כתיבה לילדים זו אחריות גדולה

מאיר שלו נע בין שמחה לכאב. שבוע וחצי עבר מאז שחברו הטוב ועורך כל ספריו, אברהם יבין, הלך לעולמו, והנה שלו חוגג בימים אלה את צאת ספרו האחרון שנערך בידי יבין. זהו ספר ילדים, סיפור אהבה. "ככה זה כשאוהבים" (הוצאת עם עובד) שמו, והוא מלווה בציורים מקסימים של איתי בקין, עליו אומר שלו כי "הוא אמן מחונן".

במרכז העלילה סיפור התאהבותו התמימה של ילד בן חמש בשם אורי בילדה בת גילו בשם תמר. אורי מתרגש ללכת לגן, אורב לה בפתח ביתה וחולם אותה בתור נסיכה על סוסה לבנה. "אני מאוד שמח שאברהם הספיק לערוך את הספר הזה, אבל אני גם מאוד עצוב שהוא לא יערוך את הספר הבא שלי", אומר שלו. "הוא כבר הספיק לעבור על ספר ילדים נוסף שלי שיצא בשנה הבאה, אבל זה מוצא חן בעיניי שדווקא הספר האחרון שהוא ערך הוא ספר ילדים, ולא נגיד רומן".

עטיפת הספר

מדוע?

"משום שלאברהם ולאשתו לא היו ילדים משל עצמם, אבל הוא מאוד אהב ילדים. הוא מאוד אהב את הילדים שלי, והם גם ביקרו אותו בחודשי חייו האחרונים. איכשהו זה מוצא חן בעיניי שהוא ערך את ספרי הילדים האחרונים שלי".

במשך שלושים שנה ליווה יבין את שלו, מאז יצא הרומן הראשון שלו, "רומן רוסי". במקביל הוא היה גם עורכם של יהושע קנז וחיים באר ותירגם יצירות מופת כמו "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי־די סלינג'ר, "חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול, "העבד" ליצחק בשביס זינגר, ועוד. מערכת היחסים בינו לבין שלו הייתה מעבר לפן הספרותי, והוא מעדיף כרגע שלא להתעסק במי שימלא את החלל הזה וישמש כעורכו.

"אברהם התייחס לספרי ילדים כמו שהתייחס לרומנים", הוא מסביר. "הוא היה בעל מלאכה, וגם בספר הזה הוריד לי משפט בטענה ש'רואים שנהנית יותר מדי בדף הזה'. הוא ערך כל דבר שלי, ואני רואה בזה פריבילגיה גדולה. לא דחוף לי למצוא כרגע עורך אחר. אני מעדיף להתעצב על זה שמת לי חבר קרוב".

רק שלשום חגג שלו יום הולדת 71, אבל הוא משתדל לא לחשוב יותר מדי על הגיל. "אין בגיל שום דבר מיוחד מבחינתי", הוא אומר. "הגיל המשמעותי ביותר בחיי היה 40, משום שזה היה הגיל שבו פירסמתי את הרומן הראשון שלי ונעשיתי לסופר. יש תחושות פיזיות שהן שונות, נגיד כל כאב פיזי שכרוך בפציעה שחוויתי בשירות הצבאי שלי הוא היום יותר גדול".

מבחינה ספרותית הוא מעריך דווקא את תקופת הילדות כזו שעיצבה את עולמו. "התחלתי לקרוא בגיל צעיר", שלו אומר, "הוריי לימדו אותי לקרוא ולכתוב בגיל ארבע, והייתי קורא כפייתי. וגם כשקראתי את מיטב הספרות העולמית, אף ספר לא הפתיע אותי וריגש אותי כמו ספרי הילדים שקראתי בגיל שבע ושמונה. אפילו 'לוליטה' של נבוקוב לא הפתיע אותי כמו ספרי אריך קסטנר".

איך אתה מסביר את זה?

"אני מרגיש אחריות גדולה בכתיבה לילדים, כזו שלא קיימת לי ככותב למבוגרים. עבור ילדים רבים הספר הזה ועוד רבים אחרים הם הכניסה שלהם לעולם הספרות, ולכן צריך להגיש להם דלתות איכותיות. כשילד קטן קורא ספר, הוא עובר מהפך אינטלקטואלי בלי שהוא מודע לו. אני רוצה לתת לילדים בעיקר ספר טוב. גם למבוגרים, אבל אני יודע שהמפגש של אדם מבוגר עם ספר הוא שונה".

את סיפור האהבה של אורי שלו מסביר כמעשה מיוחד ביותר בספרות הילדים. "זה סיפור אהבה עם כל ההתרגשות, עם יובש בגרון ופעימות הלב", הוא אומר. "אני חושב שלא בכדי זה הנושא הספרותי הכי פופולרי שכל הסופרים והמשוררים כותבים עליו כבר 4,000 שנה. בסיפור שלי יש אחיזת ידיים בין ילדים ויש התאהבות. זה קיים, ואני זוכר את זה מהילדות שלי ושל הילדים שלי. ילדים מתאהבים. וזה מוזר שעוד לא כתבו סיפור אהבה על ילדים. מרים ילן־שטקליס כתבה שירי אהבה נכזבת כמו 'פרח נתתי לנורית', אבל מעבר לזה לא זכור לי סיפור שלם. ומלמדים אותנו שילדים בגיל החביון נפרדים, והבנים לא אוהבים את הבנות ולהפך, אבל אני רוצה להגיד לך שמעולם לא הייתי בגיל הזה, ותמיד נהניתי בחברת בנות והרגשתי בנוח".

הזכרת את "לוליטה" של נבוקוב. אתה חושב שהספרות יכולה לגעת בכל הנושאים, למשל - אירוע הנערים בקפריסין?

"אני לא אוכל באופן ספרותי לכתוב על אירוע מהסוג שהתרחש בקפריסין, למרות שזה לגיטימי. אני יותר רומנטי ובוודאי לא הייתי מוצא את עצמי בבילוי הבהמי של הנערים בקפריסין. אבל אני אומר לך שאם איזשהו סופר מחליט לעשות עם זה משהו, זה לגיטימי. כל מעשה שאנשים עושים הוא לגיטימי לספרות. כבר תיארו מחנות ריכוז ודברים קשים ביותר. בשביל זה הספרות קיימת. היא זכאית לטפל בכל נושא שהמציאות מספקת לה. ומהסיבה הזו אני לא שותף לביקורת שיש לאנשים על 'לוליטה'. זה מסוג הביקורות שהאינקוויזיציה הפעילה על המדע. יש חופש מדעי וספרותי, וכל בנאדם יכול לשפוט בעצמו ולהגיד 'זה לא מתאים לי', ולסגור את הספר".

לצד ספרי הילדים, שלו ממשיך לעבוד על הרומן הבא שלו. שנתיים עברו מאז ספר הרשימות שלו, "גינת בר", ושש שנים מהרומן האחרון, "שתיים דובים". "אני התחלתי לפני שנתיים רומן שעבדתי עליו שנה", הוא אומר, "אבל הוא לא התנהג יפה אז העמדתי אותו בפינה והוא עכשיו מתייבש לו. התחלתי רומן אחר, אברהם היה מעורב בהחלטה שלי לעזוב את הרומן בצד. זה קרה לי בעבר עם 'שתיים דובים', ואני מאמין שעוד אחזור לכתוב אותו. ייקח לי שנה־שנתיים עד הרומן".