שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זוכה האוסקר מזהיר: "החברה לא מתדרדרת לאט, אלא נופלת מהפסגה"
    אחרי שהדהים את פסטיבל קאן וזכה באוסקר על "הבן של שאול", לסלו נמש מגיע לפסטיבל ירושלים עם סרטו השני "שקיעה". "התפקיד שלי כיוצר הוא לראות מגמות גדולות", הוא אומר על סרטו שעוסק בשבריריותה של אירופה, מביע דאגה לכוחו של האינטרנט ומקווה שאנשים יתחילו לחשוב עצמאית

    במאי 2015, הצליח במאי הונגרי צעיר ולא מוכר לטלטל את באי פסטיבל קאן - לסלו נמש שיגר את סרט הביכורים שלו "הבן של שאול", ואיש לא נותר אדיש אליו. יצירת המופת הנוקבת שלו על זונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ, העובד בפינוי גופות והכנסתם לכבשנים, מחלץ את גופת בנו ונחוש לערוך לו הלוויה על פי כללי ההלכה היהודית, הדגימה שאפשר להציג את זוועות השואה על המסך גם בדרכים אחרות. נמש, שהיה אז בן 38 סומן כהבטחה עצומה, המבקרים בתחרות הרעיפו סופרלטיבים, ורבים היו בטוחים שהוא יזכה ב"דקל הזהב". בסופו של דבר, חבר השופטים בהנהגת האחים איתן וג'ואל כהן, באחת ההחלטות התמוהות בתולדות הפסטיבל, העניקו את "דקל הזהב" ל"דיפאן" של ז'אק אודיאר הצרפתי. "הבן של שאול" הסתפק בפרס השני בחשיבותו - הפרס הגדול של חבר השופטים.

     

    בכל מקרה, נמש, בן למשפחה יהודית, פצח אחרי קאן במסע ליקוט פרסים מרשים חובק עולם, ששיאו זכייה בגלובוס הזהב ובאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. "אני לא שומר את האוסקר ואת שאר הפסלונים שלי בבית", התוודה נמש כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון. "למה לא? בגלל שמדובר רק בחפצים. אני שומר את האוסקר ושאר הפרסים במשרד של המפיק שלי. זה כבוד גדול היה לזכות באוסקר, אבל זה היה רק הסרט הראשון שלי".

     

    לסלו נמש (צילום: gettyimages)
    לסלו נמש בטקס האוסקר 2016(צילום: gettyimages)

    הצפיות ממך ומהסרט השני הלחיצו אותך? היו לך ספקות והתלבטויות במה יעסוק הסרט הבא?

    "תמיד יש לי ספקות, זה חלק מהתהליך. אני אדם שמונע בידי חרדה ואני שונא את זה. הלוואי והיו לי פחות ספקות. ידעתי שהסרט הבא שלי ידבר על אישה בתחילת המאה ה-20. משהו משך אותי לתוך זה. אמנם לא חייתי את המאה ה-20 אבל הייתה לי תפיסה מסוימת שלה - סבתא שלי סיפרה לי איך היא שרדה את כל המשטרים הטוטליטריים ששלטו בהונגריה וסבלה אותם בגופה (הוריה של סבתו היהודייה נרצחו בשואה והיא עצמה ברחה, ואילו הורי אביו ברחו והתחבאו וכך ניצלו. א"ק). תמיד רציתי לעשות סרט על אישה צעירה, מעין יצור תמים האבוד בעיר הגדולה, מישהי שאין לה את כל התשובות".

     

    היוצר הצעיר והמבריק, שנולד בבודפשט, גדל בפריז מגיל 12 ולמד קולנוע בניו-יורק, לא מיהר ללכת להוליווד ולהיענות להצעות שנערמו על שולחנו, ובחר לעשות סרט במולדתו. התוצאה היא "שקיעה", סרט שהוצג בפסטיבל ונציה, וחוששני שהוא מהווה דוגמה למה שנהוג לקרוא "סינדרום האלבום/הסרט השני". נמש התקשה לשחזר את ההישגים של "הבן של שאול". "שקיעה" לא התקבל כמתבקש וכצפוי לקאן, מטקס הסיום של ונציה הוא יצא בידיים ריקות, המבקרים התפלגו בדעות לגביו והמפיץ הישראלי בחר לשלוח את "שקיעה" היישר למרקע הביתי. אבל לפני כן, "שקיעה" יעצור בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, שייפתח בחמישי הקרוב.

     

    זאת הזדמנות טובה לראות את יופי ה"שקיעה" על מסך גדול (מה גם שהוא צולם בפילם, 35 מ"מ) , ולהיווכח בגודל הכישרון של נמש ובעוול שנגרם לסרט התובעני והמאתגר. נמש אף יגיע להקרנות החגיגית בירושלים (שישי, לב סמדר, בשעה 13:30 ושבת, סינמטק 2 בשעה 20:30).

     

    "שקיעה" מתרחש בימי הדמדומים והשקיעה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, רגע לפני מלחמת העולם הראשונה. העלילה המורכבת מתמקדת ביתומה צעירה (אותה מגלמת יולי יקאב, שנבחרה לתפקיד מתוך אלף מועמדות. ההופעה הווירטואוזית שלה והמבט החודר שלה לא ירפו מכם גם ימים אחרי הצפייה) שמתייצבת בבודפשט בשנת 1913, ונחושה להתקבל לעבודה בחנות כובעים מפוארת ויוקרתית. בעבר, החנות הייתה שייכת להוריה, אולם הם נהרגו בשריפה כשהייתה בת שנתיים. גיבורת הסרט מנסה לדלות מידע על שורשיה, ולמרות האזהרות מתעקשת למצוא את אחיה, המוגדר כפראי והרסני. מהר מאוד סודות אפלים צצים על פני השטח, על רקע מציאות כאוטית והפיכה שלטונית אלימה.

     

    "זהו המסע של אישה צעירה, לה אין שום הדרכה, שמנסה למצוא את אחיה, שמגלם בעיניה את התשובה למה קרה למשפחה שלה, מה קורה סביבה והאם זה מקום טוב או רע?", מעיד נמש.

     

    "רציתי לומר ב'שקיעה' משהו על החוויה האנושית בתקופה משמעותית, מבלי שאאלץ לומר 'זו תקופה משמעותית' בגלוי. רציתי לתפוס את ההיסטוריה בצורה אחרת, ולא כמו שחווים אותה בספרי לימוד: לא רציתי ללכת אחורה ולהביט על התקופה ההיא כמעין סדרה של גלויות. העדפתי להכניס את הצופים לעולם שנראה מתוחכם, יפה ומלא בהבטחות, ובמקביל מלא רבדים שמאיימים על קיומו".

     

    מתוך
    מתוך "שקיעה" של לסלו נמש(צילום: gettyimages)

    רצית להגיד דברים גם על המצב הפוליטי הנוכחי כיום באירופה ובהונגריה בפרט?

    "אנחנו נוטים להסתכל על דברים תוך מחשבה על הטווח הקצר ולפעמים מתקשים לראות את התמונה הגדולה. העבודה שלי כיוצר היא לראות מגמות גדולות. אני חושב שיש בחברה שלנו חוסר נוחות, ולא רק ברמה הפוליטית אלא גם ברמה שהיא כמעט מטאפיזית - היום, דברים כמו תחכום וקדמה טכנולוגיים, אמונה בעתיד ובעובדה שההיסטוריה היא קו לינארי שמוביל אותנו לעולם טוב יותר, הם בעייתיים - כי אם הולכים קצת אחורה בזמן רואים שהחברה לאו דווקא התדרדרה לאיטה, אלא נפלה מטה מן הפסגה. היום הבהיר ביותר היה המפלה. המפלה והשיא כל כך קרובים, שהם כמעט אותו הרגע. והמסתורין של אירופה, שהתאבדה במאה ה-20 נותר ללא תשובה.

     

    "אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר על ההיסטוריה של העולם שלנו, כי היום אנחנו בעלי היכולת להסתכל אחורה ולשפוט - אבל אני לא חושב שיש לנו יותר ידע. אנחנו מוגבלים מאוד כבני אדם וכפרטים, ואנחנו מחזיקים באשליות. הסרט הזה דן בחוויה המוגבלת שלנו את העולם והאשליות שלנו, וזה מה שעניין אותי לספר, במעין אגדה אפלה. אני מקווה שהסרטים שלי אומרים משהו על ההווה, על העולם שלנו או עלינו כיצורים אנושיים. אבל מה הוא ההווה? עשר שנים מעכשיו ההווה יהיה העבר".

     

    אתה מרגיש עכשיו את האנטישמיות המתעצמת בהונגריה?

    "היא תמיד הייתה שם. זו מסורת ארוכה".

     

    מה דעתך על החברות השוררת בין בנימין נתניהו לויקטור אורבן, ראש הממשלה הלאומני של הונגריה, הנחשב לראש החזית הפופוליסטית של אירופה?

    "אני לא ממש רוצה להיכנס לזה. אני חושב שכיוצרי קולנוע אנחנו חייבים לקחת צעד אחד אחורה. ולכן אני לא אגיב לשאלה שלך".

     

    לסלו נמש (צילום: gettyimages)
    נמש בפסטיבל ונציה האחרון(צילום: gettyimages)

    אתה לא חושב שבזמנים קשים ליוצרי הקולנוע יש חובה פוליטית לומר משהו?

    "כששר התעמולה הנאצי יוזף גבלס הציע לפריץ לאנג לעמוד בראש תעשיית הקולנוע הגרמנית הוא אמר כן ועלה על הרכבת לפריז. כשזה מגיע לסוג כזה של סיטואציה, אז ברור שלעשות החלטה כזו ולברוח היא דבר חשוב. אבל כיוצר עליי לקחת צעד אחורה ולהסתכל על המאמצים של האדם מתוך מידה של ריחוק. אנחנו כל כך נוכחים בהווה שאנחנו נוטים לשכוח כל דבר אחר. אגב, בינתיים הקולנוע שלי עוד לא הושפע מלחצים פוליטיים ובעשיית הסרטים שלי היה לי חופש מוחלט".

     

    אתה אופטימי לגבי העתיד?

    "כמובן. יש לנו את כל הסיבות להיות אופטימיים", אומר נמש בציניות. "אני רק רוצה שאנשים יחשבו קצת. ירגישו ויחשבו. אם אתה חושב על הנושא אפילו חמש דקות אחרי שצפית בסרט זה כבר משהו. פשוט קחו צעד אחורה מהטירוף של ההווה ותסתכלו על העולם בעיניים חדשות. רק קצת. לדעתי האדם צריך לחשוב לבדו והאינטרנט לא עוזר לנו לחשוב בצורה עצמאית. הוא אומר לנו מה לחשוב".

     

    אבל הוא עוזר לנו לחפש מידע.

    "אני לא בטוח בזה. האינטרנט הוא כלי נהדר להפחית את אור הזרקורים. הוא כלי פוליטי שהופך אנשים למשכילים פחות. אם אנחנו משתמשים בטכנולוגיה אדירה בצורה שכמעט משעבדת אותנו אליה, אז אנחנו עובדים עבור מכונות. אתה הופך להיות כמו מחשב, כמו מכונה, ואתה כבר לא אדם. האינדיבידואל הופך להיות כמו מכונה. זה עצוב. אם זה העתיד - אם יש רק עולם וירטואלי שם בחוץ - אז זה עצוב מאוד".

     

    בגלל זה אתה חוזר לעבר בסרטים שלך?

    "אני לא אומר שהעבר טוב יותר, אלא שעלינו להסתכל בזהירות אל עבר העתיד. וגם עלינו לשמר קצת קולנוע - קולנוע אמיתי".

     

    ונמש, נאה דורש נאה מקיים, אכן משמר קצת קולנוע אמיתי: אחרי "הבן של שאול" שצולם אף הוא בפילם, נמש הושווה לבמאים כמו סטנלי קובריק ("אני מאוד נמשך לעולם שלו. יש בסרטים שלו אי וודאות מוזרה, גם אם הם מאוד מהוקצעים יש בהם תחושה של ריחוף מוזר שמעניינת אותי"), אלם קלימוב ("צא וראה") ואנדרי טרקובסקי, וגם אזכרו את הבמאי ההונגרי בלה טאר, עמו נמש עבד בעבר. אחד הדברים שמרשימים בשני הסרטים, שנמש ביים עד כה היא עבודת המצלמה - השוטים הארוכים והחזקים והתקריבים הלא מרפים שעוקבים אחר פני הגיבורים.

     

    מתוך
    עוקב אחרי פניה של הגיבורה. מתוך "שקיעה" (צילום: gettyimages)

    ב"שקיעה", המושפע מהסגנון הלקוני והסגפני, כמעט נטול המילים של הבמאי הצרפתי רובר ברסון, מצלמתו של נמש לא מפסיקה לעקוב אחר פניה של הגיבורה. "יש לי את הסגנון שלי, אני מניח, והוא מוגדר מאוד מתוך העניין שלי להעביר משהו מהחוויה הסובייקטיבית. הקולנוע של היום מנסה יותר ויותר להפוך לחוויה אובייקטיבית ולהציג כמה נקודות מבט, כך שהמצלמה תמיד שם כשהיא צריכה להיות. אני לא חושב שהמצלמה תמיד נמצאת איפה שהיא צריכה להיות, כי אנחנו, כבני אדם, לא יכולים להיות תמיד במקום ובזמן הנכון. זו המצאה קולנועית שהתמסדה כדי להקל על הצופים, והתגברה עם התעצמות הטלוויזיה. מבחינתי זה מצמצם את האפשרויות הנתונות בידי הקולנוע להביע את עצמו בדרכים חדשניות. וחדשנות היא חלק מהתהליך הקולנועי. הדמות הראשית שלי ב'שקיעה' אבודה במבוך, שמדמה את התודעה שלה. את המבוך הזה הייתי צריך להציג, ולכן הגישה שלנו כצופים למידע הייתה חייבת להיות מאוד מוגבלת. הגבלתי את הגישה דרך צמצום ההיקף המוצג. לכן יש לנו דמיון".

     

    הגיבורה של "שקיעה" היא דמות שאומרים לה לעשות משהו אחד והיא עושה משהו אחר. זה משהו שאתה יכול להזדהות אתו, בהקשר של הסרט השני שלך? רבים בטח אמרו לך איך צריך להיות.

    "כן. אני לא מורד במובן שאני רוצה לסתור את הסדר הקיים, אבל בתקופה שבה נראה שהכול מותר, אני אוהב להגדיר לעצמי את הגבולות. אני עקשן, ויש עקשנות גם בדמות הראשית שלי".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים