שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "הפנטזיה הרגה את לאה גוטליב"

    לאה גוטליב ברחה מהנאצים והפכה את גוטקס מעסק משפחתי לבית האופנה המצליח בארץ לבגדי ים. כאמנית עם יד פזרנית, היא חיה כמו האלפיון העליון והברקותיה הפכו את המותג לבינלאומי - אבל משפחתה שילמה את המחיר. בריאיון לכבוד הסרט על חייה, הבמאית והתסריטאית דלית קימור מודה: "היא חיה בסרט"

    "לאה גוטליב רצתה את השמיים ולעיתים, היא שינתה את המציאות כדי שתתאים לפנטזיות שלה. הפנטזיה זה גם מה שהרג אותה", אומרת דלית קימור, הבמאית והתסריטאית של הסרט "הגברת G", המגולל את סיפורה של לאה גוטליב, האישה מאחורי מותג בגדי הים המצליח גוטקס. בסרט, שישודר בכאן 11 (ד', 21:15), מנסה קימור באמצעות ראיונות עם בני משפחה, עמיתים למקצוע וחומרי ארכיון מרהיבים, לפצח את דמותה של האישה הראשונה של האופנה בישראל, שהקימה אימפריה, אבל גם מוטטה אותה במו ידיה.

     

     

    גוטליב הייתה אישה נבונה במיוחד, אך לא יכלה לפתח את עצמה כראוי בהונגריה בשל יהדותה. לאחר שבעלה ארמין נשלח למחנות עבודה והיא הסתתרה מהנאצים עם בנותיה, נפלה ההחלטה לעלות לישראל ובני המשפחה פתחו חנות למעילי גשם. אלא שגוטליב הבינה מהר מאוד כי בישראל החמה אין צורך במעילים יותר משלושה חודשים בשנה, ובהחלטה של רגע, קבעה כי הבדים העבים של המעילים יוחלפו בלייקרות אלסטיות של בגדי ים והחנות שינתה את יעודה. היא כיוונה גבוה כשהבינה שהשוק המקומי קטן עליה וייצאה לכל העולם - הסרט מציג את הדרך היצירתית שעברה בכל פעם שעיצבה ויצרה קולקציה חדשה.

     

    לאה גוטליב (צילום: ערן לם)
    לאה גוטליב(צילום: ערן לם)

    "עניין אותי להיכנס לראש שלה כאמנית ולראות את ההברקות שלה", מסבירה קימור. "הדבר שהכי נהניתי ממנו בעשיית הסרט הוא האומנות. לראות איך היא לקחה מקורות השראה, בין אם מדובר בציירים כמו גוגן ומאטיס, בדרנית אמריקנית כמו ג'וזפין בייקר או אלמנטים ממצרים הפרעונית. ניסיתי להראות איך היא מצטטת אחרים בתוך היצירות שלה, איך מתפתח קולאז' שהוא סוג של פוסט מודרניזם, עוד לפני שהיא ידעה מה זה בכלל".

     

    הסרט נותן מבט ארוך ובלתי אמצעי אל תוככי היצירה של גוטליב, החל מהפן היצירתי, שומט הלסתות, שמדגים איך כל דבר היה השראה עבור המעצבת ועד לרעיונות השיווקיים. כיצד זר החרציות בהן הטמינה את פניה כשניסתה לחמוק ממבטם של הנאצים ברכבות היה המקור לקולקציות שלמות וכיצד נתנה למפורסמות את בגדי הים שלה בידיעה שהיא תקבל פרסומת חינם כשיצלמו אותן אחר כך למדורי הבידור.

     

    "זו הייתה עוד הברקה יצירתית של לאה, לא רק בעיצוב, אלא גם בשיווק. גוטקס נתנו בגדי ים לסלבס ואז הם הודיעו לעיתונות שזו וזו רכשה את בגד הים. ואז, כשהפפראצי צילמו את הנסיכה דיאנה למשל, הם היו אומרים שהיא לובשת בגד ים של גוטקס. כולם הרוויחו מזה, גוטקס קיבלו פרסומת אדירה ולפפראצי מאוד משתלם לצלם מפורסמות בבגד ים. היום זה נשמע מובן מאליו, אבל זה לא היה קיים פעם", היא מזכירה, ומונה את הנשים המפורסמות ביותר בעולם, בהן סופיה לורן, קלאודיה שיפר, ברברה וולטרס, ברוק שילדס, קים נובאק, הנסיכה נור ואפילו לאה רבין.

     

    הנסיכה דיאנה (צילום: AP)
    הנסיכה דיאנה בבגד ים של גוטקס(צילום: AP)

    קימור, במאית שעוסקת לרוב בנושאים חברתיים בסרטיה ("חמוצים", "המועדון של אידה", "מוייסרים"), מודה שזה פרויקט ראשון מסוגו עבורה, אך שמחה על ההזדמנות לעסוק במשהו אחר. "מפיק הסרט יהלי גת פנה אליי לביים ולכתוב את התסריט, והעובדה שלרוב אני עוסקת בנושאים חברתיים לא אומרת שאני לא אוהבת אופנה ואמנות, פשוט לא יצא לי לעשות על זה סרט עד עכשיו".

     

    כבמאית, קימור השתמשה בקולאז'ים שהופיעו על בגדי הים של גוטליב, כחלק מהשפה האומנותית של הסרט. "האנימציה, הפסקול, כל הסרט הוא צירוף של סגנונות. השתמשתי בשיטה שלה כדי לעשות את הדוקו, וניסיתי להדגיש כמה דברים", אומרת קימור. "מאוד מעניין לראות מבחינה פסיכולוגית כיצד היא השתמשה בפנטזיה שלה בשתי צורות. אחת קונסטרוקטיבית ואחת לא. כשהיא נקלעה למצוקה, היא השתמשה בפנטזיה כדי לצאת מהמצוקה. לדוגמה, כשהיא הסתכלה על הים והבינה שצריך להשקיע בבגדי ים ולא במעילי גשם, והלכה על זה. גם בסוף חייה היא עשתה את זה, כשבמקום לצאת לפנסיה בגיל 90, היא פינטזה על מפעל חדש והקימה את 'לאה'. היא השתמשה בפנטזיה כדי לצאת ממצבים קשים", אומרת קימור בהתפעלות, אך מודה כי הפנטזיות של גוטליב היו גם בעוכריה.

     

    "היא שינתה את המציאות כדי שתתאים לפנטזיות שלה. הפנטזיה היא מה שהרג אותה. היא התחילה לחיות בסרט, כל ההתנהלות הזו שלה עם חולצות המשי, מעילים של שאנל, 80 סוגי זרים שמגיעים כל שבת הביתה וטיסות בקונקורד. היא חיה חיים של האלפיון העליון בכספים שהרוויחה מהמפעל, אבל היא לא חסכה בכלום".

     

    דלית קימור (צילום: איתי ג'משי)
    הבמאית והתסריטאית. דלית קימור(צילום: איתי ג'משי)

    ההתנהלות הבזבזנית לא הייתה אקסקלוסיבית רק לחייה הפרטיים, בסרט אפשר לראות כיצד גוטליב בזבזה סכומי כסף אדירים גם בעבודה. "היא הייתה מזמינה בדים בעלויות אדירות. בזמן שכל מפעל עושה 7-6 צבעים לעונה, היא הייתה עושה 24 צבעים ומשתמשת בדוגמאות הכי יקרות", אומרת קימור. "היא פינטזה, וזה מה שדפק אותה, היא חיה בסרט. היה לה דמיון עשיר והיא עשתה בגדי ים מדהימים אבל הם התאימו לשנים מאוד מסוימות, לעידן הגלאם. הם היו מאוד מצועצעים וכשהגיעו שנות ה-90 ומעצבי אופנה כמו דונה קארן, ראלף לורן וקלווין קליין התחילו עם סגנון הקום איל פו, המונוכרומטי, הנקי, היא נצמדה לסגנון שלה ולא ידעה להתאים את עצמה לשינויים שחלים בעולם - גם כלכלית, הכניסה של סין לתחרות, הוזלת העלויות - היא לא הסכימה להשתנות ולא הסכימה לתת למישהו אחר לנהל במקומה".

     

    קימור מודה שמדובר ברובד נוסף שתפס אותה בדמותה של גוטליב. "המאבק הפנימי בין הכסף לאומנות הוא משהו שאני מאוד מזדהה איתו. לפעמים כשאני גם בכובע הבמאית וגם בכובע המפיקה, יש התנגשות בין הרצונות, לעשות עוד יום צילום או לעמוד בתקציב של הסרט. במקרה שלה, הבמאית שבה התגברה על המפיקה באופן טוטאלי".

     

    עוד היבט של הסרט שעניין את הבמאית במיוחד ואם לומר את האמת, מושך את תשומת לב הצופה יותר מהכל, הוא הצד המשפחתי של גוטליב. "לפני שהייתי במאית סרטים הייתי פסיכולוגית ולראות את הקשר בין הדילמות המשפחתיות הסבוכות ובין הביזנס, ריתק אותי", היא אומרת, ובצדק.

     

     

    לאורך הסרט מרואיינים אנשים שעבדו עם גוטליב. מהעוזרת האישית סיסי רוזנבאום ועד למעצבים ירון מינקובסקי וגדעון אוברזון. אבל מעל כולם מתנוססת מרים, בתה הבכורה ומי שנפגעה יותר מכולם מההשתעבדות המוחלטת של אמה לביזנס המשפחתי. עם זאת, הסרט לא גולש למחוזות הרכילות, בשום שלב, אף שלעיתים הגלישה מתבקשת. "לא רציתי לגלוש ל'צהוב' יותר מדי. מדובר באישה שהייתה מגדולות התעשייניות בישראל ובדקנו איך המסירות שלה לעבודה השפיעה על האימהות שלה", היא מוסיפה ומבהירה את התשובה בצער: "היא לא מצאה את שביל הזהב".

     

    בסרט יש רגע מאוד קשה, כשמרים מספרת שאחותה יהודית גססה מסרטן ואמא שלהן אפילו לא באה לבקר אותה בניו יורק.

    "כן. במרים יש הרבה כעס על אמא שלה. אין פה צדק, או מה נכון או לא נכון, זה רגש. היא נשארה עם הרבה מאוד כעס לצד הערכה רבה לאמא שלה, אבל בהחלט היה לה קשה".

     

    כאשר מרים מדברת על אמה ועל אחותה, מדובר באחד מרגעי השיא של הסרט, כצופה וכאמא, אך למרות הכאב הניכר בה בכל נים ונים, היא לא יוצאת במופגן נגדה, ולכל היותר מוכנה לומר: "היא לא הייתה אמא מבריקה, מבחינתה החברה הייתה הכל", או "היא לא הייתה נוכחת מבחינה רגשית, לא היו כל רגשות אבל חשבתי שככה זה נורמלי, שככה חיים". ברגע אחר של כנות, היא מודה: "אמא שלי הייתה אדם מאוד תובעני. היו לי הרבה ריבים איתה וקשה לומר 'לא' לאמא שלך. 'את לא יודעת, אני יודעת יותר טוב', זו היה המנטרה שלה. אני מצטערת על אחותי שהייתה צריכה להיות שם איתה כל יום, זה היה גיהנום".


    דלית קימור ומרים רוזו (צילום: ניר שושני)
    דלית קימור עם בתה של לאה גוטליב, מרים(צילום: ניר שושני)

    לתחושתי התאפקתם מלספר את כל האמת בסרט, צינזרת דברים כדי לשמור על כבודה של לאה גוטליב?

    "לא, זה ממש לא סרט תדמית ובעניין הכלכלי לא חסכנו בביקורת ואנחנו ממש יורדים עליה. בעניין המשפחתי, אני אגיד שבהחלט אפשר היה לעשות סרט מהדברים שלא נכנסו לסרט. אבל לא רציתי שזה יהפוך לצהובון ומבחינת פרופורציות, אם הייתי נותנת לסיפור האישי יותר מקום, לא היה נשאר לדברים אחרים. זה עניין של סדרי עדיפויות".

     

    מרים ראתה את הסרט?

    "בוודאי, הייתה הקרנה והיא הייתה מאוד מרוצה. אני יכולה להגיד לך שלפי הבנתי, גם מרים וגם יהודית היו כמו אימן ושמו את הדגש בחייהן בעיקר על העבודה ופחות על המשפחה. זה לא היה חוסר תפקוד אימהי, כמו בחירה. וזה נושא שכל אישה, גם אני, יכולה להזדהות איתו".

     

    אם זה היה גבר זה היה עולה בכלל על הפרק?

    "זו שאלה מצוינת וברור שזה לא צודק שהנושא הופך להיות בעייתי כשמדובר באישה, אבל צריך לשייך את הסרט לתקופה ההיסטורית שלו. לאה גוטליב בחרה להתרכז בעבודה במקום בילדות שלה, משהו שלא היה טבעי באותן שנים וזה גרם לה להיות עוד יותר חריגה בנוף".

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AP
    מתוך תצוגת אופנה של "גוטקס"
    צילום: AP
    לאתר ההטבות
    מומלצים