שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שכחת מי את
    אם את רוצה להיזכר מי את, מי את באמת, את חייבת לעצור. את חייבת להביט במראה. להביט באמת. ישר לתוך העיניים. עמוק לתוך הנשמה הפצועה שלך. הכל שם. מתחת להררי הבגדים, הסירים, ההסעות, הלחץ והאשמה. את שם

    אולי את זוכרת איך בליל שבת היית קורעת את הרחבות במועדון הכי נחשב בעיר?

    אולי את זוכרת איך היית שותה עד צחוק פרוע ונגררת על ידי החברה הכי טובה שלך הביתה?

    אולי את זוכרת את המבטים המורעבים של הגברים כשצפו בגופך בתוך השמלה הצמודה עם המחשוף העמוק?

     

    אולי את זוכרת איך הרגשת נחשקת, מחוזרת, סקסית ומלאת ביטחון עצמי?

    אולי את זוכרת איך כל מה שהחלטת לעשות גם ביצעת בלי לעצור אפילו לרגע?

    אולי את זוכרת איך היית מסמר הערב, במרכז העניינים, הכי בולטת, זאת שכולם רוצים להיות החברים שלה, או המאהבים שלה?

     

    אישה (צילום: shutterstock)
    זוכרת כמה אהבת את עצמך(צילום: shutterstock)

     

    אולי את זוכרת איך הטלפון שלך לא הפסיק לצלצל לאורך כל היממה, גם בשעות לא מוסריות בעליל?

    אולי את זוכרת איך עברת את ראיונות העבודה כשהילה של כריזמה עוטפת אותך והחיוך לא מש מפנייך?

    אולי את זוכרת את החופשות הפרועות באיביזה? את החושות בסיני? ואת הטרק בהימלאיה?

     

    אולי את זוכרת כמה אהבת את עצמך? כמהה עפת על עצמך? כמה היית מחוברת לעצמך? כמה היית מלכת העולם?

    ואולי שכחת.

     

    לעוד טורים של אבישי מתיה

     

    כל יום החיים נפתחים מחדש

    כשאת קמה בבוקר ומכינה את הילדים לגן, לבית הספר, או לקייטנה עכשיו בלב הקיץ, את לא מביטה על הגוף שלך (כי בא לך לבכות), את עטופה בטרנינג (הוא נוח), את שותה קפה (שכחת כבר מוודקה), השיער שלך דביק (למי יש זמן למספרה), ובעיקר את עייפה. מהחיים. מעצמך. ממנו. מהם. מכל הקונספט הזה של אישה עובדת, נשואה, אימא, משכנתא, בסדר, שחיה בשביל כולם ולא חיה בשביל עצמה, שמזכירה לכולם ושוכחת את עצמה, שרוצה לבכות אבל מוחה את הדמעות של כל האחרים, שהפסיקה לבלות, והפסיקה לחיות, ויצאה מהמרוץ, כי ככה זה, וככה עושות כולן.

     

    התאהבות. מין. חתונה. דירה. הריון. ילדים. עברת בכל התחנות. סימנת וי. הגשמת. עשית. אבל זה לא את, זה הקונספט. זה מה שצריך לקרות, ולא מה שאת רוצה שיקרה. זה ויתור אינסופי על כל מה שהיית. על כל מה שחלמת. על כל מה שתכננת. זו צלילה. זו קריסה. זו התמוטטות בהילוך איטי בשידור חי. אבל זה לא סרט בטלוויזיה. אלה החיים שלך ואת הגיבורה הראשית, הטראגית.

     

    אם את רוצה להיזכר מי את, מי את באמת, את חייבת לעצור. את חייבת להביט במראה. להביט באמת. ישר לתוך העיניים. עמוק לתוך הנשמה הפצועה שלך. הכל שם. מתחת להררי הבגדים, הסירים, ההסעות, הלחץ והאשמה. את שם.

     

    שכחת מי את?

    את הנערה ההיא עם העיניים הגדולות. עם החלומות. עם השטויות. עם הקוצים בתחת. עם שמחת החיים. עם האנרגיה המתפרצת. את מנהיגה. את אמיצה. את מלאת עוצמה. את יכולה להזיז הרים. את יכולה להפוך את חייך ברגע. את רק צריכה להיזכר מי את באמת.

    הוא לא יעצור אותך. הם לא יכולים לבלום אותך.

     

    את פשוט צריכה להחליט.

    וביום שישי בערב את דופקת הופעה, שמה עלייך את השמלה, נועלת את העקבים, מפיצה ניחוחות משכרים, נושקת לו על הלחי, משאירה אותו איתם ויוצאת לרקוד. עם החברות הטובות שלך. ואת שותה כאילו אין מחר. ואת מחייכת, ואולי גם מפלרטטת, כי בא לך להרגיש את הווייב הזה. ואת צורחת כמו לפני 10 שנים, 20 שנה. ואת רוקדת. ואת דופקת את הראש. ואת חיה. חיה כל כך. ואת אוהבת את עצמך. הכי בעולם. יותר מכולם.

     

    ומחר החיים נפתחים מחדש. עבודה. הגשמה. יצירה. יזמות. בלי מעצורים. פחדים. או אשמה.

    העולם שוב שלך. הוא תמיד היה.

    ברוכה הבאה. חזרת הביתה.

    אל עצמך.

     

    הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים