"כבר לפני חודשים ביקשנו סיוע בשכר דירה והכרה בנכות שלי. כלום לא זז. אם לא המוות האכזרי של אופיר, מי היה שומע אותי?"
אחרי שפגע בו הכדור הראשון, בחניה של הקניון ברמלה, אמר אופיר חסדאי לגבר בן ה–74 שעמד מולו: "אתה נורמלי? למה ירית בי?" | הכדור השני הכריע אותו עכשיו מנסים שכניו של ויקטור קטן להבין מה עבר לו בראש כששלף את האקדח ולמה בכלל הסתובב איתו | האלמנה דקלה, שנותרה עם שלוש ילדות, שתיים מהן בעלות מוגבלויות, וסובלת בעצמה מניוון שרירים, לא יודעת איך ממשיכים מכאן | "יובל אמרה: 'אבא היה לוקח אותי לבריכה, משחק איתי. מי ייכנס איתי עכשיו למים?' לא ידעתי מה לענות"
שורה 12 בחניון של קניון עזריאלי ברמלה, מפלס קומת הרחוב. זו שורת החניה האחרונה באגף הצפוני במתחם הקניות, גדר מפרידה בין הרכבים החונים לרחוב המהביל. גודל חניה סטנדרטי, תחום בין שני קווים לבנים בוהקים, יש מספיק מקום לרוחב למכונית משפחתית, ועוד קצת לפתיחת הדלתות. מקובל להכניס את הרכב בין הקווים, להתחשב באחרים, לא לתפוס שני מקומות. זו הנורמה, אף שהיא אינה קבועה באף חוק.
כשבאנו ביום שלישי השבוע לחניון, למקום שבו נרצח יומיים קודם לכן אופיר חסדאי בעקבות ריב על חניה, כבר לא ראינו את סרטי הסימון שהקיפו את זירת הפשע. זה קניון ענק וממוזג שעכשיו, בחופשת הקיץ, משפחות נוהרות אליו עם הילדים להפעלות חינם. איש אינו רוצה לחזות בזירת רצח, להביט בסרטי הסימון המשטרתיים ולהריץ תסריטי אימה על שהתרחש כאן.
אחר כך, בביתו של המת, מרחק שתי דקות נסיעה מכאן, תאמר לנו האלמנה דקלה, כי הם בסך הכל רצו לקנות מצעים חדשים בחנות סטוק שנפתחה לא מזמן בקניון. יש שם עכשיו מבצע, ארבעה מצעים ב־100 שקל. "זה כל מה שרצינו, מצעים", היא בוכה, "להיכנס פנימה, לעשות סיבוב קצר, לקנות ולחזור הביתה. בחלומות הכי שחורים שלי לא דמיינתי שזה מה שיכול לקרות בקניון. זה הזוי".
בן 40, אב לשלוש בנות. רוני ויובל התאומות, בנות תשע וחצי, ואריאל הודיה הפעוטה בת השנה וחמישה חודשים. רוני לוקה בשיתוק מוחי ופיגור שכלי. מרותקת לכיסא גלגלים, לא הולכת, לא מדברת, מצבה מצריך טיפול צמוד. אריאל הודיה חולה בניוון שרירים, נעזרת במכשיר הנשמה המצפצף בכל פעם שצינורית המכשיר ניתקת מהפייה הקבועה בגרונה. כשבאנו אל בית המשפחה היא בדיוק התעוררה ודקלה ביקשה מאמא שלה, גולדה, שתביא אותה אליה ממיטתה. "אני מפחדת לנתק אותה מהמכשיר", ענתה גולדה, "הצפצופים מלחיצים אותי".
אופיר תיחזק פה את הבית ויושביו לא כאמירה מהפה אל החוץ. זה מה שעשה יומיום משש בבוקר עד שעת לילה מאוחרת: פירפר בין הבנות החולות ואשתו המתקשה בעמידה והליכה, לבין יובל הבריאה שזקוקה אף היא לתשומת לב של ילדה מתבגרת.
בני המשפחה מספרים על יובל שהיא ילדה מלאת שמחת חיים, קופצנית וחסרת מנוחה, בדיוק כפי שהיה אביה בילדותו. ביום ראשון היא התיישבה במושב האחורי של המאזדה 323 החבוטה שלהם, ליד אחותה אריאל. ספרנו שני רמזורים בין הבית למרכז הקניות. השומר בכניסה לחניון ביקש מאופיר לפתוח את תא המטען. חסדאי עבר את הבדיקה, פנה ימינה וחיפש מקום פנוי. יש עוד שתי קומות חניה מעל, שפע של מקומות, אבל חסדאי רצה לחנות כמה שיותר קרוב לכניסה בקומת הרחוב, כדי לא להכביד על אשתו הסובלת אף היא ממחלת ניוון שרירים.
בשורה 12 יצאה בדיוק מכונית מחניה. חסדאי המתין בסבלנות. בדיוק אז הגיע ויקטור קטן ברכבו מהצד השני, לידו ישבה אשתו, והשחיל את מכוניתו למקום החניה הצמוד למקום לו המתין חסדאי. זה מעשה יומיומי המתרחש בכל רגע במאות מרכזי הקניות הפזורים ברחבי הארץ.
קטן, 74, תושב שכונת גני אביב בלוד, החנה את רכבו באלכסון, כך שחלק מהרכב עמד על החניה אליה התכוון חסדאי להיכנס. גם זה עניין יומיומי מקומם הנעשה מתוך חוסר תשומת לב ואי־התחשבות באחרים. חסדאי העיר לאשתו של קטן שיצאה בדיוק מהרכב, ביקש ממנה שתאמר לבעלה להתיישר. היא ביטלה אותו בבוז, אומרת דקלה, לא התייחסה. חסדאי יצא אליה. דקלה נותרה בתוך הרכב. "לא שמעתי את חילופי הדברים ביניהם", היא אומרת, "אולי אופיר הרים עליה את הקול והיא נבהלה, כי פתאום ראיתי אותה חובטת בו בתיק שלה והוא גונן על עצמו בידיו, ניסה להדוף אותה והיא נפלה על הארץ".
בשלב הזה דקלה יצאה מהרכב. השומר בכניסה לחניון שמע את הצעקות וקרא בקשר למאבטחים שייגשו לראות מה קורה. הוא עצמו לא היה יכול לעזוב את העמדה, לכן לא רץ לשם בעצמו. הכל קרה מהר. קטן יצא מהרכב, הקיף אותו והתייצב מול חסדאי עם אקדח שלוף.
להארכת המעצר שלו ביום שני השבוע, בבית משפט השלום בראשון־לציון, נכנס קטן אזוק ברגליו. בגו שפוף התיישב על ספסל עץ באולם של השופטת רבקה גלט והסתיר את פניו בידיו. איש גדל גוף, רחב, שיער שיבתו דליל, ידיו רועדות ונשימתו כבדה. מה חשב לעצמו חסדאי כשראה מולו את קטן המבוגר, המתקשה בנשימה, ובידו אקדח? האם הספיק לתהות מה הולך לקרות עכשיו? קטן ירה ירייה אחת לפלג גופו התחתון של חסדאי ודקלה אומרת שלא הוציא מילה מפיו, פשוט סחט את ההדק. אופיר נפגע אבל המשיך לעמוד ודקלה אומרת שבעלה, טושי, שם החיבה שנתנה לו, אמר בפליאה, "'אתה נורמלי, למה ירית בי?'" קטן המשיך בשתיקתו והשיב לו בכדור נוסף, הפעם פגע בחזהו. כשהגיעו המאבטחים חסדאי שכב על הארץ, מתבוסס בדמו.
יחד מאז הצבא
דרך סיפור הרצח המזוויע הזה, הסתמי כל כך, נחשף סיפור המשפחה. אילולא נקטל חסדאי, מציאות החיים הקשה של בני המשפחה הייתה נותרת נחלתם בלבד. שלושה וחצי חדרים קטנים, קומה רביעית, שכונת רמת דן במזרח רמלה. הדירה מלאה עכשיו בארגזי מזון, חיתולים, מגבונים ומשחקים. כל כמה דקות נפתחת המעלית ויוצאים ממנה אנשים המבקשים לתרום למשפחה, בידיהם חבילות הנערמות בכל פינה.
הוא יליד תל־אביב, שכונת נחלת יצחק, היא ילידת רמלה, גדלה במרכז העיר. אחותו הגדולה רינת אומרת שהיה אח מושלם. "בכל מסיבה, בכל אירוע הוא היה המסמר. קופצני, מרעיש, מצחיק, משתולל, מלא אנרגיה. היו לו חיים לא קלים בתור אבא. אמר לי שמאוד קשה לו אבל שאני לא אדאג. 'יש לי משפחה ואני לא מוותר, אני מתגבר על הקשיים כי אין ברירה'".
את דקלה פגש בצבא, בגדוד רותם של גבעתי. היא הייתה הפקידה של מ"פ המפקדה, הוא לוחם בגדוד. הכירו בסדרת חינוך בהרי ירושלים. "היה לו טייפ עם קסטות של אבי ביטר וליאת בנאי וביקשתי ממנו שישאיל לי אותו לחדר, להשמיע לחברות הצפוניות שלי. הוא גדל אמנם בתל־אביב, אבל הנשמה שלו הייתה רמלאית". יום קודם, בלווייתו, פגשנו את חבריו מהשירות בגבעתי. "העברנו ימים על גבי ימים במארבים בלבנון, בסיורים בשטחים, באימונים בדרום, בפתיחות צירים בעזה לפני ההתנתקות", אמר זאב רפאלוביץ', "ובסוף הוא נהרג בחניון ליד הבית על ריב מטופש בגלל חניה. זה לא ייאמן. היה לו לב זהב, בנאדם שתמיד נכון לעזור לך בסחיבות, לעודד, לא לתת לך ליפול".
מאז הצבא הם יחד, בגיל 24 נישאו. היא עבדה בעבודות פקידות, קופאית בסופר וסייעת בגן ילדים, הוא כסייר בחברת אבטחה, שליח בסופר, בחלוקת כַּדי מים מינרליים ומחסנאי בחברה גדולה. חיו בצמצום, בדירות שכורות. במשך שנים ניסו להיכנס להיריון וכשלו.
"התחלתי טיפולי הפריה וכל פעם הפסקתי, התחלתי, הפסקתי, עד שאמרתי לאופיר: 'הפעם מתחילים ולא עוצרים'", מספרת דקלה. "קיבלתי זריקות, לקחתי הורמונים, כל מה שצריך, עשו לי הפריה ועל הניסיון הראשון זה נקלט, מזל טוב, יש לך שני עוברים. היינו בעננים. ארבעה חודשים בערך בהיריון היינו באולטרסאונד והרופא אומר לנו, יש לכם שתי בנות, לאחת מהן יש קלאב פוט. זה אחד הסימנים לניוון שרירים. אמרנו, טוב, זה קוסמטי. דיברתי עם אמא שלי והיא אמרה: 'גם לעינב (קרובת משפחה) היה את זה והיא עשתה ניתוח ברגליים ונהייתה לוחמת בצבא'. אמרתי, סבבה, אפשר לסדר את זה. לא עשיתי מי שפיר למרות שניסו לשכנע אותי. אמרתי, מה שיוצא זה מתנה מבורא עולם, אני יולדת, לא מעניין אותי כלום.
"הייתה לי רעלת היריון, נאלצתי ללדת בשבוע מוקדם, 32 + 5 בניתוח חירום קיסרי. הוציאו את רוני שחורה אחרי הכחלה, עשו לה החייאה וחיברו אותה להנשמה, ויובל הייתה בסדר. אחרי 12 יום ניתקו את רוני מההנשמה והיא התחילה לנשום לבד, עשתה רושם שהיא בסדר. באנו הביתה שמחים, חיכינו לילדות האלה הרבה זמן. עברו חודשיים, שלושה, חצי שנה, יובל מתקדמת, זוחלת, רוני לא עושה כלום. מסתכלת עלינו ככה, בוהה. משהו פה לא היה בסדר. התייעצנו, הלכנו לרופאים, שלחו אותנו לאם־אר־איי מוח. האבחנה: 'יש לילדה שלכם שיתוק מוחין'.
"אמרנו, אוקיי, קיבלנו את זה, מה נעשה? זו הילדה שלנו. נטפל בה, נעשה מה שצריך. היינו מאוד חזקים בהתחלה אבל אני, כשנפל לי האסימון אחרי כמה זמן, נרתעתי מהילדה שלי. תפסתי ממנה מרחק. זו הסיבה שהיא יותר קרובה לאופיר ואליי פחות. היא לא מבינה איפה אבא שלה, רגילה שהוא זה שמלביש ומרים אותה, זה שהיא נתלית לו על הצוואר כשהוא מחבק אותה.
"בגיל שנתיים וחצי ישבנו עם פסיכולוגית ששאלה אותנו על רוני, מה היא עושה, מה היא לא עושה, ותוך כדי הפגישה היא אומרת: 'יש מצב שלילדה שלכם יש גם פיגור שכלי'. אמרתי לה, 'אין לה פיגור שכלי, היא בסדר גמור', והפסיכולוגית הניחה עליי את היד הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'דקלה, קחו אותה לאבחון'. האבחון העלה שיש לה פיגור שכלי ברמה גבוהה. מה נעשה, זו הילדה שלנו".
רישיון להרוג
בבית המשפט גולל עו"ד דניאל כפיר את המחלות של קטן ואשתו. האישה עברה מספר אירועים לבביים ומוחיים, היא חולה בסרטן, ולפני מספר שבועות השתחררה מאשפוז ממושך בעקבות ניתוח. קטן עצמו מתקשה בשמיעה, סובל מסוכרת, אסתמה ולפי הסנגור, "מתחילתה של דמנציה".
עם כל התיק הרפואי שלו, מדהים שהאיש הרועד הזה מסתובב חמוש באקדח. בשביל מה אדם מבוגר, במצבו, נושא בכלל אקדח? מה חשב לעצמו כשתחב ביום ראשון בצהריים את אקדחו לנרתיק וטמן אותו באחוריו? את רישיון הנשק קיבל ב־1986 כשעבד כנהג מונית והרבה לנסוע גם לשטחים. מאז עברו שלושה עשורים ולמרות הזקנה והמחלות, רישיון החזקת הנשק שלו עדיין בתוקף.
בין דירותיהן של שתי המשפחות מפרידות פחות מעשר דקות נסיעה. בדרך לגני אביב מרמלה נסע מאחורינו רכב הסעות שצפר בעצבנות. התנועה לפנינו התנהלה בעצלתיים, נהג ההסעות לא הפסיק לצפצף אבל איש מהנהגים לא העיר לו. אולי כי לא שמעו בגלל המזגן, אולי מהפחד. לך תדע איך סיטואציה כזו יכולה להיגמר. כשדפקנו על דלת הבית פתח לנו הבן של הקָטנים ומיהר לטרוק אותה. כמו אביו הוא איש גדול, נראה בשנות ה־30 המאוחרות לחייו, את פניו מעטר זקן צרפתי. חוץ מהבן המתגורר עם הוריו יש גם בת גדולה, ממנה יש לבני הזוג נכדים.
רוב השכנים בבניין מבוגרים. חלקם עלו ממדינות חבר העמים ומתקשים בעברית. הקטנים גרים בקומת הכניסה בדירה משמאל ומיעטו לצאת מהבית. כשהלכנו בשכונה ושאלנו עליהם, איש לא הכיר את שמם. דוד יקותיאל מקיוסק "ארבע העונות" אמר בפליאה: "כולם כאן שואלים מי זה ויקטור קטן שירה בבנאדם על חניה ואף אחד לא תיאר לעצמו שהוא גר פה. איזה אידיוט".
מתווך הנדל"ן השכונתי, אדונירם אבוטבול, סיפר שהייתה לו בת זוג שגרה בבניין של הקָטנים. "הייתה מהם נזילה לדירה שלה והם סידרו הכל מהר בלי בעיות".
אבוטבול התקשר למיכאל דרור, שכן בבניין, לברר על משפחת קטן. הוא תפס אותו בדיוק בשדה תעופה בקרואטיה. "הם שכנים בסדר גמור, אין רעש מהדירה שלהם", אמר דרור, "ויקטור בנאדם מאוד שקט, לא עושה בעיות, אומר שלום בחדר מדרגות. אני לא מאמין עליו שעשה דבר כזה. כשפירסמו את השם שלו, נדהמתי".
ידעת שיש לו אקדח?
"לא היה לי מושג, אבל חשבתי לעצמי, מאיפה באמת יש לו נשק".
דקלה אומרת שכשקטן נעמד מול בעלה, הוא כבר אחז באקדחו. "הוא לא הזהיר אותו, לא צעק לעברו, לא ירה באוויר, כלום. למה ירית בו בכלל, זה מה שהייתי שואלת אותו, מה פתאום ירית, בנאדם? ואם כבר ירית לו ברגל, למה ירית גם בחזה? אין לי מילים. הייתי חונקת אותו, יורקת לו בפרצוף, מאחלת לו שיירקב בכלא ויסיים שם את חייו".
היא יושבת על הספה, ברקע הצפצופים של מכשיר ההנשמה. "אני כבר שנים מאוד עייפה. קשה לי לעמוד הרבה זמן על הרגליים, כל מאמץ שואב ממני כוחות אדירים. לא חשבתי שיש לי משהו, חשבתי שזה בגלל שאני שמנה. כשהתאומות היו בנות שנה וחצי עברתי ניתוח טבעת בקיבה כדי להרזות. הקאתי כמעט כל מה שאכלתי ותוך כמה חודשים ירדתי כמעט 60 קילו. נהייתי רזה. אמרתי לעצמי שלהיריון של אריאל אני נכנסת רזה. אריאל הייתה מוקפאת שמונה וחצי שנים. אמרתי לאופיר, 'יאללה, הגיע הזמן, עוד מעט אני בת 40, אני רוצה להביא ילדה לפני גיל 40', והוא אמר: 'יאללה, אני איתך'.
"עשיתי הפריה ותוך שבועיים היא נקלטה. ההיריון התפתח אבל לא הרגשתי את הילדה בבטן, ואמרו לי שבהיריון שני מרגישים יותר תזוזות של העובר. התחלתי לדאוג. עשיתי את כל הבדיקות. מי שפיר, בדיקת מוח, אקו לב, ייעוץ גנטי, והכל תקין. בשבוע 35 + 2 התחילו לי צירים, רצנו לבית חולים, נכנסתי לחדר לידה בשעה אחת, ובשעה שש אריאל כבר הייתה בחוץ בלידה רגילה. ואז חשכו עיניי: לא קיבלתי אותה לידיים, הילדה הייתה עם דופק מאוד נמוך, בלי נשימה, מיד חיברו אותה למכונת הנשמה. שידור חוזר. התחלתי לבכות. אופיר רצה לחטוף את הילדה מהאחיות והרופאים שטיפלו בה. היינו שנינו המומים, מבולבלים, התקשינו לעכל שאנחנו עוד פעם בסרט הזה. זה הרי לא נתפס. רצינו משפחה, להביא ילדים לעולם, לגדל אותם בבריאות טובה, בשמחה. ואז הרופאה דיברה איתנו ואמרה שאני צריכה לעבור בדיקות גנטיות. התברר שיש לי גן של ניוון שרירים, מה שמסביר את החולשה שלי לאורך השנים.
"עברנו חודשים לא פשוטים, גם המצב של הילדה בבית חולים וגם הגילוי שאני חולה. שלושה חודשים הילדה הייתה בפגייה, ומשם עברה לבית חולים שיקומי לעוד חמישה חודשים. אני הפסקתי לעבוד ונשארתי עם אריאל בבית החולים. נתנו לי שם חדר. גם אופיר הפסיק לעבוד כי היה חייב לטפל בבנות בבית. בכינו שנינו המון. לא האמנו שזה קורה לנו. כשאמרו לנו שיש לה ניוון שרירים בגלל שלי יש את הגן, היינו בשוק. לוקח זמן לעכל את זה. היום היא בת שנה וחמישה חודשים, נעזרת במנשם, עברה ניתוח ברגליים ויש לה סדים כדי להעמיד אותה בעמידון ולחזק לה את השרירים. הילדה הזו פייטרית, אני מאמינה בה מאוד. אופיר טיפל בה בכזו מסירות ואהבה, שאין דברים כאלה".
יותר מ־12 אלף תורמים
הדירה הקטנה מלאה בני משפחה ומנחמים. רוני במעון מיוחד לילדים עם מוגבלויות, יובל בקייטנה. אופיר היה ממתין תמיד להסעה שלהן למטה, עוזר להוריד את הכיסא של רוני מרכב ההסעות ומגלגל אותה לבניין ולתוך המעלית. את יובל היה מחבק, שואל איך היה היום שלה ועולה איתה הביתה תוך כדי שיחה.
"גם אני בשנים הראשונות טיפלתי ברוני", היא אומרת, "אבל כשהיא גדלה התחיל להיות לי קשה להרים אותה מהמיטה ולהעביר אותה לכיסא גלגלים, להלביש ולחתל אותה. קשה לי ללכת, אני סובלת מאיבוד שיווי משקל וקשה לי להרים דברים כבדים. אין לי כוח בידיים, בקבוק אני צריכה שיפתחו לי. אני עומדת עשר דקות וכמעט מתעלפת, בקושי כלים אני מסוגלת לעשות. מדרגות אני יורדת כמו אדם מבוגר, מדרגה־מדרגה, מפחדת ליפול".
איך הסתדרתם כלכלית?
"מהקצבאות. לא בדיוק הסתדרנו, אבל איכשהו חיינו. לפני שבועיים הוא חזר לעבוד בלילות בתור סייר במוקד אבטחה, מעשר בלילה עד שש בבוקר. הוא היה לחוץ מאוד, לא היה לו רגע לעצמו. עזר לי המון, רץ בין אריאל לרוני, משתדל להיות שם עבור יובל שהיא בריאה וצריכה שייצאו איתה, יסתובבו איתה בקניון, או סתם בגינת שעשועים. אני לא יודעת לעשות הרבה דברים כי הוא היה עושה הכל. הוא לא נתן לי לעשות כלום. אמר: 'את תשבי, תנוחי, אל תתאמצי, בשביל מה אני פה?' היו לו חיים לא קלים, עול גדול. רץ למשרד השיכון, לרווחה, לביטוח הלאומי, לרופאים, לגן של הילדה, לבית ספר, לקניות, לכל מקום. מאוד טוטאלי. אבל הוא היה בן־זוג מושלם, נדיר. אין דברים כאלה. רבנו לא מעט, אבל גם השלמנו מהר.
"בגלל כל הקשיים פנינו בבקשה לסיוע בשכר דירה ולדיור ציבורי. אנחנו כבר כמה חודשים הולכים לאיבוד בתוך הביורוקרטיה. כל שבוע אני מתקשרת למשרד השיכון, שואלת מה קורה, עונים לי: 'זה בוועדה, זה בדיון, בוועדה, בדיון'. אנחנו משלמים 3,800 שקל שכירות ובספטמבר מסתיים החוזה ובעל הבית הודיע שהשכירות תעלה ל־4,100 שקל. ברגע שאנחנו מוכרים כזכאים לדיור ציבורי, משרד השיכון מממן 90 אחוז או 100 אחוז משכר הדירה. אבל אנחנו לא שם, שום דבר לא זז.
"אני עצמי לא מוכרת עדיין כנכה. אני מתקשרת לביטוח לאומי לשאול מה קורה עם האישור נכות שלי, אומרים לי, תתקשרי לקראת סוף השבוע. מתקשרת לקראת סוף השבוע, אומרים לי: תתקשרי בתחילת השבוע. ואני עם ניוון שרירים, בקושי זזה. יש לי כאבים ביד שאלוהים יעזור לי. אתמול הייתה פה מישהי ממשרד השיכון שהבטיחה לי שהם ייתנו לי דירה, הרבה גורמים באים מאז שאופיר מת ובאמת רוצים לעזור. אני מאוד מקווה שדברים יזוזו עכשיו, אבל עצוב לי מאוד שזה המצב. אילולא המוות האכזרי של אופיר, מי היה שומע אותי".
התחלת לחשוב איך תסתדרי בלעדיו?
"ברור שאני חושבת ובאמת שאין לי מושג. אבל עזבו אותי, אני לא יודעת מה יהיה מחר אבל אני אסתדר, אני אהיה חייבת להתעשת ולגייס כוחות להתמודד, אבל מה יהיה עם הבנות? יובל גמורה. היא לא ראתה שיורים בו, אבל שמעה את היריות, ואז ראתה את אבא שלה שוכב עם הפנים לארץ ויצאה מהרכב. לא הבינה מה קרה לאבא שלה, למה הוא שוכב ולא זז? אמרתי לה, הוא יהיה בסדר, יטפלו בו בבית חולים אבל היא התעקשה, 'הוא לא בסדר, יורד לו דם', ואני ניסיתי להרגיע אותה: 'את תראי שהוא יהיה בסדר, אנחנו נבקר אותו בבית חולים'. הייתי בטוחה שהוא ייצא מזה. לא חשבתי שזה הסוף.
"יובל בוכה כל היום. אתמול אופיר היה אמור לקחת אותה ליום כיף בימית 2000. אפילו קנינו צידנית שהם יוכלו לקחת איתם אוכל, פירות ושתייה לכל היום. היא כל כך חיכתה לזה. כשהיא מתחילה לבכות פה כולם בוכים איתה ביחד. עכשיו היא הצטרפה לקייטנה והם בימית 2000. אולי היא נהנית, אבל זה בטוח לא כמו שהייתה נהנית עם אופיר.
"אתמול היא צעקה: 'למה זה קרה דווקא לאבא שלי, עכשיו אין לי אבא, אין מי שיעזור לי בשיעורים'. אמרתי לה, 'אני אהיה אמא ואבא שלך', והבאתי אותה שתישן איתי במיטה. בבוקר היא התקלחה ובכתה, 'כל כך אהבתי את אבא, כל כך אהבתי את אבא'. היא הייתה באה ומנשקת אותו, אומרת לו, 'אבא אני אוהבת אותך', אומרת לי, 'אמא, גם אותך אני אוהבת אבל אבא רך אליי, את קשוחה איתי, לא מוותרת לי. אבא מוותר לי וקונה לי מתנות'. הוא היה הולך לסופר, לוקח 50 שקלים אחרונים שלוויתי מהשכנה וקונה לה מתנה קטנה. היא אמרה לי כבר: 'אבא היה נכנס איתי לבריכה, משחק איתי במים, מי ייכנס איתי עכשיו לבריכה?' על זה לא ידעתי מה לענות. הוא היה לוקח אותה לפארקים, קופץ איתה, רץ איתה, והוא עכשיו לא פה, ואני שוברת את הראש איך אני נכנסת לנעליים שלו, וכואב לי שזה בלתי אפשרי עבורי. כל החיים שלי השתנו, הכל־הכל אני אצטרך לעשות עכשיו לבד. אני אגדל אותן לבד, אבל אני לא יודעת איך להתמודד כשהן בוכות או צריכות עזרה, את האמת אני אומרת לכם. זה פשוט לא ייאמן שהבנאדם הזה ככה הלך לי. כל כך אהבתי אותו. הייתה לנו אהבה ענקית".
מיד לאחר הרצח, כשפורסם סיפורה של המשפחה, נפתחו עבורם שני מוקדי התרמה ברשת. הסכום שנאסף, נכון לאתמול בצהריים, הוא יותר מ־2.1 מיליון שקל, ומספר התורמים עבר את ה־11 אלף איש. "זה מדהים ובלתי נתפס", אומרת דקלה. "אנשים מכל הארץ, שמעולם לא הכרתי, מגיעים אליי הביתה ואומרים: 'שלום, באנו לחבק אותך. אנחנו מוכנים לעזור בכל מה שתבקשי'. אני מודה לכל מי שתרם אפילו שקל בודד ובמיוחד לכל אלה שהגיעו לנחם. החיבוק והאהבה שמרעיפים עלינו מחממים את הלב".
