שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    כמה עולה עצלן
    אתם יכולים לעשות רווחים ענקיים באפס מאמץ כמעט. אז למה אתם לא?

    "מה לא ברור, אדוני? אני בהפסקה"(iStock)

     

    הייתי בכנס השבוע באילת באחד המלונות הנחמדים שיושב בערך 20 מטר מהטיילת (לא סתם אני מציין את המרחק הגיאוגרפי, עוד שנייה תבינו). היה חם ולא כיפי כמו שיכול להיות רק באילת, ואחרי סבב הרצאות באמת לא היה לי חשק לכלום חוץ מארוחה ומקלחת קרה, אז ניגשתי לדלפק הקבלה ושאלתי כמה עולה לשדרג ולהוסיף ארוחת ערב.

    העבודה המועדפת הסתכלה עליי בחיוך ואמרה: 185 שקל. לכל ארוחת ערב. WTF, שאלתי. היא הבהירה שזו העלות ובהיי־סיזן זה אפילו מטפס ל־240.

     

    עכשיו, לא קמצן אנוכי, אבל גם לא פראייר. 20 מטר משם על הטיילת יש מסעדת בשרים שווה, איטלקייה פנסית, ואחלה סושי שבעולם. היא, או הבעלים של המלון, יודעים שבחצי מחיר אפשר לאכול ארוחה שווה ביותר, ובמזגן — אז מה הסיפור כאן? יותר מזה, לכאורה גם אין למלון מה להפסיד — גם ככה האוכל כבר מוכן וחלק לא מבוטל ממנו ילך לפח, העובדים ישנם, ובגדול זה נטו הגדלת הרווח.

     

    אני מניח שגם אתם מכירים את הסיפור הזה מכל אחד מהמלונות בישראל, אבל מה שנראה כאידיוטי לחלוטין עבור המלון, הוא למעשה מערכת שיקולים עם הרבה היגיון. נכון, האוכל באמת בחינם והרוב באמת נזרק, אבל מכאן הדברים נעשים מורכבים יותר.

     

    נניח למשל שעשרה אנשים חזרו בהם מההזמנה המקורית והחליטו שהם רוצים לשדרג לתוספת ארוחת ערב. הם יודעים שבחוץ יש פיצה ב־40 שקל, זוגית סבבה ב־110, וזוגית מושקעת ב־150. אורח יהיה מוכן לשלם 80 שקל לארוחה, פחות או יותר, ובמחיר הזה הרוב המוחלט — נניח שמונה מתוכם — יסכימו לאכול במלון, שזה, בשבילו, 640 שקל. במחיר של 185 שקל, רק מי שלא יכול לצאת — או ממש מתעצל או סתם תייר שהשחילו אותו — יסכים להזמין ארוחה, והרוב המוחלט יסרב. נניח שרק שניים יסכימו — מה שאומר הכנסה של 370 שקל למלון.

     

    הפער הזה — שבו שלושה סועדים כמעט מכסים הכנסה של שמונה שאכלו בזול יותר, כבר מסביר חלק מהבחירה של המלון, אבל עדיין יש הפרש. גם הוא יוסבר לכם עוד שנייה בקלות — כי במלון אין עשרה אורחים פוטנציאליים אלא, נניח, אלף. האחוזים נשארים אותם אחוזים, אבל להאכיל 800 זה סיפור אחר לגמרי מבחינת המלון. סיפור שדורש מספיק מקום, ותגבורת רצינית של כוח אדם. כלומר, מה שבמבט מהצד נראה כאידיוטי לגמרי, הופך פתאום להיות הרבה יותר מובן. המלון בעצם בונה על זה שתסרבו להוסיף כל כך הרבה כסף לארוחת ערב.

     

    מתחת לאף שלנו יש מודלים עסקיים שמחביאים רווח של אלפי אחוזים. נניח, הלהיט של השנה האחרונה בתל אביב — הקורקינטים השיתופיים. כמה כבר עולה קורקינט? לכם הוא יעלה בסביבות 1,500 שקל כשעיקר הכסף הולך כמובן על הסוללה. לחברות הענק המשכירות מאות קורקינטים ברחבי העיר — סביב ה־300 עד 400. כמה עולה נסיעה? כמה נסיעות עושה קורקינט בממוצע ביום? לשמחתכם לא צריך לנחש: חברת Lime פרסמה את הנתונים הממוצעים לנסיעה: משך הזמן החציוני לנסיעה הוא עשר דקות, בכל נסיעה גומא קורקינט מושכר בממוצע 2.5 ק"מ ובסך הכל כל נסיעה כזו עולה קצת יותר מעשרה שקלים. שש נסיעות בממוצע עושה קורקינט ביום, מה שאומר שהוא מכניס 60 שקל.

     

    המשמעות היא שבשבוע אחד של פעילות ממוצעת, הקורקינט מכסה, פחות או יותר, את העלות שלו. ואל תתחילו לי עכשיו עם עובדים, עלויות תפעול ואפליקציה כי אני אתחיל איתכם עם מענקים מעיריות ומשרדי תחבורה בעולם, אקססוריז נלווים וכן הלאה. אם כלי ממוצע שורד כשבעה עד שמונה חודשים, הוא משאיר אחריו אלפי אחוזי רווח עבור מוצר שתיאורטית אתם יכולים לרכוש אותו בעצמכם (או להשכיר לאחרים) ולחסוך סכומי עתק.

     

    אז למה הרוב מעדיפים לשכור קורקינט ולשלם פי עשרה? אני מניח שחלק גדול יגידו נגישות, נוחות, הצורך להעלות אותו לדירה, לזכור להטעין וכן הלאה. תכלס, עזבו שטויות — נטו עצלנות, בשילוב עם מעמד שיש לו כסף פנוי. אני מבטיח לכם שחברות הקורקינטים לעולם לא ייכנסו לערי הפריפריה הרחוקות בדיוק מהשיקול הזה.

     

    ותשמעו, זו אפילו לא הייתה דוגמה קיצונית. קבלו מוצר שלשכור אותו עולה חצי מהעלות שלו — כלומר, בפעמיים שימוש כבר כיסיתם את עלות המוצר, ובפעם השלישית תתחילו להרוויח. אם תשאלו בחוג לכלכלה יגידו לכם שאין מוצרים כאלה, בדיוק מהסיבה שכתבתי לפני שנייה. אבל תתפלאו, יש לא מעטים. למשל שמלת כלה. לשכור שמלת כלה עולה 10,000 שקל. אם הכלה תרצה גם לקנות אותה, המחיר יהיה כ־20 אלף שקל ולעתים קרובות אף פחות.

     

    לכאורה, כל אחת שמתחתנת הייתה צריכה להעדיף לרכוש את השמלה ואז להשכיר אותה ברבע מחיר שובר שוק, או לכל הפחות למכור ולכסות עלות. בפועל, 95% מהכלות שוכרות ולא קונות. למה? שוב, יהיו הרבה תירוצים. אבל תכלס נשארנו עם סוג של עצלנות וחוסר רצון להתעסק עם הסיפור של השכרה וכן הלאה.

     

    הלאה. למושבניקים שביניכם — עדרי כבשים ועזים יש באלפים בישראל, אבל מחלבות ייעודיות יש אחדות. למה? כי לבנות מחלבה זה עסק יקר, רגולטורי וכן הלאה, ובסוף הרשתות הגדולות לא סופרות עסקים קטנים. מצד שני, אתר פשוט לגבינות קשות (שניתן ומאושר לשלוח אותן בדואר) זה עסק הכי קל בעולם, ורוב מגדלי העדרים ישמחו שתחלבו עבורם את הצאן בגלל ענייני בריאות.

     

    עבודה מיומנת של חמש שעות חליבה מניבה סביב ה־60 ליטר. הפקטור המרכזי בייצור גבינה ביתית הוא זמן, ואם תהיו סבלניים מספיק — תקבלו בסוף 50 ק"ג גבינה. קילו של גבינת עזים נמכר היום בכ־150 שקל, מה שאומר שיש לכם 7,500 שקל על חמש שעות עבודה. אתם יודעים כבר למה אף אחד לא עושה את זה.

    נמשיך. כמה פעמים טסתם בשלוש השנים האחרונות לחו"ל או נסעתם למלון בארץ? לא מעט. כמה פעמים השכרתם את הרכב שלכם? אפס. מניח שבחלק גדול מהמקרים אפילו שילמתם על החניה.

     

    יש לא מעט אתרים דוגמת Relayrides או Flightcar שישלמו לכם 150־350 שקל עבור יום השכרה וכמובן מתחייבים למצב הרכב, ביטוח וכן הלאה. אתם לא תעשו את זה (רכושנות?), אבל יש לי כמה חברים שמזמן פיצחו את השיטה ופשוט קנו רכבים אך ורק למטרה זו ומשכירים אותם 365 יום בשנה. תעשו חישוב בקטנה לפי 200 שקל ליום, ותגלו שיש להם רכב חדש (73 אלף שקל) אחרי שנה, כל זה בלי שנזקקתם לכאב הראש שכרוך בלפתוח סניף אחד של חברת השכרה.

     

    בקיצור, הבנתם את הרעיון. כל ישראלי מסתובב עם הידיעה שיש לו את הסטארט־אפ הגאוני הבא או ההמצאה שהאנושות חיכתה לה. בפועל, ממש מתחת לאף שלכם, יש הזדמנויות לאלפי אחוזי רווח שאתם לא מממשים אותם כמעט באפס השקעה נדרשת. ככה שלדעתי ההמצאה הבאה פשוט צריכה להזכיר לאנשים לפתוח את העיניים ולראות.

     

    הכותב הוא בעלים ומנכ"ל של חברת קרנות הגידור CBGN Finance 

    פורסם לראשונה 18/07/2019 12:53
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים