איך להיפטר מכאבי גב - באמצעות הראש

יומיים לפני הריאיון שלי עם ד"ר ניר ברוש, חברה התקשרה אליי וסיפרה שהיא בדרך לכירופרקט. "הגב שלי שוב גומר אותי וזה התחיל להקרין לי ליד", אמרה בייאוש. "אני מקווה שהוא יציל אותי".

"איזה קטע", עניתי לה. "אני בדיוק קוראת עכשיו ספר חדש של רופא, שמדבר על כאבים כרוניים. הוא מסביר שרוב הכאבים הללו מקורם במתח נפשי ושניתן לרפא אותם בעצמנו". החברה לא ממש התלהבה. "אה־אה", אמרה בטון ספק ציני־ספק עצבני. "טוב, נדבר", ומיהרה לנתק את השיחה.

כשאני מספרת על כך לד"ר ברוש, הוא ממש לא מופתע. "אני לגמרי מבין את התגובה שלה", הוא אומר. "אני מניח שגם אני, בתקופה שהתחלתי לסבול מכאבי גב מטורפים, הייתי מבטל את הגישה הזו. הייתי אומר: 'איך כאב כזה, שמעיר אותי משינה, שמונע ממני לצאת מהבית למשך חודשים, שאני בוכה בגללו, יכול לנבוע רק ממתחים ורגשות? זה חייב להיות בגלל נזק מבני. הייתי צריך להגיע ממש לתחתית כדי לקבל את האבחנה. גם רוב האנשים שמגיעים אליי היום לטיפול הם כאלה שכבר הגיעו לשפל המדרגה. כאלה שניסו הכול וכלום לא עזר. אבל אני מאמין שבעשר־עשרים שנה הקרובות אנשים כבר לא יצטרכו להגיע לתחתית. הם יהיו חשופים להרבה יותר מידע ולא יצטרכו לסבול זמן רב כל כך עד שיהיו מוכנים להכיר בתופעה ויתרפאו מהכאב".

כפי שכבר אפשר להבין, ד"ר ברוש (44), רופא כללי, בוגר בית הספר לרפואה בבאר־שבע, שאחרי הסטאז' למד רפואה משלימה, כתב את ספרו "הכוח לרפא את הכאב – ריפוי כאבים ללא תרופות, טיפולים וניתוחים" (הוצאת "פוקוס"), בהשראת החוויה האישית שלו.

זה התחיל ב־2013, כשהוא היה בן 38. שנה קודם עבר עם אשתו תמר (מטפלת רגשית) ובתה מנישואים קודמים להתגורר בברלין, שם החל לעבוד כמטפל מוסמך ברפואה טבעית. יום אחד התחילו לו כאבי גב. "כבר מגיל 27 אחת לשנה או שנתיים היה נתפס לי הגב לכמה ימים", הוא אומר. "כך שבהתחלה לא התרגשתי. חשבתי שאנוח קצת וזה יעבור. אלא שהפעם, לא רק שהכאב לא עבר אלא שהוא הלך והחמיר. אלה היו הכאבים הכי חזקים שאי פעם חוויתי. לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לשבת ואפילו כאב לי בזמן מנוחה. בקושי יכולתי לישון בלילה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבכיתי בגלל כאב".

בשלב מסוים הכאבים החלו להקרין גם לרגל שמאל: "הלכתי לאורתופד ששלח אותי לפיזיותרפיה ואחרי שזה לא עזר שלח אותי לבדיקת MRI. בצילום הודגמה פריצת דיסק קטנה, אבל משהו לא הסתדר לי: הפריצה הייתה בצד ימין, בעוד הכאבים וההקרנה לרגל היו בצד שמאל. אמרתי: 'זה מה שיש ועם זה נעבוד'. המשכתי לעשות פיזיותרפיה, עברתי דיקור, הלכתי עם חגורת גב, לקחתי משככי כאבים, עד שלאט־לאט היה שיפור קל. אחרי חודשים ארוכים שבהם רוב הזמן הייתי מרותק למיטה, הצלחתי לצאת מהבית ולחזור לתפקוד של 50 אחוז. 

"יום אחד, תשעה חודשים אחרי שהכאבים החלו, הלכתי עם אשתי והבת לפארק מים. עליתי על מגלשה ואיך שירדתי ממנה הרגליים שלי התחילו לרעוד. כאב הגב חזר בעוצמה ומצאתי את עצמי שוב בנקודת ההתחלה: מרותק למיטה וסובל כאבים איומים. הבנתי שכל הפעולות שעשיתי כדי להיטיב את המצב לא היו הפתרון ומרוב ייאוש התחלתי לחשוב על ניתוח. אלא שאז אשתי אמרה לי שהיא מצאה בגוגל כתבה על אישה שסבלה מאותם תסמינים בדיוק כמו שלי, קראה ספר שכתב רופא אמריקאי בשם ד"ר ג'ון סארנו, ושבזכותו היא הבריאה לחלוטין. בנקודה הזאת כבר הרגשתי שאין לי מה להפסיד. מיהרתי לרכוש את הספר והתחלתי לקרוא. ארבעה שבועות אחרי שסיימתי אותו חזרתי לתפקוד מלא. מאז, חמש שנים אחרי, אני לא סובל מכאבים".

ד"ר סארנו היה רופא משפחה ומומחה לרפואה שיקומית בניו־יורק, שהלך לעולמו לפני שנה, בגיל 94. את ספרו הראשון "ריפוי הכאב הכרוני" כתב ב־84' , וב־91' יצאה מהדורה מורחבת שלו. יחד עם עמיתיו הפסיכולוגים במרכז הרפואי "טראסק", שבו עבד, הוא גיבש את התיאוריה שבמקרים רבים הכאב נוצר על ידי המוח כחלק ממנגנון הגנה פסיכולוגי, ושבעזרת מודעות והידע הנכון, אפשר להביא לריפוי שלו. 

עם כל הכבוד לד"ר סארנו, כולנו מכירים את המשפט: "נפש בריאה בגוף בריא". איפה בדיוק החידוש?

"זה נכון שהנחה זו בלבד אינה מחדשת דבר. עיקר עבודתו של זיגמונד פרויד עסקה בתופעות פסיכוסומטיות, ואפילו אבי הרפואה היפוקרטס היה הראשון שאמר: 'יותר חשוב לדעת מי האדם מאשר מה המחלה'. ועדיין, הגישה הרווחת בעולם הרפואה כיום, שאם יש כאב במערכת התנועתית, מקורו בשינוי מבני. בנוסף, אנשים שהתבססו על הגישה הפרוידיאנית נטו לחשוב שהפתרון לריפוי הוא לחזור לעבר ולבדוק איזה רגש עורר את הכאב. רק שלפי סארנו, ברוב המקרים כלל לא חשוב לדעת מה היה אותו רגש, ואפשר לרפא אותו בעזרת תהליכים קוגניטיביים. והכי חשוב: הוא גם הצליח לתת הסבר פיזיולוגי לאיך הרגשות הללו גורמים כאבים".

איך?

"בשביל זה צריך קודם כל להבין את מנגנון הכאב, למה ואיך הוא נוצר. המוח שלנו מייצר כאבים בזמן שהוא מזהה סכנה. אם למשל נכניס אצבע לתוך להבה של אש, מערכת העצבים שלנו מיד תשלח אותות למוח והוא יתחיל לייצר אצלנו כאב כדי להגן על עצמנו, שלא נמשיך להישרף. סארנו, כאמור, האמין שהמוח יכול לפרש סכנה גם במצבים של מתחים ורגשות שליליים. במקרים רבים בחיים שלנו אנחנו נאלצים להדחיק רגשות שעלולים להזיק לנו. ניקח למשל עובד שהבוס שלו רודה בו. האינסטינקט של העובד יהיה לצעוק על הבוס, אבל אם יעשה את זה, הוא יודע שיפוטר מעבודתו, ולכן הוא מדחיק את הזעם. לפעמים, כשתת־המודע מלא, הרגשות המודחקים יכולים לאיים ולהציף, ואז המוח מפרש גם מצב זה כסכנה.

"סארנו גילה, על סמך מחקרי עבר שנעשו בנושא, כי בגופנו מתחוללים תהליכים פיזיולוגים, כשרגשות שליליים כמו זעם גודשים את תת המודע. מחקר שוודי למשל, בחן מטופלים שסובלים מפיברומיאלגיה (דאבת השרירים). תוצאות המחקר הראו שהם סבלו מריכוז נמוך של חמצן בשרירים בהשוואה לאנשים בריאים. כאשר השרירים מקבלים פחות חמצן הם משתמשים בסוכר המצוי בתוכם ליצירת אנרגיה. אחת מתופעות הלוואי היא היווצרות חומצת חלב שמשתחררת לרקמות וגורמת לכאב".

ואיך חוסר החמצן מתקשר לרגש?

