שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "כולנו ידענו שלא נוכל להביא לעולם ילדים": פרק מספרו של קאזואו אישיגורו
    במציאות חלופית, בה הסרטן ומחלות הלב מוגרו כליל - ובעקבות כך האנושות השתנתה ללא הכר, שתי צעירות וצעיר נפגשים בנסיבות חריגות, ופוצחים בסיפור אהבה ממושך ושובר לב. קראו פרק מתוך הרומן "לעולם אל תיתן לי ללכת" מאת קאזואו אישיגורו, חתן פרס נובל לשנת 2017

    בכל אופן, לכן נטיתי לסודיות כזאת בעניין הקלטת. אפילו הפכתי את תמונת המכסה שלה, כך שג'ודי והסיגריה התגלו רק לאחר פתיחתה של קופסת הפלסטיק. אבל לסיבה לכך שייחסתי חשיבות רבה כזאת לקלטת לא היה שום קשר לסיגריה, ואפילו לא לאופן השירה של ג'ודי ברידג'ווטר - היא נמנית עם הזמרות בנות תקופתה, זמרות בָּארים, לא מהסוג שמישהו בהֶלשַׁם חיבב במיוחד. מה שהפך את הקלטת למיוחדת כל־כך בשבילי היה שיר אחד ויחיד; הרצועה השלישית: "לעולם אל תיתן לי ללכת".

     

    הוא אטי ולֵילי ואמריקני, ויש שם קטע שחוזר שוב ושוב ובו ג'ודי שרה: "לעולם אל תיתן לי ללכת... הוֹ בֵּייבִּי, בֵּייבִּי... לעולם אל תיתן לי ללכת..." הייתי בת אחת־עשרה, ולא שמעתי הרבה מוזיקה עד אז, אבל השיר האחד הזה ממש נגע בי. השתדלתי תמיד שהקלטת תהיה מורצת אל הנקודה הזאת, כך שהשיר יהיה זמין לי להשמעה בכל עת.

     

    אל תחשבו שהיו לי הרבה הזדמנויות, זה היה כמה שנים לפני שווֹקמנים התחילו להופיע במכירות שלנו. היה טייפ גדול בחדר הביליארד, אבל כמעט אף־פעם לא השמעתי שם את הקלטת, כי המקום המה תמיד תלמידים. גם בחדר האמנות היה טייפּ, אבל גם שם היה בדרך־כלל לא פחות רעש. המקום היחיד שבו יכולתי להאזין כראוי היה המגורים.

     

    עטיפת הספר (עטיפת הספר)

    זה היה לאחר שעברנו למגורים הקטנים בני שש המיטות בצריפים הנפרדים, ובחדר שלנו היה טייפּ נייד על המדף שמעל לרדיאטור. אז לשם נהגתי ללכת במשך היום, כשסביר שאף־אחד לא נמצא, ולהשמיע את השיר שלי שוב ושוב.

     

    מה היה מיוחד כל־כך בשיר הזה? טוב, לא הייתי מקשיבה היטב למלים, רק חיכיתי לקטע שאמר: "בייבי, בייבי, לעולם אל תיתן לי ללכת..." ודמיינתי לי אשה שנאמר לה שלא תוכל ללדת, וכל החיים היא ממש־ממש רצתה בֵּייבִּי, ואז, בסוג של נס, אכן נולד לה תינוק, והיא מצמידה אותו קרוב־קרוב ומתהלכת ושרה: "תינוק, תינוק, לעולם אל תיתן לי ללכת..." קצת מתוך אושר, אבל גם כי היא נורא מפחדת שמשהו יקרה, שהתינוק יחלה או יילקח ממנה. אפילו בשעתו הבנתי שאני טועה, שהפרשנות הזאת לא מתאימה לשאר המלים. אבל לא היה אכפת לי. השיר הוא על מה שאני אומרת שהוא, ונהגתי להאזין לו שוב ושוב, לבדי, בכל פעם שהיתה לי הזדמנות.

     

    רוצים לקרוא את "לעולם אל תיתן לי ללכת" של קאזואו אישיגורו בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    בערך בתקופה ההיא קרה מקרה מוזר, שעלי לספר לכם עליו עכשיו. הוא באמת עירער את שלוותי, ואף־על־פי שהמשמעות האמיתית שלו לא נודעה לי אלא כעבור שנים, אני חושבת שחשתי, אפילו אז, שיש לו איזו משמעות עמוקה יותר.

     

    היה אחר־צהריים שטוף שמש, והלכתי למגורים שלנו להביא משהו. אני זוכרת כמה היה היום מואר כי לא פתחו את הווילונות בחדר שלנו עד הסוף, וראיתי את השמש נכנסת באלומות אור גדולות ואת כל האבק באוויר. לא התכוונתי להשמיע את הקלטת, אבל מאחר שהייתי שם לגמרי לבדי, הוצאתי את הקלטת בדחף של רגע מתיבת האוספים שלי והכנסתי אותה לטייפּ.

     

    קאזואו אישיגורו (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    קאזואו אישיגורו(צילום: gettyimages)

     

    אולי מי שהשתמש בו אחרון הגביר את עוצמת הקול, אני לא יודעת, אבל הנגינה היתה חזקה בהרבה מתמיד, וכנראה לכן לא הבחנתי בנוכחותה שלה קודם־לכן. ואולי נעשיתי שאננה רק במשך ההשמעה, כי מה שעשיתי היה להתנדנד לאט לקצב השיר בעודי מחזיקה תינוק דמיוני צמוד אל החזה. בעצם, למרבה המבוכה, זו היתה אחת הפעמים שתפסתי כרית שתשמש בתור תינוק, ועשיתי את זה תוך כדי ריקוד אטי, בעיניים עצומות, והצטרפתי לשיר בקול חרישי בכל פעם שהשורות האלה חזרו:

    "הו בֵּייבִּי, בֵּייבֵּי, לעולם אל תיתן לי ללכת..."

     

    כשהשיר כבר כמעט נגמר גרם לי משהו לתפוס פתאום שאני לא לבדי, ופקחתי את העיניים ומצאתי את עצמי נועצת מבט במדאם הממוסגרת בפתח.

    קפאתי בהלם. ואז, בן־רגע, התחלתי להרגיש בהלה מסוג חדש, כי יכולתי לראות שיש משהו מוזר במצב. הדלת היתה פתוחה כמעט למחצה - היה מין חוק שאסר עלינו לסגור לגמרי את דלתות המגורים, פרט לשעות השינה - אבל מדאם אפילו לא התקרבה אל הסף. היא היתה בחוץ, במסדרון, עמדה דומם, ראשה מוטה לצד בזווית שאפשרה לה לראות מה אני עושה בִּפְנים. והדבר המוזר היה שהיא בכתה. אפילו אפשר שאחת היבבות שלה היא שחדרה מבעד לשיר וניערה אותי מחלומי.

     

    במחשבתי עכשיו נראה לי, שגם אם היא לא היתה מן המשגיחים, היא היתה בכל־זאת אדם מבוגר, והיתה צריכה להגיד או לעשות משהו, אפילו אם רק לגעור בי. כי אז הייתי יודעת איך לנהוג. אבל היא פשוט המשיכה לעמוד, מתייפחת ומתייפחת, משקיפה עלי דרך הפתח באותו מבט בעיניים, שתמיד היה לה כשהסתכלה בנו, כאילו היא רואה משהו שמבעית אותה. אלא שהפעם היה משהו אחר, משהו נוסף במבטה, שלא הצלחתי לרדת לעומקו.

     

    לא ידעתי מה לעשות או מה לומר, או למה לצפות הלאה. אולי היא תיכנס לחדר, תצעק עלי, אפילו תכה אותי, לא היה לי שמץ מושג. אבל למעשה, היא הסתובבה, וכעבור רגע שמעתי את צעדיה יוצאים מהצריף. תפסתי שהקלטת המשיכה אל הרצועה הבאה, והפסקתי אותה והתיישבתי על המיטה הקרובה. ותוך כדי כך ראיתי דרך החלון שלפני את דמותה המתרחקת במהירות לעבר הבניין המרכזי. היא לא הביטה לאחור, ולפי גבה הכפוף ידעתי שהיא ממשיכה לבכות.

     

    כשחזרתי אל חברותי כעבור כמה דקות לא סיפרתי להן כלום על מה שקרה. מישהו הבחין שמשהו לא בסדר אתי ואמר משהו, אבל אני רק משכתי בכתפי ושתקתי. לא בדיוק התביישתי: אבל מה שקרה היה דומה במשהו לפעם שכולנו ארבנו למדאם בחצר כשיצאה מהמכונית שלה. הייתי רוצה יותר מכל שהדבר הזה לא יקרה, וחשבתי שאעשה טובה לעצמי ולכל האחרים אם לא אזכיר אותו.

     

    אבל כעבור כמה שנים סיפרתי על כך לטומי. זה היה בימים שלאחר השיחה שלנו ליד האגם, כששיתף אותי לראשונה בסוד שלו על מיס לוסי; הימים שבהם - כך אני רואה את זה - התחלנו את כל העניין של תהיות ושאלות על־אודות עצמנו, שהוסיפו לרחוש בינינו לאורך השנים. כשסיפרתי לטומי על מה שקרה עם מדאם במגורים, הוא הציע הסבר די פשוט. כמובן, כולנו כבר ידענו אז משהו שלא ידעתי קודם־לכן, זאת־אומרת, שאף־אחד מאיתנו לא יוכל להביא לעולם ילדים. אולי קלטתי איכשהו את הרעיון כשהייתי קטנה יותר, בלי להבין אותו במלואו, ולכן איפוא שמעתי מה ששמעתי כשהאזנתי לשיר. אבל לא היתה לי אז שום אפשרות לדעת באמת. וכאמור, כשטומי ואני דנו בזה, זה כבר נאמר לנו באופן די ברור. אגב, אף־אחד מאיתנו לא היה מוטרד מכך במיוחד; למעשה, אני זוכרת שכמה מהילדים שמחו שנוכל לעשות סקס בלי לדאוג - אף־על־פי שסקס ממשי עוד היה רחוק למדי מרובנו בשלב ההוא. בכל אופן, כשסיפרתי לטומי מה קרה הוא אמר:

     

    "מדאם כנראה לא אדם רע, גם אם היא מפחידה. כשהיא ראתה אותך רוקדת ככה, מחזיקה את התינוק שלך, היא חשבה כמה טרגי שלא יוכלו להיות לך ילדים. לכן היא התחילה לבכות".

     

    "אבל טומי", ציינתי, "איך היא יכלה לדעת שהשיר קשור לאנשים שיש להם תינוקות? איך היא יכלה לדעת שהכרית שהחזקתי היתה אמורה להיות תינוק? זה היה רק בראש שלי".

    טומי חשב רגע, ואמר ספק בצחוק: "אולי מדאם קוראת מחשבות. היא מוזרה. אולי היא יכולה לראות מה יש לך בראש. זה לא היה מפתיע אותי".

    שנינו הצטמררנו לרגע, ואף־על־פי שצחקקנו לא המשכנו לדבר על כך. 

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    "לעולם על תיתן לי ללכת", קאזואו‏ אישיגורו, תרגום: אלינוער ברגר, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 295 עמודים 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים