שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נוטוריוס ביץ'

    החדש של שקל, "ילד פרפר" נוצר בהשראת סמים פסיכדליים. אז למה לא לקחת איתו פטריות?

    שקל (פשה מץ)
    (פשה מץ)

     

    "נגיד, למשל, שמישהו מנגן מוזיקה. אתה מקשיב, ואתה פשוט עוקב אחר הצלילים האלה. ובסופו של דבר, אתה מבין את הפואנטה של המוזיקה. הפואנטה לא יכולה להיות מוסברת במילים, כי מוזיקה היא לא מילים. אבל אחרי זמן מה בהאזנה לכל מוזיקה, אתה תבין את הפואנטה שלה. והפואנטה תהיה המוזיקה עצמה"

    — ציטוט מהרצאתו של אלן וואטס, כפי שסומפל בשיר "אדמה" של שקל

     

    בפתיחה המיתולוגית של הסרט "2001: אודיסיאה בחלל", זו עם הפתיח הרועם של "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס, מונוליט שחור ומסתורי שנחת בעידן הפרהיסטורי משנה את מהלך ההיסטוריה האנושית. לאחר שפגש באבן המסתורית, שבט קופים קטן לומד לראשונה להשתמש בעצמות בתור כלי נשק, סמל לשימוש הראשון של אבותינו הקדמונים בכלים. סטנלי קובריק קרא לזה "שחר האדם", היסטוריונים קוראים לזה תחילתה של התקופה הפלאוליתית.

     

    בעוד המונוליט של קובריק מייצג באופן מטאפורי את השפעת הטכנולוגיה על האנושות, יש תיאוריה שמציעה שאכן היה קטליזטור ממשי להתפתחות אנושית, גם אם לא טכנולוגי ובטח לא מחוץ לכדור הארץ. על פי "תיאוריית הקוף המסטול" של טרנס מק'קנה, ביולוג וסופר אמריקאי, זה היה דווקא צמח טבעי לחלוטין שהוביל לקפיצה האבולוציונית המשמעותית ביותר של המין האנושי.

     

    התיאוריה (למעשה היפותזה, למי שחשוב לו לדקדק) שפורסמה ב־1992 בספר "מזון האלים", גורסת כי אותם קופי אדם שנדדו מאפריקה בעקבות שינויי האקלים שהתרחשו בראשית התקופה הפלאוליתית, נאלצו לחפש מקורות מזון חדשים והחלו לחטט בצואת בקר וחיות אחרות כדי למצוא חרקים מזינים. ערימות הצואה הרעננות היו דשן נהדר לפסילוסיב קובנסיס, המין הנפוץ ביותר של פטריות הזיה. על פי התיאוריה של מק'קנה, הפטריות השפיעו על מחשבתם של אותם קופים דלוקים, דבר שהוביל לפיתוח יכולות ציד, יצירת כלים, שפה משותפת, עידוד קהילתיות והעצמת אמפתיה.

     

    אף על פי שהתיאוריה מעולם לא הוכחה, וספק אם תוכח, יש עדויות רבות (כגון פסלים וציורי קיר) לשימוש בפטריות הזיה גם בתקופות פרהיסטוריות, ותרבויות מסוימות משתמשות בפטריות ובצמחים מעוררי הזיות נוספים (למשל איוואסקה, סן פדרו או פיוטה) לצורך טקסים דתיים ורוחניים עד היום. לא מן הנמנע שחוויות הזייתיות אחראיות ללידת הדת והאמונה באלוהים. שאלו את עצמכם מה יותר הגיוני — סנה בוער ופרי הדעת, או טריפ מוצלח במיוחד?

     

     

     

    "דבר איתי יותר מאוחר כשאתה מסטול מת ובהכי יצירתי שלך", היה המשפט הראשון ששקל אמר כשנכנסתי לרכב שלו.

    הוא אמנם לא פנה אליי, שכן בדיבורית היה הבמאי של הקליפ הבא שלו, אבל אותו משפט היה רלוונטי גם עבורנו. שקל, בתעודת הזהות אייל דוידי, הוא ראפר, זמר ומפיק שהוציא לפני כמה שבועות את אלבומו השני, "ילד פרפר". חלק מכם בוודאי מכירים אותו בתור המפיק והשותף הראשוני בקריירת הראפ המצליחה של נצ'י נצ', אבל כיום שקל מתמקד בקריירת סולו שונה למדי. המוזיקה שהוא יוצר, על אחת כמה וכמה באלבום החדש, הרבה יותר מופשטת, מופרעת וטריפית מזו של נצ'י.

     

    הסאונד ההזייתי לא הגיע יש מאין. אחרי שחרור אלבומו הקודם "רדיו ג'ונאם" לפני כשלוש שנים, יצא שקל להשלים את הטיול אחרי צבא שמעולם לא עשה והלך להסתובב בג'ונגלים של דרום אמריקה. במקום לאסוף מחלות מין כמו לא מעט מוצ'ילרים ישראלים, אסף שקל חוויות פסיכודליות בטקסי איוואסקה וטריפים של סן פדרו בעומק האמזונס. את אותן חוויות, לצד החזרה הקשה למציאות שאחרי הטיול, שימר שקל ב"ילד פרפר", אלבום שנעשה בהשפעת והשראת — ולפעמים פשוט על — סמים פסיכדליים.

     

    אחת הבעיות עם סמים פסיכדליים היא שכמעט בלתי אפשרי להסביר למי שלא התנסה בהם את עוצמת החוויה. אפשר לתאר את החוויה החושית במילים — הצבעים, הצלילים, החשיבה השונה. אבל הדבר המרכזי, החמקמק, נקרא לו תחושה, לעולם לא יצליח להיתפס על ידי 22 אותיות השפה העברית. במידה מסוימת זה קצת כמו מוזיקה. אני יכול לכתוב מאות אלפי מילים על המוזיקה של סטיבי וונדר, אבל לעולם לא אצליח להעביר את ההתעלות שנוצרת מהאזנה אחת ל־Songs in the Key of Life. לא אוכל באמת לגרום למי שלא שמע להבין. ובכל זאת, זה לא אומר שלא שווה לנסות.

     

    מוזיקה שנוצרה מתוך מצב תודעתי שונה אפשר להבין רק באמצעות כניסה לאותו מצב, וזו בדיוק הסיבה שישבתי לצד שקל בפקקים המחרידים של דרום תל אביב בשעות בין הערביים. בזמן שרוב אזרחי ישראל עשו את דרכם מהעבודה הביתה, אנחנו יצאנו למסע מסוג אחר. המילים הראשונות ששקל שר באלבום, בשיר "אהבה ותופים" שנוצר יחד עם המוזיקאי ישי סוויסה במהלך טריפ פטריות, הן "צא למסע בך", וזו בדיוק הייתה התוכנית שלנו. אבל כמו שכל משתמש בטלגראס יודע, כל מסע מתחיל בהתארגנות, ובמקרה שלנו הייתה ההתארגנות במועצה המקומית אזור, מקום כל כך כללי עד שלא מצאו לו שם ספציפי יותר. לעזאזל, אפילו לקרוא לעיר "רחובות" זה יותר טוב.

     

    בערך באמצע הדרך לאזור הבנו שכיאה לדילר, גם הבחור שלנו מתעכב, מה ששלח אותנו לסיבוב נוסף בפקקים של יפו במטרה לנוח על החוף עד שיצוצו הפטריות. אפילו לא הספקנו להחנות לפני שנאלצנו לעשות פרסה לעבר אזור. את הסוחר לא ממש פגשנו — הוא החביא את הפטריות איפשהו ואז שלח הוראות איפה למצוא אותן. אבל עם כל הסיבוב והפקקים כבר הבנו שהתכנון המקורי, להידלק בחוף געש השקט על רקע השקיעה, כבר לא יתממש. הטיול עבר בלית ברירה לחופי יפו העמוסים, לא בדיוק הלוקיישן האידיאלי למסע בך.

     

    אחד המושגים המרכזיים בתחומי הפסיכודליה הוא סט (קיצור של מיינדסט) וסטינג — כלומר המצב הנפשי והרגשי שאיתו מגיעים לחוויה ולאווירה שבה הטריפ מתקיים — האנשים, הרעשים, הלוקיישן. הסטינג שלנו נאלץ להשתנות, אבל לא נתנו לזה לשנות את המיינדסט.

     

     

     

    חזרנו לדירת החדר של שקל שממוקמת מעל לכמה פחונים ברחוב אילת, מרחק כמה דקות הליכה מהים

    שקל מכנה אותה בחיבה "פאבלה". על קירותיו תלוי בד מסורתי ששמר מהטיול ("את זה רקמה השמאן שלי בהשראת הצורות שרואים בהשפעת איוואסקה"), פוסטרים מהופעות עבר והדפס של הציור "ציפורי לילה" של אדוארד הופר, שריד חריג מהאקסית. על השידה שליד המיטה שוכבים "ספר הטאו" ו"טבע התודעה", ספר הרצאות של אלן ווטס, פילוסוף שהנגיש לעולם המערבי את תרבות המזרח והיווה השראה גדולה לילדי הפרחים. שקל סימפל מנאומיו של וואטס בשלושה שירים שונים באלבום.

     

    את הפטריות לא בדיוק אכלנו, אלא יותר שתינו — קוצצים אותן בגריינדר ומניחים בכוס עם מעט מיץ לימון למשך כעשר דקות. החומציות של הלימון אמורה להקל על ספיגת החומר הלא פשוט לעיכול, וגם מטשטשת את הטעם הנבזי שלהן. שיחקנו קצת בכדור עם ביגי, הכלב שנקרא על שם הראפר האגדי, ויצאנו בלעדיו לעבר חוף הכלבים. "מוזר לי ללכת כאן בלי ביגי", אומר לי שקל. טוב, מוזר זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים.

     

    "הוא נראה כמו שניצל שעוד לא הכניסו למחבת", אומר לי שקל זמן קצר אחרי שאנחנו מתמקמים על סלע בחלקו הדרומי של חוף צ'ארלס קלור. יש די הרבה אנשים מסביב, למשל התייר הגרמני האדמדם ששקל דימה לחזה עוף עמוס פירורים. השניצל עובר ליד מדוזה שננעצה בחול כמונוליט ובוחן את הגופה הג'לטינית. אחר כך מרים צדף מהקרקע, ניגש למים לשטוף אותו, ומכניס לכיס. אנחנו מרותקים. לא לשניצל, למדוזה.

     

    השקיעה כבר החלה להיכנס לתנועה, וכך גם הפטריות. אנחנו בוהים בעננים המתאספים ומתפרקים לנגד עינינו, בקרני האור שחותכות את השמיים לסרוגין, בצבעים המתגוונים בכל מצמוץ. ממשיכים להביט באור המשתקף מהמדוזה בזמן שאב מעודד את בן החמש שלו לגעת בה עם קצה הרגל. "תראה במיקרוסקופיות איך הדבר הזה קורה", מפנה שקל את תשומת לבי המתפזרת, "זה שוט מגניב".

     

    ילד אחר משחק על החוף, והתנועה הילדותית שלו זורקת אותנו למחשבה על כך שילדים הם הדבר הכי קרוב לבריאה, כי הם הרגע הגיעו משם, וכמה חבל שאנחנו מאבדים את הזיכרון של השנים הראשונות.

     

    מחקרים רבים הראו שתחת השפעת פסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות הזיה, המוח מארגן את עצמו מחדש. נתיבי נוירונים מסוימים נחלשים באופן זמני, והמוח בונה חדשים, מעקפים אם תרצו. אולי זו הסיבה שכל רעיון תחת השפעה מרגיש חשוב, וכל ניואנס הופך לסמל. השקיעה התפרקה בתוך ראשי לשכבות צבע.

     

    הכחלחלות העמוקה של השמיים היוותה את הפס העליון, מתחתיה שכבת עננים אפרפרה־לבנה רוססה על גבי שאריות אור השמש. קו נוסף חצה בין השמיים לים בכחול כהה ומנצנץ שנמשך עד החוף, שבתורו החזיר גוונים של סגול וירוק שפעמו על הקרקע.

     

    כמו ציור נושם הצלחנו לראות את משיחות המכחול של המציאות

    אני חולק עם שקל את התבונות השמימיות שלי, והוא משיב שזה פשוט הפטריות. No Shit, אני עונה. בעיני שקל המקור לנקודת המבט החדשה על דברים שכבר ראינו אלף פעם, הוא ביכולת של הפטריות לחדד את הפוקוס. "בתכלס מה שהן עושות, ואת זה נוכחתי לגלות בתקופות שהייתי עושה מיקרודוזינג (לקיחת מנות זעירות ומדודות של פסילוסיבין לאורך זמן, מ"ש), זה שהן נורא מרכזות אותך.

     

    כשאתה עושה את זה במינונים נמוכים ואתה לא בטריפ, אז זה כמו ריטלין. אתה מסוגל להתמקד במה שאתה עושה כרגע, אתה יכול להתחדד על זה. אם אקח את הריכוז שלי לענן הזה, אני מסוגל ממש לפרק אותו. תנסה רגע להתרכז בזה. אתה שם לב כמה אתה מסוגל להתמקד בכל פרט קטן, כל זיז, כל נקודה. גם כשאתה עושה מוזיקה תחת ההשפעה של זה אתה מצליח להתמקד".

     

     

     

    המואזין השכן מתחיל לנגן בקולו, כאילו מתעקש ליצור עבורנו פסקול ייחודי לסיטואציה. ואם זה לא היה מספיק, נערה שעומדת ממש ליד המדוזה מצטלמת לסטורי באינסטגרם על רקע השקיעה. היא עושה פלוסינג, הריקוד המפורסם והמטומטם למראה מפורטנייט. שום דבר מזה, או מהצבעים המשתנים בכל התנפצות רכה של גל על החוף, לא מסיח את דעתי מדבריו של שקל על יצירה תחת השפעה.

     

    "'אהבה ותופים' זה אני. כשעשינו אותו לקחנו כמו עכשיו, גרם כל אחד. אתה מצליח לחשוב טיפה מחוץ לקופסה, כאילו יש אזורים במוח שלך שנכבים כדי שאזורים אחרים יפעלו. לא ניגשנו לזה עם משהו מראש, פשוט היה לנו את הפוקוס הזה. התפקסנו על המלודיה ונתנו לזה לצאת. לקחתי גריינדרים וניגנתי איתם את הסנר, בזמן שישי הביא לחן שפשוט יצא ממנו. זה לא לשבת שעות ולתכנן — זה בא מהמקום של בוא נעשה סמים ונראה מה ייצא".

     

    שיר הפתיחה הזה נותן את הטון לכל האלבום, שמרגיש בעצמו כמו מסע הזייתי שלם. גוני הצבעים מוחלפים במרקמי מוזיקה שנעים בין טראפ אגרסיבי לבלדות שרוטות. "אהבה ותופים" נפתח עם צלילי חיות האמזונס ומתפוצץ על אוזן המאזין עם מקצב תופים אפריקאי שנכנס בשיא הכוח באמצע השיר. "למדתי לאהוב מפרפרים/ מתקרבים לאש ונשרפים/ הרוח חיה בתוכי/ לא בחוקים, לא בספרים". המילים משאירות הרבה מקום לדמיון, ובכל זאת מצליחות להישאר חדות מספיק כדי לבאר את שם האלבום ולשתול כמה רעיונות מעניינים בתווך.

