נפסל לשידור: השירים הישראליים שצונזרו

1969: "שיר לשלום", שכתב יענקלה רוטבליט ללהקת הנח"ל, ובו קרא להפסיק את הקרבות, להניח להולכים ולצנן את שמחת הניצחון, נאסר להשמעה בצה"ל בהנחיית אלופי הפיקודים אריאל שרון ורחבעם זאבי (גנדי). האחרון אף הוציא פקודה האוסרת על להקת הנח"ל להופיע בתחומי פיקודו. בעקבות האלופים, השיר נאסר גם לשידור ברדיו.

1995: "שיר לשלום", שיצחק רבין שר על הבמה דקות ספורות לפני שנרצח, מתמקם בקונצנזוס. אבל לא לחלוטין. "למרות תהליך השיקום שעבר השיר, שהפך כמעט להמנון לאומי לאחר רצח רבין, נראה כי צה"ל עדיין מתקשה להשלים עם מסריו גם 30 שנה לאחר שהוכשר, ולכן אסר על יחידותיו לצפות במחזמר 'מיקה שלי' של תיאטרון הבימה, שבו משולב השיר", מספרת יעל פטקין בספרה "שירים אסורים - שמונה עשורים של צנזורה ושערוריות במוזיקה הישראלית". הספר ראה אור לאחרונה בהוצאה הדיגיטלית ePublish, וניתן לרכישה ברשת.

יעל פטקין בריאיון באולפן ynet (צילום: ירון ברנר)

פטקין גיבשה בספרה רשימה של 373 שירים שנפסלו לשידור מסיבות שונות, חלקם במוצהר וחלקם באופן סמוי, לעתים על ידי השחתת התקליט כך שאי־אפשר יהיה לשדרו, כדי להימנע מהצורך להורות על פסילתו. בספר היא מציגה מסמכים מקוריים עם רשימות של שירים אסורים ומוגבלים בחתימתם של עורכים בכירים בתחנות השידור השונות.

מה עומד מאחורי פסילת השירים?

"המטרה המוצהרת הייתה ועודנה הרצון של סוכני התרבות לעצב את פס הקול החברתי כך שיסייע להם לשמר את ההגמוניה שלהם. שירים שנתפשו כפוליטיים, כפוגעים בצה"ל ובחייליו, שירים שהואשמו בהיעדר רגישות חברתית, שפגעו לכאורה בדת ובמאמיניּה, שפגעו במוסר או בשפה העברית, נפסלו על הסף".

כשאת מדברת על סוכני תרבות - למי הכוונה?

"חברי כנסת, אנשי צבא, מנהלי תחנות טלוויזיה ורדיו, עורכים מוזיקליים או ראשי עמותות, שומרי סף מטעם עצמם שסברו כי המסרים העולים מהשירים סותרים את האינטרסים הלאומיים ומאיימים על ערכי החברה, ולכן הגדירו אותם כבעייתיים וגזרו את דינם באופן גלוי או סמוי, חלקי או מלא".

מה הם רצו להשיג?

"שליטה. השירים לא נועדו לשמש רק אמצעי לביטוי ושעשוע, אלא היו חלק מרכזי במאמצים להגדרת האומה והמדינה, וככאלו הם נחשבו לבעלי משמעות רגשית ולאומית עצומה. השירים, כמו אוצרות תרבות אחרים, מבטאים ומשקפים את התקופה ואת החברה שבהן נוצרו".

יעל פטקין (33) נולדה וגדלה בתל־אביב, שירתה ככתבת "במחנה", עשתה תואר ראשון בתקשורת ובמשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן החלה לעבוד כתחקירנית בחדשות ערוץ 2. במקביל עשתה התמחות במשרד הרצוג, פוקס, נאמן ושות'. 

היא גדלה, לדבריה, בבית ששמעו בו רק מוזיקה ישראלית, ומאז ילדותה נשבתה בקסמו של הזמר העברי. "אני חולת מוזיקה, ובאחד המחקרים שעשיתי בתואר הראשון בתקשורת גיליתי שלא הרבה אנשים מכירים את הסיפורים מאחורי השירים המצונזרים, שאני הכרתי בתור אנקדוטות חביבות שגדלתי עליהן", היא מספרת. "החלטתי לחקור את הנושא והתחלתי לאסוף דוגמאות, אבל הרגשתי שאני חייבת מישהו שיכוון אותי, אז הלכתי לעשות תואר שני בתקשורת שהמטרה היחידה שלו הייתה רכישת כלים למחקר הזה. בזכות המחקר הזה קרו לי כל כך הרבה דברים, למשל, כשראיינתי את מנכ"ל הליקון, רוני בראון, הוא הציע לי עבודה בחברה כמנהלת פרויקטים ויועצת משפטית, ושם הכרתי את בעלי, נמרוד קלמוביץ', מנהל התוכן הדיגיטלי ב'הליקון'".

מה הכי הפריע לך בנוגע לצנזורה?

"הפטרונות. ברגע ש'האח הגדול' מחליט מה ראוי שנשמע ומה לא, אנחנו צריכים לחשוש".

גם היום יש צנזורה כזו או אחרת על שירים?

"מסיבות לשוניות יש בלי סוף, ובנוסף יש שני סוגי צנזורה נוספים: צנזורה עצמית של עורכים מוזיקליים, שהפנימו מה מותר ומה אסור עד כדי כך שהם לא יכולים לצאת מזה, וצנזורה על שירים שפעם היו לגיטימיים ועכשיו כבר לא, בעיקר כאלה שמרמזים על הטרדות מיניות, כמו 'אל תעברי לבד ילדה ברחוב' (ששרה שלישיית גשר הירקון) ו'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה' (מילים של יענקל'ה רוטבליט, ביצוע של אריק איינשטיין) ושירים כמו 'זמר שלוש התשובות' (שכתב נתן אלתרמן) או 'וידוי' של אלכסנדר פן (בביצוע יהודית רביץ). אחרי המשפט של הנאנסת משמרת, השופט מישאל חשין התייחס לשיר 'כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?' בפסק דינו נגד הנאשמים באונס, והביקורת שלו הובילה לפסילת השיר. יותר מאוחר דן אלמגור ניסה להכשיר אותו באמצעות כתיבת בית נוסף המתייחס לפסיקתו של חשין, שמתחיל בשורה: 'כשהיא אומרת לא, לזה היא מתכוונת!'"

המהלך של דן אלמגור, שהוסיף בית לשיר כדי להכשירו לשידור, אינו המקרה היחיד המוצג בספר. כך קרה גם בשיר "אין לך מה לדאוג" של עוזי פוקס, שנכתב במהלך מלחמת יום הכיפורים על בסיס גלויה שנשלחה מהחזית, וכלל במקור את בקשת הלוחם לקבל לצד התחתונים והגופיות גם קצת נייר טואלט. בקשה זו הרגיזה לא מעט אנשים ואילצה את היוצרים קובי אשרת ותלמה אליגון להשמיט את הבקשה ה"גסה" ולהקליט את השיר מחדש.

דוגמה נוספת היא שירו של עוזי חיטמן, "מי ידע שכך יהיה". במקור חיטמן עשה בשיר חשבון נפש לשירות הצבאי שלו, אך לאחר שתחנות הרדיו לא אישרו להשמיע אותו בטענה לדמורליזציה בקרב החיילים, הוא החליף את השורות "נכון זה נגמר, נכון זה עבר, לא היה לי כוח להמשיך, זה היה יותר מדי", במילים "עוד יבוא היום, יום לו חיכינו אלפיים שנה, המלחמה האחרונה".

הגדילו לעשות חברי להקת אטרף, ששינו כמעט לגמרי את השיר "אני ושולה בחצר", עד שכל קשר בינו ובין מילות השיר המקורי מתמצה בחמישה משפטים אקראיים ובשם השיר, כשהזונה בחצר הופכת להיות נערת ריקודים בבריסל. "למרות שנדמה היה ששני הצדדים יצאו מרוצים, נשמעה ביקורת רבה גם כלפי אנשי השידור וגם כלפי הלהקה עצמה, שוויתרה על החופש האמנותי שלה", אומרת פטקין.

את יכולה להבין אותם?

"לגמרי, עצוב לי בשבילם. הם כתבו שיר חדש לחלוטין רק בשביל שישמיעו אותם ברדיו. כמויות המוזיקה שנעשות פה הן בלתי אפשריות, אי־אפשר להשמיע את כולם, אז כל אחד עושה כל מה שהוא יכול כדי שישמיעו אותו". 

היו גם אלבומים שלמים שצונזרו?

"כן, היו ארבעה, אחד מהם הוא האלבום 'עומד לי על קצה הלשון', שהוציא ישראל גוריון ב־1977, שנפסל בשל ריבוי מילים גסות בשירים. במקרה זה לא נעשה אפילו ניסיון לפרוט את האיסור לשירים ספציפיים ולהבחין בינם לבין אחרים, פשוט פסלו את כל האלבום".

הנה עוד כמה דוגמאות שפטקין מתארת בספרה. 

סיבת הפסילה: שגיאות בעברית

הזמר הישראלי ידע לא מעט שגיאות בהיסטוריה המפוארת שלו, משגיאות בתחביר ודקדוק (לדוגמה, אייל גולן שר "גם השמש לא שווה שאת לא כאן", במקום "כשאת") ועד הגייה שגויה של מילה (נעמי שמר, למשל, ניהלה ויכוח ארוך עם יועצת הלשון של "קול ישראל" באשר לשיר "ולס להגנת הצומח" בשאלה אם יש לומר "איריס" או "אירוס". שמר ניצחה וכך גם האיריס).

שירים שנפלו בהם טעויות לשוניות או טעויות הגייה סומנו כבעייתיים בכל ערוצי השידור, משום שפגעו בקודש הקודשים ובאחד הסמלים של המדינה: השפה העברית. כך, למשל, הוזהר אפרים שמיר בשנת 1983 כי שירו "רוקד לכל הבנות", עלול להיפסל בשל הגיית כ"ף דגושה במקום כ"ף רפויה במילה "לכל". שמיר, שרצה להימנע מפסילת השיר ומהקלטתו מחדש, אימץ את הצעת התיקון של דורי בן זאב, ושינה את שם השיר ל"רוקד לקול הבנות".

הביצוע המחודש ל"בכרם תימן" של נתן אלתרמן, על ידי מירי מסיקה, לווה בארבע שגיאות הגייה, שאילצו את הזמרת לשוב לאולפן ההקלטות. 

עם השנים התרופפה המשמעת הלשונית, ובשני העשורים האחרונים טעויות גסות בעברית הצליחו לחדור את חומת הצנזורה. כך, למשל, מוש בן ארי שר בשירו המצליח "הנה הוא בא": "ואם את לבך הוא ימצא, אחזי אותו בשני ידייך", במקום "בשתי ידייך". ומה קרה לפורטיס־סחרוף שבשירם המופלא "חלליות" התפלקה השורה "על אדמה רטובה ללא מעקה, אני מתחלק ולעולם אין קצה" (יש לומר "מחליק" ולא "מתחלק"). 

ב־2003 הוציא ליאור פרחי את השיר "תיזהר ממנה", סינגל שזכה לגרסה משותפת עם סאבלימינל. רק חבל שלשיר השתרבבו שגיאות: "תחזור מהר" (במקום "חזור מהר") ו"להנה" (במקום "הנה"). למרות השגיאה הכפולה, פרחי לא התבקש להקליט את השיר מחדש , והשיר זכה להצלחה מסחררת. 

סיבת הפסילה: מילים גסות

בשנות ה־30 המוקדמות הספיקה הרמיזה בשיר "חנה'לה התבלבלה, היא עודנה בתולה", לפסילת השיר. בשנת 1959, תקליטהּ של להקת בצל ירוק ובו שירו של חיים חפר "הפרוצה החלוצה" נשרט לעומקו בעזרת מסמר בנסיבות מסתוריות בקול ישראל. ואילו ב־1976 הוגבל לשידור שירו של יענקל'ה רוטבליט "זה קרה לה", שעסק ב"תוצאות הצפויות לנערות שאינן נוטלות גלולות". 

"שיר השכונה" של להקת התרנגולים צונזר בתחילה בשל השורות "מסובבת את התחת" ו"לובשת כבר את זה". מאוחר יותר דנו קברניטי הרדיו פעם נוספת במילה "תחת", כשהיא הופיעה בשורה "ירה עליו כדור אחד בתחת" בשיר "המגפיים של ברוך", של כוורת. אחרי תקופה מסוימת של הגבלה, אושרו שני השירים לשידור. 

ה"פיפס" הראשון שכיסה על מילה גסה משויך לדויד ברוזה, שבשנת 1983 הוציא את "האישה שאיתי" (תרגום של יהונתן גפן למילים של ז'ואל מנואל סראט). בשיר מופיעה המילה המפורשת "זיונים" ("אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי, החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים"). לאחר שנפסל, ברוזה נאלץ לשלוח תקליט מיוחד שבו מוחלפת המילה "הזיונים" בפיפס. במהלך שנות ה־90 הוסר ה"פיפס" מ"האישה שאיתי", אך הונח על המילה "זין" ("הארץ מתפתחת כמו הזין שלי כשאני מחבק אותך") בשירו של רמי קלינשטיין, "חוץ ממך כלום" (את המילים כתב איתן גלס).

באופן דומה הונחו פיפסים על מילים נבחרות בשיר "נערת הרוק", שכתב יצחק לאור בשנת 1987 וביצעה ריקי גל: "היא מזדיינת בקלות/ או כמעט לא זזה כמעט כל הדפיקה..."

סיבת הפסילה: פגיעה במזרחים

בשנת 1979 עורר "שיר הפרחה" של אסי דיין, בביצוע עפרה חזה, סערה משום שהוא נשמע "עדתי", ויש בו כדי להעליב ציבור מסוים בארץ. הזיהוי של השיר עם הדמות המזרחית ששרה אותו בסרט "שלאגר", והמילה "פרחה" עצמה, עוררו חששות בקרב עורכי הרדיו שנמנעו בתחילה מלהשמיעו. בסופו של דבר נאסר השיר לשידור בגלי צה"ל ובקול ישראל, אך כשהסרט "שלאגר" עלה, בוטלה ההחלטה.

סיבת הפסילה: מסרים פוליטיים ימניים ושמאלניים

בשנת 1990 עתר לבג"צ הח"כ לשעבר עקיבא נוף (שכונה "הח"כ המזמר") בדרישה לחייב את תחנות השידור לשדר את שירו "לי יש רק אחת" ("להם עשרים ושתי מדינות/ לי - רק ארץ אחת"), לאחר שנפסל לשידור בטענה שהוא "פזמון פוליטי". בפסק הדין אסר בג"צ לצנזר שירים וקבע כי חופש הביטוי מחייב שההחלטה מה להשמיע תהיה מושתתת אך ורק על בסיס מקצועי ולא על בסיס פוליטי. 

למרות פסק הדין המנומק, 13 שנים אחר כך שוב נפסלה יצירה מוזיקלית על רקע פוליטי, הפעם לא רק שיר אחד, אלא אלבום שלם. מדובר באלבום "החצר האחורית" שכתב יענקל'ה רוטבליט (כן, שוב רוטבליט) וכמעט כל שיריו הוגדרו "בעייתיים" בשל עיסוקם בסוגיות חברתיות ופוליטיות רגישות (הפעם מהצד השני של המתרס). רשמית אמנם לא הוטלו מגבלות על האלבום, אך מאחורי הקלעים מודים גורמים בקול ישראל ובגלי צה"ל כי פעלו כדי שהשירים לא ישודרו. 

סיבת הפסילה: הגנה על שלום הציבור

אחרי ש־12 צעירים וצעירות נורו ונהרגו בשנות ה־50 כשניסו להגיע לפטרה, אותו יעד נחשק בממלכת ירדן, החליטו קברניטי המדינה לנקוט את כל האמצעים שעמדו לרשותם: העיתונים גויסו כדי לא לעודד את הציבור להגיע לשם, וגם הרדיו יישר קו וצנזר את השיר שנחשב לאויב המרכזי בסוגיה: "הסלע האדום", שכתב חיים חפר, בביצוע אריק לביא. האיסור הוסתר מידיעת הציבור כדי שלא ישלהב עוד יותר את דמיונם של הצעירים ויגביר את הפיתוי לצאת להרפתקה המסוכנת, וכך המשיכו להגיע אל תחנות הרדיו מאות בקשות לשידור השיר, עד שעופרה שור, עורכת התוכנית "פזמונים ומחולות כבקשתך", פשוט הודיעה למאזינים על ההחלטה ובעקבות כך הודחה מתפקידה. לאחר מלחמת ששת הימים נקבע כי השיר אינו מהווה עוד סכנה, והצנזורה עליו בוטלה.

שיר אחר שנפסל מחשש לשלום הציבור הוא "על גגות תל־אביב" של אלונה דניאל, שיצא בשנת 1989 וצונזר במלחמת המפרץ בשנת 1991 מחשש של גורמים שונים ברדיו כי המילים "על גגות תל־אביב, משהו קורה הלילה" יעודדו מאזינים לעלות על הגגות ולסכן את חייהם.  

סיבת הפסילה: שמירה על המורל

"המלחמה האחרונה" נכתב על ידי חיים חפר במהלך מלחמת יום הכיפורים, כשחשב על בתו הקטנה שנותרה בעורף, והוא עורר התנגדות מצד קציני צבא שחשבו שאין מקום להשמעת שיר המדבר על האבדות והקשיים שבקרב, יותר מאשר על התקווה. 

''חורף 73''

את "חורף 73" כתב שמואל הספרי בעקבות משבר השיחות עם הפלסטינים, ומילותיו "הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום" יועדו לאוזניו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. כשמונה יעקב עמידרור לאלוף הוא אסר על הלהקות הצבאיות לשיר את השיר, שאותו הגדיר שקר. "לא הבטחנו יונה עם עלה של זית, לא הבטחנו שלום, לא הבטחנו שזאת המלחמה האחרונה", הסביר את האיסור. 

סיבת הפסילה: חשש מפגיעה בתדמית צה"ל 

כדי לשמר את תדמית החייל יפה הבלורית והתואר ואת צה"ל כצבא חזק ואיתן, יורטו שירים שנתפשו כמלגלגים על הצבא וכמערערים את דימוים החיובי של החיילים. כך, למשל, בשנת 1965 הוגבל לשידור השיר ההומוריסטי "עוזי עוזי" של שלישיית הגשש החיוור, שגולל את תסכולו של החייל הפשוט שנשפט כיוון שלא ניקה היטב את נשקו. בשנת 1970 היה זה השיר "אני מת לראות אותה הלילה" שנפסל לשידור לאחר שמילותיו של יורם טהרלב הביעו אדישות כלפי המוצב הצבאי ("ולא אכפת לי המוצב ולא אכפת לי המצב, באמת, באמת").

אלוף פיקוד המרכז לשעבר, רחבעם זאבי, אסר על הכנסת השיר "שירו של צנחן" לתוכנית של להקת הפיקוד, אם לא תשונה בו מילה אחת. "המלים 'שייפתח עליי שייפתח' נשמעות כמו תחינה שהמצנח ייפתח, מלים כאלה יכולות להכניס לראשו של החייל את הרעיון שמצנח עלול גם לא להיפתח", אמר זאבי, וכמה דקות לאחר מכן כבר מצא פתרון: להוסיף את האות כ"ף ולהפוך אותה ל"כשייפתח".

סיבת הפסילה: משרה דיכאון בעם

השיר "יורים ובוכים" של סי היימן ("יורים ובוכים, שורפים וצוחקים, מתי שכחנו שגם לנו הרגו ילדים") הוגדר "אחד הבוטים והכואבים שנכתבו אי פעם על ידי יוצר רוק ישראלי", ונאסר לחלוטין לשידור בקול ישראל ובגלי צה"ל. 

גם שירה של נורית גלרון, "אחרינו המבול" ("לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה, זה רק עושה לי רע"), שעסק באדישות התל־אביבית ביחס למאורעות האינתיפאדה, הספיק להיות משודר פעם אחת בלבד בגלי צה"ל בטרם פנתה לשכת הרמטכ"ל למפקד התחנה דאז, נחמן שי, בדרישה לצנזרו, ובקשתה נענתה. מליאת רשות השידור שנדרשה לסוגיה בעקבות החלטת גלי צה"ל, הצביעה גם היא בעד הפסילה, בזכות קולותיהם של נציגי הליכוד שטענו שהשיר משרה דיכאון בעם.

סיבת הפסילה: פגיעה בדת ובמאמיניה

לא מעט שירים נפסלו במהלך השנים בשל החשש לפגיעה ברגשות הדתיים, והמפורסם שבהם הוא השיר "יחזקאל", שכתב חיים חפר וביצעה להקת החלונות הגבוהים. השיר יצא בשנת 1967, וכלל שורות כמו "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא" ו"הנביא יחזקאל ידע איך לכייף!" יצחק שמעוני, שהיה סגן מנהל התוכניות ברשות השידור, הסביר את החלטתו לפסול את השיר בכך ש"יש בו התלוצצות לא סימפטית על הנביא". כעבור כמה שנים "הכשירה" ועדה פנימית של רשות השידור את השיר, והוא הפך ללהיט ענק.