שתף קטע נבחר

"כולם קראו לה 'אסמה סולטן המלכה'": פרק ראשון מהספר "הכלה מאיסטנבול"

חייה של סוראיה, צעירה יפהפיה מאיסטנבול, מתהפכים כשהיא מקבלת הצעת נישואין מאיש עסקים עשיר ושרמנטי. אלא שלאימו אסמה סולטן, הרודה ביד רמה בכלותיה, יש תוכניות אחרות עבור בנה המועדף. קראו את הפרק הראשון מהרומן של גולסרן בודאיג'אולו, שהיווה השראה לסדרת הטלוויזיה "הכלה מאיסטנבול"

"איזה מין אדם היה אביך?"

"נאה, מרשים... מכור להימורים... אלכוהוליסט... חמום מוח... בסוף הוא הגיע לבית הסוהר."

 

"במה הוא עסק?"

"למשפחה שלו היתה חברת הסעות בין־עירוניות... אוטובוסים... ליתר דיוק, החברה היתה של המשפחה של אמו... לסבתא שלי לא היו אחים... לסבא שלי היה עסק קטן... אחרי שהתחתן עם סבתא שלי, הוא עבר לעבוד בחברה כדי לעזור לחמיו... סבתא הביאה לעולם שלושה בנים. המשפחה קיבלה אותם בהתרגשות ובשמחה גדולות... סוף־סוף נכנסו לשושלת בנים שיוכלו להמשיך את העסק... הבכור היה אבי. מהר מאוד הוא עזב את בית הספר, ובתור ילד התחיל ללכת לעבודה ולעזור לסבי... עם הזמן הוא התמכר לשתייה ולהימורים... סבא שלי מת באופן פתאומי, מה שאילץ את אבי לקחת על עצמו את כל העומס בעבודה... אבי היה איש קשה מאוד... הוא החזיק בכל הסמכויות בחברה... היו לו מאות עובדים... במסגרת העסק הוא נסע הרבה ברחבי המדינה... ובכלל, מרכז העסקים שלו היה באיסטנבול... ושם הוא הכיר את אמי... הם היו צעירים מאוד... אבי התאהב בה. הם התחתנו מיד בלי להודיע למשפחה... ואז הוא הביא אותה לביתו... סבתא זעמה על מה שהוא עשה... אילו רק הכרת את סבתא, היית מבינה אותי... היא לא היתה אישה רגילה... כולם קראו לה 'מלכה', אֶסמָה סוּלטְָן, אסמה המלכה."

 

הכלה מאיסטנבול ()
מתוך הסדרה "הכלה מאיסטנבול"

 

"למה קראו לה מלכה?"

"אני לא יודעת... כל הכלות שלה קראו לה ככה... גם בעיר היא היתה מוכרת בשם הזה. אבל זה היה מוצדק. הכלות לא העזו לעשות כלום בבית בלי לשאול אותה, אפילו לא לבשל. לא העזו להגיש כיבוד לאורחים בלי לקבל סימן ממנה... אפילו את הקניות בשוק היא היתה עושה בעצמה... כשהיא היתה הולכת לחתונה או להלוויה, היא לא לקחה איתה את הכלות."

 

היא מפסיקה לבכות. היא מסתכלת על המראה הממוסגרת שעל השידה, כאילו חוזה בה בהתרחשויות שהיא מספרת עליהן. היא ממשיכה למלמל, ממצמצת לסירוגין. אני מקווה שהיא תמשיך לדבר ככה. המלמול מרכך את קולה הצורמני. כיוון שהיא מדברת בלי להסתכל עליי, אני לא חייבת להביט בה כל הזמן. נוח לי יותר ככה.

 

רוצים לקרוא את "הכלה מאיסטנבול" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

 

"היה אירוע אחד של חתונה במשפחה שלה, כנראה של בן משפחה קרוב מאוד, אז אסמה סולטן נאלצה להביא גם את הכלות שלה. הן התכוננו לחתונה בהסתר במשך ימים רבים, כל הזמן התלחשו ביניהן במטבח. ביום החתונה הן ענדו את התכשיטים שלהן, לבשו את השמלות היפות ששמרו בארון להזדמנויות כאלה והלכו לחתונה שמחות וטובות לב... גם אני הצטרפתי לראשונה בחיי. זה היה זמן קצר אחרי שאבא שלי יצא מבית הסוהר. אצלנו בחתונות מפרידים בין גברים לנשים, כל צד יושב באולם נפרד. מאחר שאסמה סולטן ראתה את עצמה שייכת לממלכת הגברים, היא עזבה אותנו והלכה לשבת בצד שלהם... הצד של הנשים היה מלא עד אפס מקום. נגנים ניגנו שירים, גברות רקדו ריקודי נשים, ילדים התרוצצו בין האורחות... אני ישבתי ליד אמי בלי לזוז ממקומי, מתבוננת באורחות השמחות שבילו בנעימים. בנות הדודים היו לבושות בהידור. גם אותי הלבישו בבגדים יפים, אבל למרות כל המאמצים הייתי רחוקה מלהיראות כמוהן. הנסיכה היתה מרוצה מעצמה מאוד, כמובן, כולה מגונדרת ומתחנחנת... מי היה יכול להתקרב אליה בכלל..."

 

"מי זאת הנסיכה?"

"בת דודה שלי... הבת של הכלה האמצעית. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים. היתה ילדה יפה."

 

טוב, למדנו עוד משהו. יש לה בת דודה חיננית. אולי היא תמיד רצתה להידמות לה, אבל בתחרות כזאת לא היה לה שמץ של סיכוי.

"השיער שלה גלש עד המותניים. משום־מה אסמה סולטן היתה חביבה במיוחד כלפיה... היא מילאה את כל רצונותיה. בבוקר, לפני שהיתה הולכת לבית הספר, המלכה היתה מסרקת אותה במו ידיה. השמלה שלה באותו לילה היתה היפה מכולן. בשלב מסוים סדרנית הריקודים באה לצד שלנו."

 

"מה זאת אומרת? יש תפקיד כזה?"

"יש. אצלנו הנשים לא קמות מיוזמתן לרקוד ברחבה. בשמחות כאלה יש תמיד איזו אישה זקנה עם מקל ארוך, שמאלצת את האורחות לקום לריקודי הנשים. למעשה, זה לא נכון בדיוק. כל הנשים רוצות לעלות לרחבה ולהציג את יופיין ואת יכולת הריקוד שלהן... אבל אצלנו לא מקובל שאישה תקום לרקוד ביוזמתה. ואז באה אותה אישה ודחקה באמי ובשאר הכלות לעלות לרחבה. באותו הערב אמי לבשה שמלת משי... בצבע כחול. השיער שלה היה אסוף. היא היתה מאופרת איפור עדין... אימא שלי טיפחה את עצמה רק לעיתים נדירות... באותו ערב היא היתה יפהפייה. גם הכלות האחרות לא חסכו במאמץ, אבל הן היו רחוקות מלהשתוות לאמי ביופיין. אני והנסיכה ישבנו וצפינו בהן. באותו ערב הייתי גאה מאוד ביופייה של אמי. לא יכולתי להעלות בדעתי שאותה אישה אפורה וזועפת יודעת לרקוד כל כך יפה. היא הרימה את זרועותיה והתחילה להתנועע בחן כזה, שכולם נשארו בפה פעור... בשלב זה אסמה סולטן באה לבדוק מה קורה בצד שלנו, והביטה דרך החלון של אולם הנשים. ומה היא רואה? כל הכלות שלה מחוללות על הרחבה. בחמת זעם קטלנית היא דהרה חזרה לאזור הגברים והזעיקה את הבנים שלה."

 

"רק רגע, לא בדיוק הבנתי. למה אסמה סולטן יושבת בצד הגברים?"

"אמרתי לך, היא החשיבה את עצמה גבר... היא לא אהבה שהתייחסו אליה כאישה... לדבריה, בעבר היא היתה אישה, והיום היא כבר גבר... כך היא נהגה לומר."

 

אסמה סולטן הזאת היא אישה מוזרה. למיטב ידיעתי, בחתונות מחוץ לאיסטנבול נהוגה הפרדה בין גברים לנשים בכל גיל. העובדה שהיא ישבה בצד הגברים היא תופעה יוצאת דופן.

"למה היא כעסה על זה שהכלות רקדו?"

 

"לא רק הכלות, כל האורחות רקדו... אבל אסמה סולטן לא היתה מסוגלת לסבול את המחשבה שהכלות שלה מבלות בנעימים. היא עשתה כל מה שיכלה כדי לאמלל את חייהן, כדי להרגיז אותן, כדי להעכיר את מצב רוחן. היא הלכה לבנים שלה וגערה בהם, 'לכו תשתלטו על הנשים שלכם, הן רוקדות ריקודי בטן כמו אני לא יודעת מה. תעשו את מה שמוטל עליכם!' הגברים קפצו מיד ממקומם. בעלת החתונה באה ואמרה לנו, 'הגברים שלכן מחכים לכן בחוץ.' הנשים היו המומות, לא הבינו מה קורה... יצאנו בבהלה... רצנו עד הבית, הגברים הובילו ואנחנו השתרכנו אחריהם... איש לא הבין על מה הם כועסים... כשהגענו הביתה, כל אחד הנחית סטירה מצלצלת על אשתו... ואז הם חזרו לחתונה עם אימא שלהם."

 

"מה זאת אומרת? היא השאירה אתכן בבית וחזרה לחתונה?"

"כן... היא עזבה אותנו והלכה עם הגברים לבלות איתם. אנחנו ייבבנו בחדרים שלנו. הם חזרו מאוחר, שמחים ועליזים. הגברים היו שיכורים... בקושי עמדו על הרגליים. גם אסמה סולטן חזרה קורנת ומאושרת... הרי כהרגלה, היא כלאה את הכלות שלה בבית ובילתה בעונג עם בניה. מה יותר טוב מזה? כזאת היתה אסמה סולטן."

 

עטיפת

 

"אישה מעניינת. אומנם לרוב החמות היא שמכתיבה את המהלכים בבית, אבל זה כבר נשמע מוגזם. אבא שלך נרתע מאסמה סולטן?"

"אבא שלי תמיד נרתע מאימא שלו, אבל גם עשה מה שבא לו... לפני שנכנס לכלא, כל הסמכויות בחברה היו בידיו... אבל כשהוא הביא את אמי הביתה בתור אשתו, פרצה מהומה נוראה... סבתא עשתה הכול כדי להוציא אותה מהבית, אך לא הצליחה... בסוף היא נאלצה לקבל את האישה האלמונית הזאת שנפלה עליה מאיסטנבול. הם לא עשו מסיבת חתונה, וזה הפתיע את כולם... הרי זאת היתה משפחה מפורסמת ועשירה... כולם ציפו לחתונה גדולה, מרשימה... הם הסתפקו בטקס דתי קצר... במקום שמלת כלה הלבישו את אמי בגלימה רקומה של אסמה סולטן. אבל אמי היתה כל כך יפה, שכולם התפעלו והתלהבו ממנה... אנשים באו בהמוניהם לראות אותה. בזמן הטקס סבתא העניקה לה שישה צמידי זהב עבים שהסירה מידה."

הצמידים המפותלים. כן, בפעם הראשונה שהיא באה אליי ראיתי שניים כאלה על זרועה. אולי היא עדיין עונדת אותם אבל אי־אפשר לראות, ידיה מכוסות בשרוולים ארוכים. למה היא עונדת אותם?

 

"בסופו של דבר, סבתא שלך עשתה את מה שצריך לעשות, גם אם לא בשמחה."

"זה לא מדויק... החתונות של הבנים הצעירים שנישאו אחרי אבי עשו רעש גדול בכל העיר. חתונות מפוארות... שמלות הכלה הובאו מפריז. בני המשפחה העניקו המון מַתְנות תכשיטים וכסף. לעומת המתנות שהכלות קיבלו, הצמידים של אמי היו ממש עלבון, השפלה... אם את שואלת אותי, סבתא לא היתה עושה אפילו את זה אלמלא חששה מהתגובה של אבי... אמי ענדה את הטבעת המעוטרת באבן חן שאבי קנה באיסטנבול כשהם התחתנו... האבן היתה גדולה מאוד. כולם התפעלו ממנה, קינאו באמי. בסוף עשו נשות הבית את מה שעשו והצליחו להעלים את הטבעת... היא אבדה..."

 

"איך הן עשו את זה?"

"יום אחד אמי לא מצאה את הטבעת... כולם אמרו לה, 'בטח שכחת איפה שמת אותה,' והעניין נסגר... אבל היא היתה בטוחה שזה תרגיל של סבתא."

"אז אבא שלך לא קנה לה טבעת חדשה?"

"לא."

"למה?"

"מהמון סיבות... איפה להתחיל בכלל? זה ייקח שעות... את בטוחה שאת רוצה לשמוע הכול עד הסוף?"

 

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

 

"הכלה מאיסטנבול", גולסרין בודאיג'אולו, תרגום: יעקב טורדהיים, כנרת זמורה דביר, 352 עמודים

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יח"צ
הכלה מאיסטנבול
צילום: יח"צ
לאתר ההטבות
מומלצים