שתף קטע נבחר

השקר האוטומטי על הגזענות בישראל

עבור כמה פעילים ערבים, יוצאי אתיופיה וזרים זאת אקסיומה בלתי ניתנת לערעור. אבל המציאות כמובן אחרת, ובטח לא יותר חמורה משאר העולם

 

לאה צמל (צילום: אוסף פרטי)
מתוך הסרט "לאה צמל, עורכת דין"(צילום: אוסף פרטי)

סקר שנערך לאחרונה בגרמניה מגלה ש-50% במערב גרמניה ו-57% בחלקים שהיו בעבר מזרח גרמניה חושבים ש"האיסלאם הוא איום". מאה מסגדים הוצתו שם ב-2018. בצרפת המצב אינו שונה: מחקר שנעשה בנוגע לקבלה לעבודה מגלה שאין אפליה נגד שחורים, יש אפליה נגד מוסלמים. למעשה, בכל מדינה אירופית שבה בוצע מחקר דומה התוצאות היו דומות. אלימות נגד מבקשי מקלט ומצעדים נאו-נאציים היו גם בשוודיה ובפינלנד. האם זה הופך את אירופה ליבשת גזענית?

 

 

בוויכוח הלא נפסק על זרים ומהגרים מושמעות גם עמדות גזעניות. אבל סימני שאלה בענייני הגירה וזרים מושמעים גם במסגרת דיונים רציניים. מחקרים מוכיחים שזרים לא מחזקים את הפלורליזם ולא את הרב-תרבותיות. הם פוגעים בסולידריות. לא מדובר בכל הזרים. מדובר באלה שמסרבים לאמץ את ערכי החברה הקולטת.

 

אבתיסאם מראענה, והיא רק משל, היא במאית קולנוע. אחת היצירות שלה, "בדל", על מנהגי נישואים בחברה הערבית, ריגשה אותי כמעט עד דמעות. זה היה סרט נוקב, שהייתה בו גם ביקורת עצמית וגם מאבק למען מעמד האישה – שיותר מכל דבר אחר, הוא המפתח לחברה יותר הוגנת, יותר שוויונית, יותר דמוקרטית.

 

זה היה מעודד שערבייה ישראלית מצטרפת למסר שמשמיעות עוד מוסלמיות ברחבי העולם. הן במיעוט. אבל זה מיעוט חשוב. מראענה גם העזה לומר, שוב באומץ, "אל תגידו כיבוש". הרי מעמד האישה בעולם הערבי לא קשור לתנועה הציונית. זו יצירה עצמית. זה היה משב רוח מרענן ונועז, מול העדריות של השמאל הרדיקלי.

 

בשנים האחרונות מכהנת מראענה במועצת התרבות של מפעל הפיס. לכן, היה מאכזב לשמוע אותה כותבת על ישראל, בעקבות הוויכוח הציבורי על הסרט על לאה צמל, "מדינה חשוכה וגזענית". את רצינית? מדינה שבה שופט ערבי ישב בראש ההרכב ששלח את נשיא המדינה היהודית לשבע שנים בכלא? מדינה גזענית שיו"ר הבנק הלאומי שלה הוא ערבי? מדינה גזענית שבה, בתחום החינוך, ערביי ישראל התקדמו בעשור האחרון יותר מאשר בני הרוב היהודי?

 

ומה שברור יותר הוא, שככל שחיפשתי, לא מצאתי חברי מועצות בגופים ציבוריים שאומרים על המדינה שהם חיים בה שהיא "חשוכה וגזענית". אין גם מדינה שמממנת סרטים שמשמשים את התעמולה שמתנגדת לעצם קיום המדינה. אבל מראענה, הבמאית האמיצה, נכנעה לעדר. היא מדקלמת את הסיסמאות השקריות והקבועות.

 

מראענה לא התחילה עם השקר הזה. הרי ספק אם יש יום אחד בעיתון הישראלי שנקרא בעיקר בחו"ל שאין בו קביעה דומה על מדינה חשוכה או גזענית. וספק אם יש יום אחד בלימודי מדעי הרוח והחברה שאין בו מרצה שיביע עמדה דומה. זו הדמוקרטיה הישראלית. מותר להם. זה לא מפריע להם להפיץ עלילות דם, ואחר כך להתבכיין על "קץ הדמוקרטיה", "סתימת פיות", וכמובן, כפזמון חוזר, "מדינה גזענית".

 

המחלה הזו, של "גזענות, גזענות", מתפשטת והולכת. חלק מאלה שהופיעו בשבועיים האחרונים בתקשורת, והוכתרו פה ושם כ"מנהיגי המחאה של יוצאי אתיופיה", השמיעו זמירות דומות. נהג הסעות, במעשה מכוער במיוחד, החזיק ילד ממוצא אתיופי כ"נקמה במחאה". נכון שהוא אחד מעשרת אלפים. נכון שהוא זכה לתיעוב מקיר לקיר. אבל התגובה הייתה: "מדינה גזענית".

 

אסור להתבלבל. יש בישראל גזענים. יש אפליה. יש מה לתקן וצריך לתקן. אבל יש הבדל גדול בין חברה דמוקרטית עם כיסים גזעניים לבין חברה גזענית. פעילים שונים, שהכוונה שלהם אולי טובה, והעיתון לאנשים מוסתים, מתקשים להבין את זה. הם חוזרים על השקר הזה שוב ושוב. כך לא נאבקים בגזענות. כך גורמים להגדלת הניכור.

 

מה שברור הוא, שלא רק באופן מוחלט, אלא בעיקר באופן יחסי, תופעות של אלימות כלפי זרים, או כאלה שנחשבים זרים, קיימות יותר ברוב מדינות אירופה מאשר בישראל. ועדיין, זה לא הופך כל מדינה שיש בה תופעות כאלה לגזענית או חשוכה. אם צרפת גזענית ושוודיה חשוכה – אז התיאורים הללו, "גזענית" ו"חשוכה" מאבדים משמעות. משום שכאשר כולם חשוכים וגזענים, אז אין שום סיכוי למאבק למען חברה צודקת יותר.

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים