שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "עולים מחזקים לנו את הגאווה הלאומית"
    הוא עושה סטאז' בבית החולים הדסה ובהמשך גם יתגייס לצה"ל והיא מחפשת להשתלב בתקשורת אחרי שהייתה מגישת טלוויזיה בקייב. אנה טרסוב (23) וסטניסלב בגליי (25) עלו לישראל לפני כשנה, והם מתרגשים מחדש בכל יום שהם בישראל. במסגרת הפרויקט "כמה טוב שבאתם" של הסוכנות היהודית, ידיעות אחרונות ו-ynet הפגשנו אותם עם לימור ויהודה שגיא ממעלה אדומים. "ישראל זו מדינה של חופש וישראלים לא תמיד מרגישים את זה"

    בשיתוף הסוכנות היהודית

     

    אנה טרסוב (23) וסטניסלב בגליי (25) עלו לישראל מקייב לפני פחות משנה. סטניסלב שהספיק לסיים את לימודי הרפואה שלו לפני העליה, כבר עבר בהצלחה את מבחן ההסמכה וכיום עושה סטאז' בבית החולים הדסה בירושלים. אנה בעלת תואר ראשון בתקשורת אומנות ותיאטרון, הייתה בקייב מגישת טלוויזיה ובזמן הקצר שהיא חיה בארץ כבר הספיקה להירשם לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית. כעת היא מחפשת להשתלב בעבודה בתקשורת ומתכוננת לתחילת שנת הלימודים האקדמית הראשונה שלה.

     

    את הזוג הצעיר והפוטוגוני הזה שעזב את המשפחות את הקריירות ואת החברים על מנת לחיות בישראל, פגשנו בבית קפה בשכונת עין כרם, שבפאתי ירושלים. במסגרת פרויקט "כמה טוב שבאתם" בשיתוף הסוכנות היהודית, ידיעות אחרונות ו-ynet התקיים מפגש עם לימור (44) ויהודה (50) שגיא ממעלה אדומים.

     

    "צברים מקבלים את החיים כאן כמשהו מובן מאליו"

    "המדינה שלך היא הגאווה שלך", אומר יהודה, "אמריקאים סוגדים לדגל שלהם וכשהם שרים את ההמנון צריך לראות את הבעות פניהם. בישראל רואים את הגאווה הלאומית הזו בעיקר בקרב עולים", הוא מסביר מדוע בחר לקחת חלק בפרויקט. "אנשים שעושים עליה מחזקים לנו את הפן הזה ולכן תמיד מסקרן אותי לפגוש ולהכיר אותם".

    אנה טרסוב וסטניסלב בגליי (משמאל) עם לימור ויהודה שגיא  (צילום: עמית שבי )
    אנה טרסוב וסטניסלב בגליי (משמאל) עם לימור ויהודה שגיא (צילום: עמית שבי )

    "תמיד הערצתי אנשים שעוזבים את החיים המוכרים ואת המשפחות שלהם כדי לבוא לחיות כאן - ולקחת חלק בסיפור הישראלי", מוסיפה לימור. "לכן מאוד חשוב לנו לחזק את האנשים האלה, כי הם מביאים לכאן את מה שאין לנו. צברים הרבה פעמים מקבלים את החיים כאן כמשהו מובן מאליו".

     

    סיפור העליה של סטניסלב ואנה מתחיל ב-2014 כשסטניסלב, טרם פגישתו עם אנה, הגיע לישראל במסגרת פרויקט "תגלית". זו הייתה תקופה לא פשוטה באוקראינה וגם כאן לא היה שקט במיוחד וסטניסלב לא היה בטוח, האם עושה את הצעד הנכון והאם זה בטוח להגיע לישראל. "ב-10 ימים שהייתי בארץ, הרגשתי מאוד בטוח למרות הכול ולמרות שבאותה התקופה ידעתי שאזכה לחלון ההזדמנויות שלי גם אם אשאר בקייב, איפשהו בפנים כבר התחלתי לחשוב על עליה. הרבה מהחברים שלי שקלו לעזוב את אוקראינה", מספר סטניסלב.

     

    ב-2017 אחרי שהכיר את אנה, הוא הגיע לכאן שוב, הפעם כזוג, במסגרת תוכנית "מסע". ב-8 החודשים שהם חיו במרכז קליטה של הסוכנות היהודית "יעלים" בבאר שבע, התגבשה ההחלטה לחזור לכאן והפעם לתמיד, כשסטניסלב משאיר מאחור הורים ו-2 אחים קטנים ואנה את אימה המודאגת.

     

    "אמא שלי מאוד רצתה שנעשה את זה, אבל אבא שלי עד היום מקווה שיום אחד אני עוד אחזור", מציין סטניסלב. אנה מוסיפה, "אמא שלי פחדה שימכרו אותי כאן לעבדות, אף על פי שהעליתי עם בעלי. לא הבנתי את ההיגיון שלה אבל כן התחברתי לרגש. לאחרונה היא הגיעה לבקר אותנו כאן והיום היא רגועה", היא אומרת ומחייכת.

     

    לבני הזוג שגיא הנושא המשפחתי קרוב ללב. ליהודה יש 3 מתוך 7 אחים שירדו מהארץ ומגדלים את המשפחות שלהם בארה"ב. לימור, כמו כל אמא ל-3 ילדים בוגרים מתקשה להבין כיצד אפשר לשחרר את הגוזלים לחיות במקום אחר מעבר לים.

     

    "ישראל זו מדינה של חופש"

    "מה הייתם אומרים למישהו שהיה רוצה לרדת מהארץ?", שואל יהודה את בני הזוג. "יש הרבה ישראלים שאולי חושבים בטעות שיש חיים יותר טובים באירופה, לדעתו חצי מהם יחזרו בסוף לכאן", אומר סטניסלב ואנה משלימה אותו, "יש כאן בארץ המון דברים טובים אבל שום מקום בעולם, לא יהיה מספיק טוב עבור כולם. הגירה קיימת בכל העולם כי זה טרנדי היום לחקור תרבויות חדשות ולהתנסות בחיים במקום אחר".

     

    "אלה הדברים שמחזקים אותי וממלאים אותי בגאווה. לא מסוגל להבין את מי שחש אחרת ואת מי שלא רוצה לחיות בארץ", אומר יהודה.

     

    אנה טרסוב וסטניסלב בגליי (משמאל) עם לימור ויהודה שגיא  (צילום: עמית שבי )
    "תמיד הערצתי אנשים שעוזבים את החיים המוכרים ואת המשפחות שלהם כדי לבוא לחיות כאן - ולקחת חלק בסיפור הישראלי". (צילום: עמית שבי )

    כדי לעשות את המהלך שעשו סטניסלב ואנה צריך כנראה קצת יותר מגאווה, כי בזמן שחברים של סטניסלב לספסל הלימודים כבר מנתחים בבתי החולים, הוא עסוק במבחנים, סטאג' וכשיסיים את המסלול הזה יתגייס לצבא ויעשה שירות של שנה וחצי. "אבל אין לי תלונות, משכורת המתמחה שלי מאפשרת לנו חיים טובים יותר ממה שהייתי יכול לקבל שם, בקייב", הוא אומר.

     

    גם אנה עזבה קריירה טלוויזיונית וזה לא היה קל. "מאוד אהבתי את העבודה שלי והיה לי נורא קשה לוותר עליה, אבל ידעתי שכאן יהיו לי הרבה יותר אפשרויות להתפתחות אישית ומקצועית אם רק ארצה".

     

    מה גרם לכם לגבש את ההחלטה הסופית לעזוב הכול ולעלות?

    סטניסלב: "אני שומע אנשים מתלוננים על שירותי הרפואה בארץ. כשסיימתי את הלימודים באוקראינה והבנתי שהרופאים האוקראינים נאלצים לבחור את הטיפול עבור החולה לא לפי מה שמקובל בעולם, אלא לפי מלאי התרופות הקיים באותו בית החולים הספציפי, הבנתי שאין סיכוי שאני אוכל להשלים עם כזה דבר, או להיות רופא במערכת הרפואה שעובדת עם חסרים חמורים בדברים הבסיסיים ביותר שיש היום לרפואה של העולם המערבי להציע".

     

    אנה: "ישראל זו מדינה של חופש וישראלים לא תמיד מרגישים את זה. קיבלתי את התעודת זהות שלי ביום שבו עלינו, זה היה הלם, הלם חיובי. באוקראינה לקח שנה שלמה עד שקיבלתי את הדרכון שלי. זה משהו שלא מכירים כאן אבל במקומות אחרים זו המציאות".

     

    האם יצא לכם לחוות קשיים בחיי היום יום בשנה הראשונה בארץ?

    "כן, היו כמה אנקדוטות מצחיקות, בעיקר בנושא השכרת דירות", אומרת אנה. "כשדיברנו בפעם הראשונה עם בעלי הנכס הם ביקש מאיתנו "ערבים", ולא הבנו למה אנחנו צריכים שיהיו לנו חברים מוסלמים כדי לחתום על חוזה שכירות. היה לנו ברור שזו לא הכוונה ושמבקשים מאיתנו משהו אחר אבל לא היה לנו נעים לשאול", היא צוחקת.

     

    ולשאלת השאלות, כיצד מתמודדים עם החום?

    סטניסלב: "לפני כמה שבועות דיברתי עם אחד מחבריי בקייב, באותו היום בירושלים היה יותר קר מאשר שם. חוץ מזה, אני כל היום בעבודה בבית החולים ובכל מקום יש מזגן".

     

    אנה: "בבאר שבע היה קצת יותר קשה, לכן בחרנו לחיות בירושלים. למרות שכל החברים שהכרנו ב"מסע" חיים היום בתל אביב ואנחנו כאן, לבד", היא אומרת בחיוך.

     

    בשיתוף הסוכנות היהודית

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים