"קול המוזיקה בגליל העליון": למה אני אוהב את הפסטיבל הזה?

היום (ג') יינעל פסטיבל "קול המוזיקה בגליל העליון" (המוכר יותר בשמו הלא פורמלי "פסטיבל כפר בלום"). זהו פסטיבל של מוזיקה קאמרית, ותיק מאוד (בן 35) שלמרבה הפלא עדיין שומר על איזו חיוניות וחדוות עשייה. פסטיבל אינטימי, לא מכופתר שכל הזמן מחפש: איך לשלב את הקלאסי והמוכר עם החדשני והמוכר פחות; איך לערבב פורמטים וז'אנרים מוזיקליים קוטביים לכאורה - מוזיקה ערבית קלאסית בצד קלאסי מערבי; מוזיקה קלה יחסית עם כבדה יותר. וכל המרק המוזיקלי המרנין הזה מחושב היטב - שלא יהיה יותר מדי מלח, גם לא פחות מדי.

עוד: תייסיר אליאס, פסנתר: מנחם ויזנברג, קלרינט: חן הלוי(צילום: יון פדר)

למה אני אוהב את הפסטיבל הזה? מכמה וכמה סיבות: 

 • כי מופעיו עולים מבוקר ועד חצות, כל יום, משך שבוע ימים, באתר מרוחק יחסית (קיבוץ כפר בלום) - וכך אם נרצה או לא אנחנו מתנתקים מהשוטף היומיומי ומתמקדים במוזיקה לבדה.

• כי הוא לא פוסק מלנסות מוצרים מוזיקליים חדשים: כמו הקונספט "פעם ועוד פעם" - לנגן את אותה יצירה, מודרנית ולא מוכרת יחסית, בזו אחר זו - כדי שנפנים ונתחבר. או מודל שהושק השנה לראשונה: "חדרים" שמאפשר לקהל לנוע בין ארבעה אולמות שבהן מבוצעות יצירות שונות במקביל וכל אחד יכול לתפור לעצמו את הקונצרט שהוא מבקש לשמוע.

• כי הוא אינטימי ולא-נפוח ומאפשר מפגש ישיר עם אמניו - בחזרות, באולמות, על הדשא ועל בירה בג'ם-סשן לקראת חצות. כן, גם במוזיקה קלאסית - לפחות בגרסת פסטיבל כפר בלום - יש מקום לג'ם סשן, לא רק בג'אז וברוק.

• כי שלושת הימים הראשונים של הפסטיבל מוקדשים לחזרות פתוחות לקהל - "מוצר" פסטיבלי אטרקטיבי שמאפשר לחובבי מוזיקה להיחשף לתהליך העבודה.

• כי חלק ניכר ממבצעיו הם צעירים ישראלים מבריקים - כולם בוגרי מוסדות חינוך מוזיקליים בישראל וכעת, בשלב הנסיקה של הקריירה שלהם, הם פועלים בתזמורות והרכבים שונים באירופה. הפסטיבל נותן להם הזדמנות להופיע כאן, ולנו להיחשף ליכולת של דור שלם של כישרונות צעירים (נטולי שטיקים ופוזות, לעת עתה).

• כי - וזה לטעמי עיקר תכליתו והישגו של פסטיבל מוזיקלי - הוא מביא חיבורים מוזיקליים שכמותם לא נפגוש בדרך כלל בזירה המיינסטרימית. קחו למשל את הקונצרט הנהדר "רוחניות" בשבת האחרונה אחר הצהריים: הפתיח היה אמנם שמרני למהדרין, ה"שאקון" הנודע של באך - מפסגות יצירות הבארוק לכינור (ניגן: גיא בראונשטיין). אבל משם בזינוק חד 200 שנים קדימה, ליצירה קצרה בהרכב לא-שכיח של ארבעה צ׳לו, מאת ארון פארט - מלחין אסטוני, שנדיר לפגוש ביצועים של יצירותיו. בשביל זה יש פסטיבל.

פארט הוא מינימליסט מובהק. הוא מנגן בחזרתיות קבועה על מגוון צלילים מצומצם, כנקישות פעמון, בקצב איטי, מדיטטיבי ("המוזיקה שלי היא כמו אור לבן שמכיל את כל הצבעים, ונפש המאזין למוזיקה פועלת כמו מנסרה שחושפת את הצבעים הנסתרים מן העין"). מפארט לאלפרד שניטקה - המלחין הרוסי המזהיר שהחמישייה לפסנתר שלו הייתה המרכזית בקונצרט המיוחד הזה. שניטקה - מלחין רוסי אוונגרדי, יהודי למחצה ומומר, מיסטיקן, נונקונפורמיסט מוזיקלי אך גם כותב מוזיקה לסרטים - הוא המייצג המובהק של ז׳אנר מוזיקלי בשם ׳פוליסטייליזם׳ שמערב תוך הצבה זה מול זה (במקום לסנתז) סגנונות מוזיקליים שונים. ובמקרה שלו עירוב מוזיקה קלאסית מודרנית עם מוזיקה קלה. התוצאה קליטה ומורכבת בו-בזמן, ומרתקת ונפלאה עד מאוד.

 

חיבורים שכאלה - בין בארוק או רומנטי לבין מוזיקה אוונגרדית של המאה ה-20 - הם לטעמי ייעודו העיקרי של פסטיבל כזה. ודומה שצבי פלסר - הצ׳לן הבינלאומי ומנהלו האמנותי של הפסטיבל - מחויב לגישה הזאת לחלוטין. לטעמי אגב הוא יכול להמר עוד יותר על החדשני והנדיר. יש לו בפסטיבל קהל מצומצם אך נאמן ואיכותי ש"יסבול" הימור שכזה. 

 

פסנתר: מירי ימפולסקי, צ'לו: צבי פלסר(צילום: יון פדר)

קונצרט סיום הפסטיבל, היום ב-11:00, יהיה חגיגה של רביעיות לכלי קשת: רביעייה של היידן, רביעייה של שוברט ורביעייה של בטהובן. לפי החזרות הפתוחות אתמול - זה הולך להיות מופע סיום מנצח.