     

    "המילים הן פשוט מלא שורות שלי שכתובות לי ב־Notes בנייד", מסביר שקל בעודנו מביטים בתימהוני שהולך על החוף כשחולצתו תחובה בבטחה במכנסיו. בטח עבורו אנחנו התימהוניים. "זה כל מיני מסקנות סטלות שרציתי לשתף עם העולם. נגיד השורה 'אמא אדמה היא הכי כוסית'.

     

    זה הגיע מרגעים כאלה, לא בהכרח רגעים של סטלה, אלא רגעים של להסתכל על נופים מטורפים בדרום אמריקה ולהבין שיש הרבה בנות, הרבה כוסיות, אבל בסופו של דבר היא הכי — לא יודע אם אני אפילו עושה צדק למחשבה המקורית, אבל כאילו להגיד שהיא המהות של כל היופי. שזה היופי הבתולי הטבעי האמיתי. זה פאקינג להסתכל על מעבר הצבע של שקיעה ולהגיד, זה יופי".

     

     

    גם אני חושב שאמא אדמה הכי כוסית

    אני יודע את זה כי מסיבה שעד היום אני לא לגמרי מבין, ירדתי לאמא אדמה. זה קרה במהלך החוויה האינטנסיבית בחיי, בטקס איוואסקה שהשתתפתי בו לפני כמה שנים בפאתי פרדס חנה, מרחק אלפי קילומטרים מיערות האמזונס שבהם הצמח גדל. בעוד פטריות עובדות כפילטר שדרכו העולם החיצוני פוגש את הרגש הפנימי, איוואסקה היא פילטר פנימי שמשחרר את התת מודע להתפרע. במילים אחרות, עוצמים עיניים וחווים הזיות באופן ריאליסטי להפליא. ולעתים, ריאליסטי להפחיד.

     

    אני, בכל אופן, ראיתי מעליי אישה שחורה יפהפייה. לא כמו ביונסה, אלא בצבע פחם, שחור מוחלט. היא עמדה מעליי בפיסוק ערום, למרות שלא ראיתי אף פרט, ופשוט ידעתי שזו אמא אדמה. לא הייתה לי שום סיבה חיצונית לחשוב כך, אבל גם ככה כל החוויה הגיעה מבפנים.

     

    באותו הרגע, מתוך דרייב פנימי לא ידוע, היה לי ברור שאני חייב לרדת לה. לא רוצה, חייב. שלפתי את הלשון והתחלתי, הממ, להתחבר לטבע. כלומר, בפועל שכבתי על הגב בפרדס חנה לצד 30 היפים שחושבים שאלוהים יורק להם מג'דרה של חוכמה לתוך הפה וליקקתי את השמיכה שהבאתי מהבית.

     

    כשאני מספר לשקל על המין האוראלי המטאפורי הוא צוחק, ואז מרצין. גם הוא פגש את אמא אדמה במהלך טקסי האיוואסקה, אם כי בגוף אחר ("סוג של קופה קטנה, אבל בווייב של דיסני") וללא משחקי לשון קינקיים. "זה נורא פוגש אותי. יש את המפגש הזה עם אמא אדמה שאתה לא יכול שלא להרגיש את המיניות הזו. ז

     

    זה כל כך טהור הדבר הזה. שם אתה פוגש את עצמך, איפה אני רואה מיניות? איך הפלירטוט שלי עם אמא אדמה? אולי אני צריך לחזר אחריה קצת? זו תחושה נורא מופשטת. סמים פסיכדליים גורמים לך להסתכל פנימה ולהתחבר למי שאתה. זה המקום שמפרק את האגו, ואתה יכול לפתוח את הראש יותר ולהתחבר לדברים שנחשבים כבריאה. ואז אתה חוזר ופוגש את המקום הזה של האגו, את המציאות — וזו תמיד הסתירה. זו המהות של האלבום".

     

     

     

    עם המבט עדיין לעבר השקיעה המשתנה ללא הרף, אני שואל את שקל על טקסי האיוואסקה שעבר במעמקי האמזונס, תחת מעטה עצים שמונע מהשמש לפגוש את האדמה, אבל הפטריות מושכות אותנו לדבר על בוטניקה. "אתה הולך שם ורואה צמחי אננס. אננס! מתי ראית צמח של אננס? זה צמח מדהים ודפוק ברמות קשות", הוא אומר בסערה, ומתחיל לספר על המראה המפתיע של פרי האננס והצמח שנושא אותו על ראשו. "אני אפילו לא מבין איך הוא מחזיק את הפרי. הוא כאילו מגיש לך אננס".

     

    זה מה שאנחנו בסוף, צמחים.

     

    זו לכל הדעות אבחנה מטומטמת. אבל לכל מי שיצאו מדעתם, זו מחשבה הגיונית לחלוטין. ובאותו הרגע היא גם הייתה חשובה, אז המשכתי אותה. נועדנו להפיץ את הפרי שלנו, ומוזיקה היא הפרי שלך, האננס שאתה מגיש לעולם. "טוב אתה!", הוא קורא ומתפקס יחד איתי למחשבה.

     

     "זה כאילו עברנו מלהיות משהו פיזי שצריך להפיץ את הזרעים שלו למשהו הרבה יותר רוחני. כל הבוהמה הזו, האמנות. מוזיקאים, כותבים, כל מיני כאלה — כולנו רק רוצים להשיג יותר השפעה על העולם. זה כל מה שאנחנו רוצים. יש משהו מיוחד בזה שאתה פשוט אתה, וזה משפיע על כל כך הרבה אנשים. זה פשוט, לא יודע, אצילי? כי אתה יודע שאדם אחד, מחשבה אחת, יכולים להשפיע על מיליונים. 

    במיוחד היום עם הרשתות החברתיות. יש הד כל כך רחב לדברים שאתה עושה. באף עידן אחר בהיסטוריה לא יכולת לגרום לקול שלך להדהד כל כך חזק".

     

    אולי הסמים הפסיכדליים עוזרים לחדד את נקודת ההשקפה שאתה צריך לבנות כדי ליצור, אני מציע. כדי שיהיה לך מה להגיד אחר כך. מזון לנפש. "אתה כאילו הולך ונפתח לעולם אחר, ואתה יכול לחזור עם משהו ולספר, וזה חשוב נורא", הוא אומר ושולף סיפור מתוך הרצאה של אלן וואטס.

     

    "בבודהיזם יש כמה סוגי בודהה. סוג אחד הוא בודהה שמשיג הארה בשביל עצמו, הוא נקרא פרטייקה בודהה (מסנסקריט: הבודהה הבודד, מ"ש). זה קצת כינוי גנאי. מנגד ישנו הבודהה שחולק את ההארה עם אחרים. פה זה המקום של אדם כמוני, שיכול להשיג את ההארה הזו ויש אנשים שמקשיבים לו, יש לו את הקול לבטא את הדבר הזה. להיות הבודהה שנותן חזרה. סבבה שהלכת וראית את הבריאה — תן משהו לעולם חזרה".

     

     

     

    שעתיים בדיוק אחרי שהתיישבנו מול השמש הנעלמת, משהו פנימי אומר לנו שזה הזמן לקום ולנוע

    לא יודע, אולי זה אותו דרייב שקרא לי לרדת לאמא אדמה. עברנו ליד המדוזה שקפאה במקומה, וצעדנו במעלה החוף. שוחחנו על היכולת המופלאה של בני אדם לזהות ולהעריך יופי, אבל דעתנו הוסחה. ואולי בעצם התפקסה על הדבר היותר נכון באותו הרגע. במילים פשוטות, ראינו תחת יפה של בחורה ששכבה על החוף.

     

    בשיר "איש מושך" כתב הראפר פדרו גראס "מה טוב בתחת? מה לא טוב בתחת? הכל טוב בתחת. מושלם. כמה יופי, כמה היגיון. פעמיים ת', באמצע ח', זה גם פלינדרום. זה לא סתם בשר מכוסה תחתונים, זו הוכחה שהאל בפרטים הקטנים".

     

    "בשבילי זה כאילו הבריאה", אומר לי שקל. בלחש, אל דאגה. בכל זאת, אנחנו גברים מודרניים שמבינים שחפצון זה רע, גם אם לעתים חוטאים בו בלחש. "זה כמו גור כלבים, זה פאקינג פאר הבריאה מול עיניך. טהור, לא נגוע. זה מה שמושך אותך, זה המהות של המשיכה המינית.

     

    יש עצים, יש הכל, אבל האננס שנשאר מתוך הדבר הזה הוא הפאקינג בוטי, שהוא כל כך מתוק שאתה לא יודע להסביר למה הוא עושה לך דברים כאלה. כל המוח המודרני הולך לפח. אנחנו מדברים על פסיכדליה ושוקעים לשיחות עומק — ובום, ראית בוטי הכל נמחק. אין, זה הכוח הכי גדול באנושות".

     

    טריפ, מילולית, הוא פשוט טיול. מסע בך. המוח נמצא בתזוזה מתמדת גם כשמכים שורשים מול השקיעה, אבל כשזזים ממקום אחד לשני והסטינג משתנה, עוברים פאוזה. תורם של הרהורי השמיים, האמנות והמדוזות עבר, ועכשיו גם הטיול שלנו היה חייב להתקדם.

     

    צעדנו לא יותר מקילומטר עד שהגענו למסעדת חוף, מסוג המקומות שמגישים לך ברד קמפרי תפוזים ופלטת פירות ים לצד חשבון מחריד. בעודנו שוטפים את רגלינו מהחול הרמנו מבט לעבר המסעדה, בצד ההפוך לשקיעה זיכרונה לברכה, ומצאנו במקריות קוסמית את הישורת האחרונה של הטריפ. אפילו לא הופתענו כשראינו שם את יוסי פיין.

     

     

     

    קשה להפריז בחשיבותו של יוסי פיין להיפ־הופ הישראלי. מעבר להיותו בסיסט אגדי (שניגן בין היתר עם דייוויד בואי, לו ריד, בריאן אינו, עפרה חזה, שלום חנוך ומאיר בנאי), הוא גם הפיק כמה מאבני הדרך הראשונים של ההיפ־הופ הישראלי — נייג'ל האדמו"ר ("חומוס מטמטם"), שב"ק ס' והדג נחש. עבור מפיקים ומוזיקאים ישראלים רבים הוא סוג של מורה זן. ובמקרה הוא גם זה שניגן את תפקיד הבס של "אהבה ותופים" באלבום של שקל. "הוא האיש שהכניס אותי למיקרודוזינג, הוא איש הפסיכדלים שלי", אומר עליו שקל בריחוף מסוים. מקריות כל כך שוברת היגיון, שזה רק הגיוני.

     

    עוד לפני שאנחנו מספיקים להגיד לו שלום, פיין כבר צועד לעבר גיטרת הבס שלו, פשוט המתין עד הרגע שבו נסיים את הטיול שלנו ונגיע לצלול לתוך מוזיקה. המוזיקה שפיין מנגן, במסגרת הפרויקט האחרון שלו עם המתופף בן אילון ובליווי הקלידנית שרון מנסור, כאילו נולדה עבור האזנה תחת השפעה פסיכדלית. שילוב של מוזיקה אפריקאית, מרוקאית ו־Fאנק מזיז רגליים. בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו, ואפילו לא ידענו. בחוף געש לא היינו מוצאים הופעה שכזו, ותודה לפקקים המחרידים של דרום תל אביב.

     

    אחרי הרבה מילים נאלמנו אל מול הופעה שגילמה את כל מה ששוחחנו עליו וראינו עד כה

    ילדים רקדו בתנועה משוחררת, תיירים גרמנים רטטו איתם, כמה אנשים הדליקו זיקוקים ליום ההולדת, משנים בן רגע את צבעי המקום. מרקמי הבס נעו כגלים שהתנפצו על מקצבי התוף, וכולם הזיזו את הפאקינג בוטי. היה אפילו בחור עם אפרו מרושל שהזכיר בצורתו מדוזה. לא בדקתי, אבל אני בטוח שהמלצרים הגישו אננס.

     

     בחיי שאני לא רוצה להיות פרטייקה בודהה, אבל את ההארה הזו אי אפשר לתאר במילים. מסוג החוויות המוזיקליות שפשוט צריך לחוות בעצמך. קצת כמו טריפ פטריות.

     

    "תן לי לקחת אותך למושג הזה של זמן. מתי שתינו את הפטריות? שש וחצי בערב, נכון?". השעה הייתה עשר וחצי, שקל ואני התאוששנו על ספסל בקצה הדרומי של רוטשילד. לפטריות יש אפקט מעוות זמן, והרגשנו כאילו עבר יום שלם בזמן הקצר שחלף מאז היינו בפאבלה. "מה עברנו בארבע שעות — ארבע שעות של יום רביעי רגיל, לא היית שם לב אליהן בכלל, מעביר אותן בפייסבוק. תראה מה עברנו בארבע שעות".

     

    "סמים פסיכדליים פותחים את הראש בקטע של אוקיי, המאמץ היומיומי והמשימות בחיים זה לא הדבר היחיד שיש. כשאני חוזר מדבר כזה ליצירה, מה יש לי בסופו של דבר? יש לי את הביטחון שלי עם עצמי שהייתי וראיתי. וכשאני אוציא את זה החוצה תוכלו לשמוע בקול שלי את המסע. באיך שאני חושב, באיך שאני מדביק את הקיק הזה לסנייר ההוא, כי עכשיו אני כבר לא חושב רגיל. זה מה שיוסי פיין אמר לי עכשיו, שצריך שנייה עם האלבום הזה. שזה לא אלבום של ישיבה אחת".

     

     

     

    אני חושב שזה קצת העניין, עניתי לו, עדיין באווירת המג'דרה של חוכמה. להיות הבודהה שמספר על ההארה דורש יצירה קשה יותר לעיכול. ולפעמים יסתכלו עליך כמין היפי שמדבר במושגים רוחניים מדי בזמן שיש מציאות להתעסק בה, אבל זה המחיר בלהביא את ההארה.

     

    "הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי זה שיגידו לי שלא באמת הבינו מה ניסיתי להגיד", הוא עונה בשלוות זן, "אבל כשבאים ואומרים לי 'הבנתי כל זיז וכל נים במה שניסית להעביר', זה הכי מספק. זה יותר מהשפעה — זו הבנה. גרמתי לאנשים להבין יותר טוב את עצמם, וזה הזוי, כי אני גם כזה. אני גם לא מבין את עצמי בשום צורה".

     

    זה בסדר לא להבין לגמרי, אני מניח. הנה, גם הקופים של קובריק לא הבינו את המונוליט, וגם כיום בני האדם מבינים את השפעת פטריות ההזיה על המוח עוד פחות משהם מבינים מה חושבת מדוזה על אנשים שבוהים בה גוססת על החוף. ובכל זאת, זה לא אומר שלא שווה לנסות.

     

    שקל ישיק את האלבום "ילד פרפר" במועדון "הבארבי" ב-7.8.


    פורסם לראשונה 30/07/2019 10:37

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים