בכנרת - כל רחובות ישראל שוכבים שם. ברל כצנלסון הוא אולי רק רחוב בשבילך, אבל האם ידעת שהוא קבור בין שתי נשים? מצד אחד אשתו, ומהצד השני המאהבת. זה מראה על רוח התקופה, שבכלל הסכימו לקבור אותם יחד. היום זה לא יעלה על הדעת. כמו שלא תראי יותר קברים עם אמירה כמו 'שלח יד בנפשו'".
"זה עוד כלום, יש כאן סיבות הרבה יותר הזויות מזה", מתפרץ לשיחה משה הומינר - "נהרג מנגיחת פר, רכבת דרסה אותו, נפל בשמירה בכרם, נהרג במחצבה". רק המחשבה מה קרה שם וכמה זמן שכב במחצבה המרוחקת עד שמישהו גילה אותו, מעוררת בנו חלחלה.
"אני לא בוכה"
"לאט לאט אנשים מגלים את היופי בתיירות האופל", אומרת אפרת קנטור. "אני בעצמי הולכת פעם בשבוע לבית עלמין כזה או אחר ואין לי שום קשר משפחתי אליהם. אני פשוט סקרנית לצוד את הסיפור הבא".
מה בדיוק את עושה שם?
"אני מתבוננת בעיצוב המצבה, בעימוד, באופן הקבורה. בשלב הבא אני מתחילה למפות משפחות. מבחינתי, זה כמו חפש את המטמון. אני לא מתייחסת לזה באופן סנטימנטלי ולא בוכה. תייר אופל צריך להיות חקרן, סקרן וגם קצת רכלן".
מתי הכל התחיל אצלך?
"מאז שהייתי ילדה. אני זוכרת שהייתי שואלת אנשים מה הקבורה הראשונה שהם ראו. הם היו מספרים לי סיפורים נוראיים, כמו על ילדה שנשרפה למוות והם זוכרים עד היום את הצרחות שלה". קנטור מספרת את הסיפורים הקשים האלה כאילו מדובר בסיפורי אלף לילה ולילה ונהנית לשתף אותנו. "המוות הוא חלק מהחיים, כולנו יודעים את זה, אין טעם ליפות את זה. זה מה שזה".
לפני שנתיים וחצי פגשה ד"ר קנטור במכללת כנרת את ד"ר מייקל מיי, מרצה להנדסת תוכנה ובעל תואר שלישי במדעי המחשב. על פניו, אין שום קשר בין לימודי ארץ ישראל להנדסת תוכנה. "זה קרה כשהתחלתי לחפש אנשים ממחלקות אחרות שרוצים לעשות פרויקטים משותפים וצריכים שירותי מחשוב ותוכנה", מספר מייקל. "אפרת חלמה להקים מאגר דיגיטלי של קברים למקומות שאין בהם תחזוקה או שימור פיזי ראוי. ככה נוצר החיבור בינינו".
השניים הקימו יחד אפליקציה בשם CemoMemo, שמטרתה למפות את כל הקברים והמצבות בארץ. "אפשר לחפש באמצעותה כל מילה, אות או נושא שכתובים על מצבה כלשהי", מסביר מייקל. "אפשר לחפש גם נתונים: כמה אנשים מתו מתחת לגיל הזה, כמה טבעו בכנרת, כמה נפטרו מקדחת, כמה היו אחיות וכמה איכרים".
יתרון חשוב נוסף של האפליקציה היא היכולת של כל אחד מאיתנו לצלם, לתעד ולהעלות את הקבר של יקיריו. "זה כמו ויקיפדיה", מסבירה אפרת. "אמנם בית קברות הוא אתר ציבורי, אבל לא תמיד יש מי שדואג לשימור הפיזי שלו, אז צריך לדאוג לשימור הדיגיטלי".
בחזרה לבית העלמין בגדעונה. אפרת קנטור סיימה בדיוק לספר על שלמה לביא, שאיבד את אשתו מקדחת, ואת שני בניו לטובת תקומת המדינה. "אמרתי לכם שתזילו דמעה", היא אומרת. "אני אמנם די קשוחה, אבל לא יכולתי להפסיק לבכות מהרגע שהתחלתי לטפל בסיפור הזה".
אם עד עכשיו הקבוצה גמעה בשקיקה את כל סיפוריה של אפרת, עכשיו הגיע הזמן לדבר, להתווכח ולדון. "אני לא אוהב סיפורים רכלניים כאלה שמלאים במציצנות רומנטית, אפילו פורנוגרפית", מודיע בחור גבוה וגדול מידות. "אתם לא אוהבים לשמוע סיפורים על אהבה נכזבת, על הדם שנשפך כדי שנעמוד פה היום?" שואלת אפרת. "זאת פורנוגרפיה מסוג אחר", אומר מישהו. הצעיר ביותר בחבורה קם להגן על אפרת. בכל זאת, הוא הכיר את אשתו בזכות ציד קברים שאירגנה. "הדור של היום מעדיף סיפורים אישיים, פרטים קטנים מאשר מצבות גדולות ומונומנטליות", הוא אומר.
הקבוצה משתתקת. אפשר לשמוע את הלחשושים העדינים ואת העלים שנושרים על הקבר. "אני רוצה שתוציאו עכשיו את הפלאפונים שלכם", אומרת אפרת וקולה חותך את הדממה כמו סכין. "תבחרו את הקבר עם הכיתוב המעניין ביותר, הסיפור המרתק ביותר שהכי מתחבר אליכם, ותתעדו אותו באפליקציה".
יצאתי להתנסות בעצמי באפליקציה. מצאתי קבר אבן ישן ונידח בסוף חלקת הקברים. לא שונה משאר המצבות שראיתי, לא מרשים במיוחד, אחד שלא כתוב עליו שום דבר יוצא דופן. "צפורה דוד, עין חרוד, ג' סיון תרצו", חרוט על גבי שיש לבן בתוך תבנית אבן ישנה ומוזנחת. צילמתי את הקבר, ולחצתי על "שמור".
"היא הייתה סבתא שלי", אומר לי זיר לוז בן ה-91, שהצטרף לסיור. "מאז ומעולם התמונה שלה הייתה תלויה בחדר שלי. אני יודע שהיא הייתה צלמת וניסתה להצליח בתל אביב, ואחרי שעברה לעין חרוד הייתה מצלמת כל תינוק שנולד בקיבוץ. היא הייתה מאוד פמיניסטית ואנחנו מדברים על סוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20. היא נפטרה מסרטן ולא הסכימו לקחת אותי ללוויה שלה".
