שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    במועדון, בגיל 73: האישה שהביאה את המוזיקה האלקטרונית למיינסטרים שבה לבמה
    בשנות ה-70, סוזאן צ'יאני עזבה את הלימודים באקדמיה, עברה לניו יורק ולקחה חלק במהפכה תרבותית, כשהחדירה את הסינתיסייזר החשמלי לקולנוע, לדיסקו ואפילו לפרסומות של קוקה קולה. כעת, שנים אחרי שחלתה בסרטן והמציאה עצמה מחדש כפסנתרנית רומנטית, היא מגיעה לראשונה לישראל. ריאיון עם אישה פורצת דרך

    בזמן שבני דורה מעלים זיכרונות מפסטיבל וודסטוק שחוגג החודש 50 שנה, סוזאן צ'יאני מעדיפה להביט קדימה ולהמשיך ליצור. אבל אין ספק שאת הרוח החופשית של הימים ההם, גם היא נוצרת איתה עד היום. את החיים והקריירה הארוכה שלה היא רואה בגלים, כמו המוזיקה שהיא יוצרת, וכך בדיוק נקרא גם הסרט עליה: "חיים בגלים". בגיל 73, אמנית המוזיקה האלקטרונית שבארצות הברית מכונה "גיבורת הסינתיסייזר הראשונה", ושעשתה לה גם שם כפסנתרנית רומנטית ומלחינה והייתה מועמדת לחמישה פרסי גראמי - נמצאת בעיצומו של סיבוב הופעות, ומדלגת מבמה לבמה ברחבי העולם.

     

     

    סוזאן צ'יאני (צילום: Nick Sangiamo)
    "חוויתי מחסומים משום שהייתי אישה". סוזאן צ'יאני(צילום: Nick Sangiamo)

    בשביל להבין מה הביא את חלוצת המוזיקה האלקטונית להופיע משל הייתה די ג'יי בת ימינו, 40 שנה לאחר שהופיעה בפעם האחרונה עם הסינתיסייזר האנאלוגי, צריך לחזור אחורה. צ'יאני גדלה במסצ'וסטס, במשפחה שכללה עוד ארבע אחיות. כשהייתה בת שש אימה הביאה פסנתר הביתה, וצ'יאני מצאה את הייעוד שלה. מאותו רגע המוזיקה הייתה המוקד. היא למדה בקולג' ואחר כך המשיכה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, במסלול המהיר להיות מלחינה ומנצחת.

     

    אלא שהזמנים היו אחרים, ועבור נשים המסלול היה מהיר פחות. על אף שברחובות הערים התנועות לזכויות אזרח ולשוויון עבור נשים פעלו בכל הכוח - באקדמיה למוזיקה איש לא העלה על הדעת שאישה תנצח על תזמורת. "העולם הקלאסי היה מאוד סגור. חוויתי מחסומים משום שהייתי אישה, וזה היה פשוט חלק מהשיטה. למדתי ניצוח, והפרופסור אמר ש'נשים לא יכולות לעלות על הפודיום'", מספרת צ'יאני בריאיון ל-ynet לרגל הגעתה לישראל.

     

    סוזאן צ'יאני בכיתת אמן ב"תדר"    (צילום: בן קירשנבאום)

    סוזאן צ'יאני בכיתת אמן ב"תדר"    (צילום: בן קירשנבאום)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    המפנה הגיע במפגש עם דון בוכלה, חלוץ הסאונד אותו הכירה דרך בן זוגה דאז. תמורת 5 דולר ליום, היא עבדה בסטודיו שלו והרכיבה את הסינתיסייזרים האנאלוגיים המפורסמים שפיתח, וחלמה שיום יבוא ויהיה לה אחד משלה. בזמן שאנשים מסביבה דיברו על הסתפקות במועט ברוח התרבות ההיפית, צ'יאני רק רצתה בוכלה. המשכורת הייתה זעומה, אבל עם הרבה נחישות, היא השיגה לבסוף את הכלי המיוחל ובזכותו הגיעה לניו יורק. "באתי לניו יורק בזמן טוב", היא מספרת, "זה כל מה שהיה לי, המכונה הזו. לא תכננתי לעבור לשם, נסעתי לניו יורק לחודש כדי לנגן בפתיחת גלריה של חבר שעסק בפיסול, ועשיתי חזרות כל יום". אם היו לה תוכניות לחזור, הן בוטלו. "התאהבתי בניו יורק ומעולם לא עזבתי".

     

    יעברו עוד שנים עד שצ'יאני תחזור ללוס אנג'לס ולחפציה, שהוכנסו שם לאחסון. רק אחרי שהיא תחלה בסרטן השד ותיאלץ להפסיק הכול, היא תמצא את עצמה שוב בגלים של החוף המערבי. אבל כל זה קרה זמן רב לאחר ימיה הראשונים בתפוח הגדול, המקום שבו לכאורה הכל יכול לקרות, אך לא לכולם המזל מאיר מיד פנים. "בהתחלה רעבתי ללחם. זה הסיפור הקלאסי. ישנתי על הרצפה בסטודיו של פיליפ גלאס, לא היה לי כסף, והייתי חולה מאוד. כשאת מגיעה לקרקעית ואין מקום נוסף להתדרדר אליו, את יודעת שהכיוון הוא רק למעלה". היא ראתה לנגד עיניה דבר אחד בלבד - לא אמנות, אלא כסף - והפיתרון נמצא בפרסומות. "אמרתי לעצמי שאמצא את הסוכנויות הגדולות ביותר, עם הכי הרבה כסף, ואעבוד בשבילן".

     

     

    סוזאן צ'יאני (צילום: Sean Hellfritsch)
    סוזאן צ'יאני(צילום: Sean Hellfritsch)

    חשוב לומר שגם מי שלא מכיר את המוזיקה של צ'יאני שמע אותה, אם הוא יליד שנות ה-80 או לפני כן. היא אחראית בין היתר לפרסומת האייקונית של קוקה קולה, לפתיח של אטארי ולצלילי מכונות הפינבול - כמה מהצלילים המזוהים ביותר עם עידן כריות הכתפיים. ובכל זאת, היא מודה שבזמן אמת לא גילתה לאיש שיצרה אותן. "היה לי עסק טוב, אבל הוא היה אנונימי. אני רואה את הפרסומות כמשהו נפרד מהאמנות שלי, למרות שאני יודעת שהייתי אמנית עצמאית גם בשדה הזה. יש לי זהויות נפרדות".

     

    הרבה לפני הימים של "עשה זאת בעצמך", מציאות של אולפנים ביתיים שבה כל אמן הוא גם מפיק ויחצ"ן,  צ'יאני הפיקה בעצמה את שני האלבומים הראשונים שלה בסוף שנות ה-70 (מתוך 16 אלבומי הסולו שלה סך הכל). אבל הסיבה לכך אינה רומנטית או אידיאולוגית - היא פשוט לא מצאה חברת תקליטים שהסכימה להחתים אותה. "בימים ההם היית חייבת חוזה עם חברת תקליטים, ולא הצלחתי להשיג אחד כזה, אז ידעתי שאני חייבת לעשות את זה בעצמי. הפקתי לבד את אלבומי הסולו הראשונים שלי, ועשיתי את זה עם הכסף שהרווחתי בפרסומות. כך הבאתי את עיצוב הסאונד לשדרות מדיסון".

     

    "הגעתי לעולם שונה לחלוטין", היא מסבירה את השינוי שעברה בשנים ההן, "יצאתי מהעולם האקדמי ונכנסתי לעולם ההפקה המוזיקלית בניו יורק. לאף אחד לא היה אכפת שהיה לי תואר או מאסטר, היינו בשוחות, עבדנו כל יום. עשינו סשנים, הפקות. וזה היה מדהים".

     

    לא הפריע להם שאת אישה?

    "הייתי היחידה עם המכונה הזו - הייתי מיוחדת", צ'יאני משיבה. "היה לי מזל בניו יורק, כי לא הייתה לי תחרות והיה ביקוש. עשיתי הרבה סשנים שבהם הוספתי צלילים אלקטרוניים לכל דבר, גם לדיסקו. אנשים אמרו, 'אני לא יודע מה זה, אבל אני רוצה את זה. זה חדש וזה מעניין'".

     

    ובאמת המוזיקה האלקטרונית חדרה באותם שנים לכל דבר שנדרש בו סאונד - אמנותי או מסחרי. מוזיקה לסרטים, תוספות אלקטרוניות לז'אנרים מוזיקליים, פרסומות - צ'יאני התמחתה בכל התחומים.

     

    סוזאן צ'יאני בכיתת אמן ב"תדר"    (צילום: בן קירשנבאום)

    סוזאן צ'יאני בכיתת אמן ב"תדר"    (צילום: בן קירשנבאום)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    היורשת של דה וינצ'י של האלקטרוניקה

    כיתת האמן של צ'יאני, שהתקיימה במועדון התדר בתל אביב, היא חלק מפרויקט שנקרא Ballantine's True Music Space המארח בחודשים האחרונים הופעות וכיתות אמן בינלאומיות במטרה לייצר מרחב מוזיקלי ייעודי. במסגרת הפרויקט, צ'יאני הגיעה לארץ בפעם הראשונה, אף שמרבית חבריה ("כולם יהודים", היא מעידה) כבר ביקרו כאן, ובן זוגה לשעבר אפילו מתכנן לעשות עלייה בחודשים הקרובים.

     

    בערב יום שני, החום והלחות שטפו את תל אביב. החדר הקטן בבית רומנו, עם כורסאות העור ואווירת הווינטג', שבו ראיינתי את צ'יאני בבוקר, החל להתמלא בצעירים מזוקנים עם חולצות פרחוניות. כולם באו ללמוד ממנה כיצד היא יוצרת בלייב מוזיקה שנשמעת ישנה ועכשווית בו זמנית, באמצעות מכשיר עתיק שנקרא בוכלה 200e. ספק אם הם יודעים שהאישה שיושבת מולם בכיתת האמן עם טוניקה מנצנצת וטייץ שחור, משחקת עם הכפתורים והכבלים ומסבירה על ההבדל בין המודול הזה לאחר - עשתה לעצמה שם גם כפסנתרנית קלאסית. "אני ידועה כפסנתרנית רומנטית - בספרד יש לי קהל ענק. אני עדיין עושה כסף מההופעות שם. זה חלק חשוב בעבודה שלי".

     

    זוכרים את הגלים של חייה? אחרי הבום של המוזיקה האלקטרונית והסרטן בשנות ה-90, צ'יאני עזבה את העולם האלקטרוני וחזרה לפסנתר שליווה אותה בתחילה. "הייתה לי נקודת שפל כשהחלטתי לעזוב את ניו יורק. הייתי הבוס של החברה שלי, ובפעם הראשונה הבנתי מה זה אומר. לא יכולתי להיכנס ולומר 'אני עוזבת, אני הולכת'. אבל חוויתי כל כך הרבה לחץ בשנים הללו. אחרי התקף החרדה הראשון הלכתי לרופא, והוא אמר 'מתוך ארבעה גורמים לסטרס יש לך שלושה - אני מופתע שאת בחיים'".

     

    צ'יאני החליטה לעזוב את החברה שהפיקה מוזיקה לפרסומות, לסרטים, לתערוכות ועוד. היא לא רצתה להישאר עוד רגע אחד בניו יורק, ולכן ויתרה על הצעה שמנה מצד רוכשים פוטנציאליים של החברה, הפנתה עורף לאולפן עם ציוד בשווי מיליוני דולרים - והלכה.

     

    בשיחה שלנו היא מסבירה שכשחזרה למוזיקה האלקטרונית, עשרות שנים לאחר שפרשה, היא חששה מאוד מהתגובה של הקהל הקלאסי והבוגר שלה. "בהתחלה חששתי, כי המעריצים שלי הם חובבי פסנתר ומוזיקה רומנטית. אז כשחזרתי אפילו לא רציתי שהשם שלי יהיה מקושר. אמרתי לחברת התקליטים: 'אני אבוא להופעה בלוס אנג'לס אבל אל תשימו את השם שלי'". גם כשהמוזיקה שיצרה בשנות ה-70 עם הבוכלה שוחררה בלייבל קטן במנצ'סטר, היא חשבה שאף אחד לא יידע, אבל לאינטרנט מסתבר, אין גבולות - והמעריצים הוותיקים נבהלו.

     

    הם לא אהבו את זה?

    "הם שנאו את זה! זה רעש בשבילם. הם חשבו שזה אלבום חדש שלי. לא רציתי לבלבל אנשים. ואז פגשתי את המעריצים הצעירים, והם אמרו 'גדלתי על מוזיקה רומנטית ואני אוהב את המוזיקה האלקטרונית'. לצעירים לא הייתה בעיה ששני העולמות הללו חיים ביחד".

     

     

    סוזאן צ'יאני בכיתת האמן (צילום: אריאל עפרון)
    "הרגשתי שעליי לחבר את העבר עם ההווה"(צילום: אריאל עפרון)

     

    מה שהחזיר אותה לבמה עם המכונה הנושנה, הייתה בקשתו על ערש דווי של דון בוכלה, שתמשיך את המורשת שלו. "הוא אמר לי 'אני לא יודע אם את מתכננת לנגן על הבוכלה שוב, אבל אם כן, עכשיו זה הזמן להשיג אחד'. חמש שנים לפני שהוא מת הוא מכר את החברה. זו הייתה עסקה רעה עבורו, והייתה לו תביעה עם הבעלים החדשים. אבל לי היה בוכלה, והרגשתי צורך לחבר את ההווה עם העבר. חשתי שיש לי קשר מיוחד למקורות של הסוג המסוים הזה של המוזיקה, כי הייתי שם מההתחלה".

     

    בוכלה היה כאמור חלוץ סאונד, וצ'יאני מכנה אותו "הליאונרדו דה וינצ'י של האלקטרוניקה". בשנים הראשונות עבד לצד חלוץ אחר בתחום, בשם מוג, אך בשלב מסוים השניים התפצלו ויצרו כלים שונים, ובעולם המוזיקה האלקטרונית ידעו כולם כי שוררת יריבות גדולה בין המחנות. ובכל זאת, אחת מנקודות השיא בקריירה ארוכת השנים שלה, היא הרגע שבו הציעו לה להשתתף בפסטיבל המוג עם הסינתיסייזר של בוכלה. ברגע סמלי, צ'יאני הצליחה לאחד את המחנות. "מוג התקשר אליי והזמין אותי לפסטיבל מוגפסט. מה שמעניין זה שחברת מוג, שנחשבו אויבים במשך שנים, הם עכשיו החברים הכי טובים. זה השתנה. פעם הכול היה מקוטב - החוף המזרחי נגד החוף המערבי. בשלב מסוים כולם התחילו להבין שהם יחד באותה סירה. אז אמרתי למוג שאנגן בפסטיבל, אבל על בוכלה - והם אמרו 'אנחנו אוהבים בוכלה!'.

     

    אז עכשיו את מגשימה את החלום שלו?

    "כן, זו מכונת זמן. אני בת מזל שחייתי כל כך הרבה זמן כדי להשתתף בשלב הזה, של ההאצה. פתאום נהיו חיים חדשים, ובזמנו אפילו לא ידעתי שיש רנסאנס של עניין במוזיקה הזו. אחרי 50 שנה, עכשיו יש לנו הזדמנות להסתכל שוב ולגלות מחדש את הדברים המיוחדים שאפשר לעשות".

     

    "לא הייתי לבד, אבל לא הייתי מודעת לזה"

    כשחושבים על שנות ה-70 בארצות הברית אפשר לחשוב על הרבה אמנים שיכלו להיות מנטורים עבור צ'יאני, גברים בעיקר. אבל ההשראה שלה הגיעה בכלל מגרמניה. "המנטורית שלי הייתה צלמת, אילסה בינג. היא הייתה גרמנייה שעברה לפריז בשנות ה-20, וכשהכרתי אותה היא הייתה בת 80. היא נקראה המלכה של הלייקה, כי היא אימצה את פורמט ה-35 מילימטר - מאוד הייטק. הייתה לנו מערכת יחסים של עבודה ורעיונות, והזדהיתי עם המטרה שלה כאמנית. הייתה לה קריירה מדהימה, אבל בגיל 60 היא הפסיקה לצלם. נלחצתי שכשאהיה בגילה הכול ישתנה. אבל הבנתי שמה שהשתנה בשבילה היה רק המדיום, היא לא ראתה יותר, אז היא התחילה לעשות קולאז'ים. תמיד הייתה בה את ההתלהבות הילדותית הזו כלפי עבודתה".

     

    סוזאן צ'יאני (צילום: Maria Jose Govea)
    "אני בת מזל שחייתי כל כך הרבה זמן"(צילום: Maria Jose Govea)

    צ'יאני לקחה לא מעט מבינג, בין אם מדובר בהתפתחותה בתוך המדיום ומחוצה לו או בהתלהבות הילדותית שנושבת מתוך היצירה שלה. גם במהלך כיתת האמן שלה, כשחיכתה לשאלות, לא הייתה לה בעיה להטיח בקהל הנבוך: "אין שאלות? הפחדתי אתכם או שסתם לא אכפת לכם?" מאחורי גבי, שמעתי בחור אחד אומר לחברו, "היא חיה רעה", בעוד צ'יאני עברה ללמד את הנוכחים על המכשירים השונים, הישנים והחדשים, שנחו על שולחנה. כיצד מפיקים מהם צלילים ומוזיקה בתנועות שהן כמעט מחול ידיים.

     

    על אף התדמית של החלוצה, היום היא יודעת להודות שהיא לא הייתה לבד, אלא שבודדו אותה. "נחשפתי לכך שהיו נשים בתחום הזה, אבל לא ידענו עליהן אז. לנשים הייתה נראות נמוכה מאוד. קראו לי הדליה דרבישייר (אמנית מוזיקה אלקטרונית מאנגליה, ילידת 1937) של ארצות הברית, ושאלתי מי זו. כשחיפשתי מידע עליה באינטרנט נדהמתי - וואוו, יש נשים! לא הייתי לבד, אבל לא הייתי מודעת לזה".

     

    היית פעילה בתקופה של התנועות לזכויות אזרח ושוויון נשים. מה דעתך על תנועת Metoo של ימינו?

    "הכול אני רואה באנרגיות של גלים. בסוף שנות ה-60 היינו בשיא מבחינת המודעות של נשים, ואז הייתה ירידה. עכשיו אנחנו בפסגה הבאה וזה חזק מאוד. זה לוקח את האנרגיה המיוחדת הזו, שהכול נע קדימה. שומעים אותנו לראשונה אחרי שהתרגלנו להיות שקטות. אז זה מרגש אותי. זה מומנטום שאנחנו לא רוצים לאבד, כי דברים עלולים להתדרדר שוב, ואני מקווה שנצליח לעשות התקדמות ארוכת טווח. זה תמיד נראה איטי באופן מגוחך".

     

     

    סוזאן צ'יאני בכיתת האמן (צילום: אריאל עפרון)
    "אני רוצה לעזוב אחרי שהשארתי חותם"(צילום: אריאל עפרון)

    "המעמד שלי מושפע מאוד מהעובדה שאני אישה מבוגרת", היא מתייחסת לנוכחות שלה בתוך כל זה. "אני אומנם אישה, אבל כבר שילמתי את חובותיי, אין לי אג'נדה ואני לא מתחרה עם גברים או עם אף אחד. אני בסוף חיי, עשר-עשרים שנים אחרונות, ואני רוצה לעזוב אחרי שהשארתי חותם. אני חושבת שהקשר הזה עם הדורות שיבואו אחרי חשוב, ואני נהנת מזה עכשיו".

     

    לכן חזרת להיות פעילה?

    "כן".

     

    זה לא מעייף אותך?

    "עדיין יש לי משימה. אני אפילו לא יודעת אם הבוכלה שרד את המסע. הכלי שלי עדין, אז בכל פעם שאני פותחת את אותו אני לא יודעת אם הוא יעבוד או לא. למעשה בברצלונה, בפרימוורה, התיק נעלם. ניסו למצוא אותו בזמן שנתקעתי באמסטרדם. וסוף סוף, שעתיים לפני בדיקת הסאונד, הוא הגיע". אבל לא כאן נגמרה הסאגה המותחת. "אני פותחת אותו בחדר שלי, מחברת לחשמל ושום דבר לא קורה. חשבתי שזהו, הגיע הסוף, היום שבו הכול נגמר". אבל אז העוזרת שלה, שמלווה אותה במסעותיה, בעטה בכלי - והוא שב לעבוד.

     

    כשאני שואלת אותה אם היא לא פוחדת מהעדינות והזמניות של הדברים, מהיום שבו הכל ייגמר, היא מפתיעה. "אם הוא לא יעבוד, זה סימן בשבילי להפסיק. למעשה, אני לא יכולה לחכות שזה יקרה!"

     

    "מי יודע מה יקרה בהמשך. רגע לפני שהתחלתי את כל הסיבוב הזה הגעתי לוונציה, וכתבתי מוזיקה לאלבום חדש. כתבתי 10 מנגינות והייתי לקראת התחלת הקלטות, אבל זה מעולם לא קרה". האם נזכה לשמוע אלבום חדש של סוזאן צ'יאני? רק הזמן יגיד.

     

     

    סוזאן צ'יאני (צילום: NEDigital)
    סוזאן צ'יאני(צילום: NEDigital)

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים