שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עמיר פלג
    האלופים, העלובים והסחטנים / פלג בחמישי
    האישיות והצניעות של בית הלחמי ונבחרתו, הברדק ותאוות הבצע באיגוד של עמירם הלוי והקאמבק של פיני ומירי. וגם: האם חוגג השתגע?

    הזהב והכסף

    נסיכי הגאות ועסקני השפל

    לא, כל אירופה לא מדברת על נבחרת העתודה שלנו. למרות שבראשון בערב קשה היה לדעת אם הצרחות של ניב רסקין באו מ"נינג'ה ישראל" או מנבחרת ישראל, ועל אף שמירי נבו כינתה את דני אבדיה: "הכוכב הענק שמייצר באזז בכל העולם" - עולם כמנהגו נוהג. דווקא החריגה המטורפת מהפרופורציות בתקשורת, הפכה הישג גדול בטורניר צעירים להיסטריה ילדותית. בדיוק ההפך ממה שמייצגים המאמן הצנוע אריאל בית הלחמי והחבורה הכל כך בוגרת שלו.

     

    באמת נבחרת נהדרת. המנהיגות והחיבור של אבדיה הצהוב וים מדר האדום בכחול־לבן, הגיבוש והאינטליגנציה של קרביץ, פורת, אדם, אלבר, זיס, חנוכי, אביבי, מלכה, עמיר ולוינסון, הפרגון ההדדי במגרש ובראיונות - אתה רואה את 12 הצעירים האלה, ולא יכול שלא לחשוב על תריסר שחקני הנבחרת שמייצגים אותנו עכשיו בתאי המעצר בקפריסין.

     

    איור: אופיר בגון (איור: אופיר בגון)
    (איור: אופיר בגון)
     

      

    וככל שהנבחרת התעלתה, גאתה גם המסחרה בכרטיסים. עוד לפני הטורניר החליטו הבסטיונרים באיגוד הכדורסל על מכירה נפרדת למשחקי הנבחרת שלנו ב־55 שקלים, ולמפגשים בין האורחות ב־35. אווירת השוק ותאוות הבצע הובילו לברדק ולשכונה. מאות רוכשי כרטיסים נתקעו שעות מול שערים נעולים ולא הורשו להיכנס לפני שהמשחק הקודם ייגמר, כולל בעלי מינוי לכל המשחקים. מנגד, אוהדים שכבר ישבו באולם נדרשו לצאת החוצה, כדי לפנות מקום לאלה שהגיעו רק למשחק של ישראל. הכל בשיטת הלקוח תמיד נדפק.

     

    בשלב הנוקאאוט (לקהל), החוצפה הפכה לחזירות. בחצי הגמר איגוד הסחטנים בראשות עמירם הלוי, שחילק מאות הזמנות למקורבים, הכפיל את מחיר הכרטיס. 105 שקלים מאחורי הסל או 155 במרכז - בטענה שזה "לשני חצאי הגמר". לגמר, שזה כידוע רק משחק אחד, המחירים שוב זינקו: 155 מאחורי הסל, 205 קצת לאמצע, 255 במרכז. 

     

    את שחקני הנבחרת הקודמת שהביאו את התואר אשתקד, שלחו בכירי האיגוד לשורות האחוריות בהיכל, ובזה דווקא היה היגיון. למה שכדורסלנים גבוהים יסתירו לעסקנים קטנים? בחצי הגמר ובגמר הם כבר לא קיבלו כרטיסים בכלל. העיקר שבטקס הענקת גביע אירופה, עוזר המאמן יואב שמיר עלה לפודיום יחד עם בנו(!) - ויותר מכל חגגה הפרובינציאליות. החצרנים מהערוץ המשדר העלו על הקו את ראש הממשלה שאמר לבית הלחמי "שאו ברכה", ולטקס הענקת המדליות הצטרף דווקא שמעון מזרחי, שפעל לא מזמן נגד "חוק הצעירים" במשחקי הליגה.

     

    עמירם הלוי (צילום: אורן אהרוני)
    עמירם הלוי. האיגוד בראשותו חילק מאות הזמנות למקורבים(צילום: אורן אהרוני)

     

    את פסטיבל הצביעות נעל יו"ר האיגוד במשכן הנשיא. "הייתי רוצה שתעזור עם צמצום מספר הזרים ונושא המתאזרחים", אמר הלוי לרובי ריבלין, כאילו שהחוק הרוסי תלוי בוולדימיר פוטין, והתלונן: "בדרום אין כדורסל ומאוד חשוב לנו לתת לילדים שם יעד שיהיה לאן לשאוף"... אז למה, במקום לתקוע מחירים מופקעים לאליפות אירופה (עם הנחות לתושבי ת"א), הם לא אירחו בטורניר ילדים מעוטף עזה? ומדוע שחקני הנבחרת המצוינת הזאת לא ביקרו בדרום?

     

    מצד שני, מי צריך את אבדיה ומדר? בחודש שעבר נערך ביישוב מבועים אירוע במלאת שנתיים לפרויקט "נגב סל" בחסות האיגוד, בהשתתפות כ־1,500 חניכים מרחבי הנגב. מלבד היו"ר הלוי ומנהל הפרויקט שמעון אמסלם, הביאו לשם אח”מ נוצץ פי כמה - "טילטיל", חבר מהשבט של אמסלם בהישרדות. הגיוני. כדורסל לילדי הדרום זה אמנם חשוב, אבל הישרדות וטיל־טיל מדברים אליהם הרבה יותר.

     

    רודפי הכבוד

    גרשון ורגב שוב ביחד

    אז למה הם הפציצו מחירים שירחיקו מהענף לא רק את הפריפריה אלא גם משפחות? כי מישהו, כלומר הציבור, צריך כנראה לממן כמה מהמשכורות המנופחות באיגוד הכדורסל.

     

    קחו למשל את המנכ"ל יעקב בן־שושן, שרימה בעבר את מס הכנסה ונאלץ לשלם כופר, וב־2018 המריא שכרו ליותר מ־45 אלף שקל בחודש. או מאמן הפועל ירושלים, עודד קטש, שהשלים הכנסה כמאמן לאומי עבור 50 אלף בחודש. והכי הרבה קיבל פיני גרשון - 65 אלף, פי שלושה מהסכום ששולם למאמן העתודה ולשני עוזריו. ביחד. בית הלחמי זה כסף קטן.

     

    פיני גרשון ומירי רגב מתחבקים (צילום: ראובן שוורץ)
    פיני גרשון ומירי רגב מתחבקים(צילום: ראובן שוורץ)

     

    גרשון הוא היועץ המקצועי של כל הנבחרות. למרות זאת, כשהנוער כשל בדרג ב' הוא לא התראיין בלי הפסקה, וכשהבוגרים פישלו נעלם מהשטח. הפעם, ככל שהנבחרת התקדמה, כך היועץ נדחף לפרונט. הוא הרי מכיר את המצלמות ויודע מתי לקפוץ לפרקט כדי ללחוש על אוזנו של המאמן (בפסק זמן, כשהנבחרת במומנטום), או לדרבן שחקן (בדקות הסיום, כשהניצחון כבר בכיס).

     

    בזכייה לפני שנה גרשון הצטנע כביכול, וביקש "להשאיר את הבמה לצוות המאמנים". הפעם הוא החמיא פה ושם לבית הלחמי, אבל עשה הכל כדי לגנוב את ההצגה: זינק למגרש בידיים מונפות, עשה פרצופים לעדשה, פיזז סביב הפודיום, התראיין בלי הפסקה, ובתמונה הקבוצתית בבית הנשיא תפס את המקום הכי טוב באמצע, ליד רובי ריבלין. מהפוסטר שהופץ לפני הטורניר, אגב, מקומו נפקד. למה לקחת סיכונים?

     

    והכי מרגשת הייתה הרומנטיקה למרגלות הפודיום עם צרת הספורט מירי רגב, שחזרה אף היא לגזור קופון ולהתעלק על הנבחרת. כן, אותה צרה שרק לפני חודש פיני כינה את מדיניותה "בדיחה עצובה", וטען שמשרדה "מחלק כסף למקומות הלא נכונים". אבל כשיש הזדמנות ליחסי ציבור בשידור חי ושני רודפי הכבוד נפגשים, הנשיקה בלתי נמנעת. כל עוד לא משלמים מס שפתיים.

     

    האלטע זאכן

    חוגג מוכר גימיקים זולים

    "אני לא מאמינה", אומרת המזכירה הלחוצה במשרדי בית"ר ירושלים, וממהרת לחדרו של המנכ"ל מוני ברוש. "מוני, אתה לא מאמין מה קרה!" היא מוסיפה. "נו מה עכשיו?" מטיח בה המנכ"ל בעצבים. "מושיקו בדרך לטדי", משיבה המזכירה. "הוא אפילו עם יוסי ואלי!"

     

    המרצדס השחורה נכנסת למתחם טדי כשברקע מנגינה של סדרת המתח. חוגג, בניון ואוחנה פוסעים למרכז האצטדיון המיותם בפוזה של “הטוב, הרע והמכוער”. לצידם הבן של הבעלים, שכנראה לא נרשם לקייטנה.

     

    בית
    משה חוגג, אלי אוחנה ויוסי בניון. קורצים להוליווד(צילום: ראובן שוורץ)

     

    חוגג שולף ראשון, מגפון. "גבירותיי ורבותיי", הוא פונה לכיסאות הריקים. "בעל הבית השתגע! אם לא נגיע לאירופה אני מחזיר כסף לאוהדים". "מה???", צועק בניון (או אוחנה). "לא נגיע לאירופה, 30 אחוז ממחיר המינוי מוחזר לאוהדים", שב ואומר חוגג.

     

    "מבצע CASHBACK - טירוף כזה עוד לא היה!", מרצדת הכותרת על המסך. "בעל הבית באמת השתגע", אומר הקריין. "אתה באמת הולך להחזיר להם כסף?" שואל אוחנה, שמגלם את ההמום. "חבר'ה", אומר הבעלים לשניהם, "אם לא נגיע לאירופה, הכסף יורד מהמשכורת שלכם". בניון מקבל בהבנה ולא שולף בחזרה. את החוזה.

     

    בתחילת הקיץ, כשאתלטיקו מדריד הגיעה למשחק ראווה מול בית"ר ירושלים, כתבתי שהמחירים המופקעים נקבעו על ידי חוגג ואנשיו. הבעלים מחה על כך, וטען שהם נקבעו בלעדית על ידי חברת ההפקה. במקרה

     הנוכחי, בעל הבית מכריז בעצמו שהשתגע, כשלצידו בניון ואוחנה (כמו איזה שני משוגעים?) בסצנת "אלטע זאכן" מודרנית: במקום סוס ועגלה יש מרצדס, והקונים הם לא אנשים בשוק מחנה יהודה או במדרחוב בן־יהודה, אלא מושבי פלסטיק בטדי.

     

    הגימיק בעייתי - לא רק בגלל שעם כל הכבוד ל"אירופה", אוהדי בית"ר רוצים אליפות - אלא משום שבמבצע הזה אין קאש, יש קאץ'. מה שמובטח לרוכשי המינוי הוא לא כסף מזומן אלא זיכוי מהמינוי לעונת 2020/21 או בחנות של המועדון. בתקנון המבצע אפילו נכתב במפורש: "מובהר בזאת כי בשום מקרה אין לפרש את הביטוי Cash back אשר יופיע בפרסומים כאמור לעיל בצורתו המילולית, וההטבה היא על דרך הזיכוי בלבד"... אז למה הם קראו למבצע קאש־בק? אולי בשביל להרגיל גם את האוהדים שהכסף של הבעלים הוא לפעמים וירטואלי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איור: אופיר בגון
    מירי רגב, פיני גרשון ואריאל בית הלחמי
    איור: אופיר בגון
    מומלצים