"את התשובה לכך תלה סארנו במערכת העצבים האוטונומית שעובדת צמוד למערכת הרגשית שלנו. למשל, כשאנחנו נבוכים אנחנו מסמיקים, כשאנחנו מתרגשים עולה קצב הלב. סארנו הקיש מכך שגם בזמן שבמוח זורמים רגשות מסוכנים כגון זעם, פחד או קנאה, הוא מפעיל את המערכת האוטונומית שגורמת לכיווץ כלי הדם, מה שמביא לירידה בחמצן. זו, אגב, גם הסיבה שלדעתי ההגדרה היותר מדויקת לתסמונת היא 'מוחית־עצבית'. הרגש הוא אולי הטריגר, אבל בסופו של דבר הוא החלק הכי קטן בתמונה".

אם כך נשאלת השאלה איך נוכל לרפא את עצמנו?

"החלק העיקרי הוא המודעות. במקרה שלי, יומיים אחרי שקראתי את הספר, רק הודות לידע החדש שאליו נחשפתי, חוויתי הפחתה של כ־80 אחוז מהכאב. היום אני כבר יודע להסביר את זה באופן מדעי: הרי חלק ממה שיוצר אצלנו כאב אלה הפחדים. ברגע שהבנתי שהכאבים שלי לא נובעים מנזק מבני, שמדובר במצב לא מסוכן, ובעיקר הפיך, הפחד שלי נוטרל. בהמשך גם עברתי לפרקטיקה. אם בעבר, אחרי שהייתי חווה איזושהי הקלה בכאב, עדיין לא הייתי ממהר לקום מהמיטה, הפעם העזתי לקום, לעשות יותר ויותר פעולות בהדרגה, כשבכל פעם שהרגשתי כאב, הזכרתי לעצמי שזה לא מסוכן. ממש שיננתי לעצמי: 'אל תפחד, הכאב הוא כיווץ של כלי דם. זה יעבור'. ובאמת, זה הפחית עוד יותר את סף הכאב".

אם הצלחת לרפא את הכאבים שלך בעזרת ספרו של סארנו, למה בעצם נחוץ הספר שלך?

"כי הבנתי, שבניגוד אליי, הרבה אנשים אחרים שקוראים אותו לא מצליחים ליישם את העקרונות שבו. אולי בזכות ההכשרה שלי כרופא היה לי יותר קל להבין את האבחנה ולהירפא, וניסיתי לחשוב איך אני יכול להנגיש את ההבנה שלי. לפני שבכלל חשבתי לכתוב ספר, בניתי תוכנית ליישום, שכללה בין היתר גם קריאה של מחקרים רבים בתחום. במקביל התחלתי לטפל במרפאות שלי בברלין ובארץ, באנשים שסובלים מכאבים הנובעים ממתחים נפשיים, ואספתי המון עדויות אישיות. כך שמה שמבדיל את הספר שלי מהספר של סארנו, שהוא מסביר יותר לעומק את התיאוריה בעזרת מחקרים רבים שנעשו לאורך השנים, כולל סיפורים אישיים של מטופלים ונותן גם כלים ליישום".

ספרו של ברוש כולל מגוון רחב של מחקרים מעוררי מחשבה. למשל מחקר שהתפרסם בשנות ה־90 ב־England Journal of Medicine אשר בדק אצל כמה מהאנשים הבריאים שאינם סובלים כלל מכאבים, נמצאו שינויים מבניים בעמוד השדרה. 100 אנשים ללא סימפטומים בני 20 עד 80 עברו סריקות MRI. אצל שני שלישים מהם נמצאו שינויים מבניים דוגמת בלטי דיסק, בקעי דיסק ופריצות דיסק. "המשמעות של מחקר זה היא ששינויים אלה אינם מהוויים ברוב רובם של המקרים סיבה לכאבים", מבהיר ברוש. “הם בסך הכל ביטוי לתהליכים הטבעיים שקורים בגופנו ככל שאנחנו מתבגרים. ואם ראינו שאצל כשני שליש מהאנשים ללא כאבים יימצא בלט דיסק, אז מה זה אומר על המהירות שבה מואשמים בלטי דיסק בימינו ביצירת כאבים? סארנו כינה את התופעה ‘השערות האפורות על הגב שלנו’ - כשם ששיערנו מאפיר כחלק משינוי הגיל מבלי שתהיה לכך השפעה על בריאותנו, כך גם השינויים המבניים מבטאים רק שינוי שקשור לגיל”.

לדברי ברוש, תחושת כאב היא הערכה סובייקטיבית. "כשאנחנו חושבים שמשהו מאוד מסוכן נחווה כאב רב", הוא גורס. "מנגד, אם אנחנו חושבים שהוא לא מסוכן, אנו עשויים לחוות מעט כאב או שלא נחווה אותו כלל". בספרו הוא נותן דוגמה מצוינת לכך: ב־97' התפרסמה בכתב העת המדעי The British Medical Journal ידיעה על פועל בניין שנפל מגובה של מטר על מסמר באורך 15 ס"מ. למרות שהנעל הייתה מרופדת היטב, המסמר הצליח לעבור דרך הסוליה ולצאת מהחלק העליון שלה. הפועל פונה לבית החולים כשהוא נאנק מכאבים, שם קיבל מנות גדולות של משככי כאבים ללא הועיל. כל ניסיון לחלוץ את הנעל כדי לבחון את מצבו הוביל לעוויתות שגרמו סבל רב. רק לאחר שעות ארוכות ומינונים גדולים של תרופות, הצליח הצוות הרפואי לחשוף את הרגל, ונדהם: כף רגלו של האיש כלל לא נפגעה. המסמר עבר במרווח שבין האצבעות מבלי לגעת בו כלל.

כדי להמחיש את העובדה שאנחנו יכולים לרפא בעצמנו את הכאב בעזרת תכנות מחודש של המוח, ברוש מביא בספרו עובדה מרתקת נוספת: "דמיינו לעצמכם סיטואציה שבה אתם פוסעים בבית ודורכים בטעות על שברי זכוכית", הוא כותב. "שבריר שנייה לאחר מכן אתם מבחינים בילדכם הפוסע בעקבותיכם. באותו רגע תזנקו במהירות כדי למנוע ממנו גורל זה. בזמן זה כל תשומת לבכם תהיה ממוקדת בפעולת ההצלה המיידית ובאופן מעניין לא תחושו כאב. מנגנון העצב היורד מהמוח ישתיק את המסרים הפחות דחופים, קרי, תחושת הכאב שיצר שבר זכוכית, לטובת הפעלה של מערכות חשובות יותר, דוגמת מערכות התנועה שירחיקו את הילד מטווח הסכנה. זו בדיוק הסיבה שגם חיילים רבים שנפצעים בשדה הקרב, למשל, אינם חשים בכאב הפציעה. לעיתים הם יהפכו מודעים לפציעתם רק לאחר שיצאו מאזור הסכנה".

לדברי ברוש, מדוגמאות אלו אפשר להסיק שמידת הכאב שאנו חשים אינה מייצגת בהכרח את מידת הנזק הנגרם לרקמות גופנו. "כאב נחווה ומיוצר על ידי המוח בהתאם לסיטואציה ולמידת הדחיפות שאנו חווים במהלכה", הוא טוען. "מה שאומר שהמוח יכול לכבות, להגביר או לשכך כאבים בהתאם להחלטה שהוא מקבל על סמך נתונים רבים שמגיעים אליו. למעשה, מנגנוני שיכוך הכאבים של המוח חזקים יותר מכל משכך כאבים כימי ותרופתי שבנמצא".

למרות העובדה שבספרו מתמקד ברוש בעיקר בכאבי גב, הוא טוען שתסמונת הכאב שמקורה מתחים ורגשות (Tension Myoneural Syndrome), תקפה גם כשמדובר בכאבים נוספים. "אבל חשוב שהאבחנה תיעשה רק על ידי רופא", הוא מדגיש. "כדי להגיע לאבחנה זו חיוני לשלול קודם סיבות אחרות, שעלולות להיות מסוכנות, כמו גידולים, שברים או דלקות פרקים".

אם הכאבים נובעים ממתח נפשי, כדורים נוגדי מתח וחרדה לא יכולים פשוט לפתור אותם?

"זה נכון שאם חלק מהאנשים ייטלו 'ואבן' או 'ציפרלקס', פתאום הם לא ירגישו את הכאבים או שיחוו הקלה עצומה. אבל מעבר ליצירת התלות בתרופות כימיות, זה לא יעזור לרוב האנשים שסובלים מכאב כרוני לאורך זמן. הכאב קשור בהגברת הרגישות במערכת העצבים. זו הסיבה שאנשים שחווים כאב כרוני תקופה ממושכת, עם הזמן הכאב אצלם הולך ומתגבר והולך ומתפשט לאיברים סמוכים בגוף. הכדורים לא ישנו את הרגישות העצבית".